סעיף 26

(1)  קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, כל עוד לא הוכח ההפך.

(2)  במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שלושה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך שבעה ימים מיום קבלת הטובין, במקרה איחור, תוגש המחאה לכל המאוחר תוך ארבעה עשר יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו.

(3)  כל מחאה תיעשה בצורת הסתייגות רשומה על גבי מסמך ההובלה או בהודעה אחרת בכתב שתישלח תוך הזמן הנקוב לצורך מחאה כזו.

(4)  לא הוגשה מחאה תוך הזמנים הנקובים לעיל, לא תישמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם היתה רמאות מצדו.

ע"א (ת"א) 138/88 ק.א.ל קוי אויר למטען בע"מ נ' מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל בע"מ, פ"מ תש"ן (1), 365

"המשיבה, שהיא יבואן של מוצרי אלקטרוניקה, יבאה ארצה באמצעות המערערת, שהינה מוביל אוירי, מטעני טלויזיה". בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לארבעה מטעני יבוא. הערעור צומצם לשאלה האם נמסרה למערערת הודעה במועד אודות הנזק לטובין. בית משפט השלום קבע כי נמסרה הודעה טלפונית וכי יש לראות בכך הודעה נאותה.

1. "אין הודעה בעל-פה יכולה להתגבר על דרישת הכתב הכלולה בסעיף 26 לאמנה, וזאת הן מטעמים שבפרשנות משפטית והן משיקולים הכרוכים בטובת הציבור".

2. "עפ"י הלכת ד"נ 36/84 יש ליתן פירוש דווקני להוראות האמנה ולאורה של הלכה זו ודאי שלא ניתן להתעלם מהדרישה המפורשת למתן הודעה בכתב, המצויה בסעיף 26 לאמנה".

3. "האמנה נחקקה בשנת 1929, אך מני אז הוכנסו בה מספר תיקונים מהותיים בשנים 1955 (פרוטוקול האג), 1961 (אמנת גואדלהרה), 1971 (פרוטוקול גואטמלה) ו -  1975 (ארבעת הפרוטוקולים של מונטריאול). תיקונים אלה השאירו את דרישת הכתב שבסעיף 26 לאמנה על כנה, מבלי לשנותה כהוא זה. ברי הדבר שאם ההתפתחויות בתחום ההובלה האוירית היו מצריכות הכנסת שינויים בענין זה, כי אז היה הדבר נעשה. מכך ששינויים מעין לאה לא בוצעו, למדים אנו כי השתנות העיתים אינה נושאת עמה בכנפיה את הצורך בשנוי דרישת הכתב. ואמנם, התפתחות התקשורת המודרנית רק הביאה לשכלולים עצומים בתחום הכתב, אם מדובר במכשירי פקסימיליה, טלקס וכל יתר אמצעי המחשב, לאו דווקא להדגשת אמצעי התקשורת וההודעה הבלתי כתובים, מכל פנים אין לומר שרוח הזמן תובעת את החלפת ההודעה בכתב בהודעה בעל-פה, חרף מילותיה המפורשות והברורות של האמנה".

4. "הישענות על זכויות שבאמנה, כמוה כהישענות על זכות שבחוק או בהסכם, אין בה כשלעצמה משום העדר תום לב".

5. "מכל הטעמים האמורים עולה, כי המשיבה לא יצאה ידי חובתה בכל הנוגע למתן הודעה למערערת, שכן הודעה זו חייבת להיות בכתב, ואין בהודעה טלפונית בעל-פה, יכולה לבוא תחתיה ולמלא אחר דרישת סעיף 26 לאמנה".

הערעור שהוגש על ידי חברת התעופה התקבל וערעור המשיבה נדחה.

ת"א (תל אביב) 9416/88 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' SATIN AIR FREIGHT ואח' (לא פורסם)

"זוהי תובענה לתשלום פיצוי בגין נזק שאירע לחבית במשקל 100 ק"ג שהכילה כימיקלים רפואיים...המטען נשלח באמצעות הנתבעת מס' 1...והיה חלק ממטען קונסולידציה שנשלח באמצעות הנתבעת מס' 2...כשהגיע המטען לנתבעת מס' 3 רשמה זו הודעה על נזק שהיה כבר קיים לגרסתה בעת קליטת המטען על ידה. התובעת שילמה למבוטח, ומכאן תביעתה".

בית המשפט דן, בין השאר, בשאלת ההודעה שיש לתת על פי סעיף 26 לאמנת ורשה.

נפסק (כב' השופטת ד' פלפל ):

1. בית המשפט חזר על דבריו בת"א  (תל אביב) 28635/83 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אליטליה נתיבי אויר עולמיים של איטליה (לא פורסם): "משמעותה של מחאה" אינה תביעה של חברת ביטוח כנגד מוביל אווירי. האמנה קובע שעל הנשגר למחות. יתכן לבוא ולפרש את האמנה בצורה רחבה ולאמר כי יכול שיהא זה מי מטעמו, אך בין זה לבין בקשה לסילוק תביעה ששולמה - עוד הדרך רבה. גם בדוח קליטת החריגים שערכה ממ"ן...בו צויינה הערה על נזק, ואשר העתק ממנו - הועבר לנתבעת 1, אינני רואה 'מחאה' במשמעות האמנה....המוביל האוירי זכאי לדעת במפורש וברחל בתך הקטנה שצד ניזוק יש לו טענות נגדו דווקא, ולא נגד מישהו אחר בשרשרת שטיפל במטען אחריו. מעצם רישום ההערה על מסמכי ממ"ן אפילו הועבר העתק למוביל האוירי, אין בו כדי להבהיר לו, שבעיני ניזוק מסוים דווקא הוא האחראי לנזק".

2. "עצם העובדה שנשלח שמאי מטעם הנתבעת מס' 2 אין בו כדי לאשר שהיתה הודעה במתכונת הקבועה באמנה...".

3. בהתייחס לפסה"ד בע"א (ת"א) 138/88 ק.א.ל קוי אויר למטען בע"מ נ' מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל בע"מ: "...החלטות ביהמ"ש המחוזי הינן מנחות. הפועל היוצא הוא שפסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי צריכים לשכנע את הערכאה קמא, שזו אכן הדרך הנכונה לפירוש האמנה. עם כל הכבוד והענווה לא השתכנעתי שדרישת הכתב הינה תנאי בל יעבור, בכל מקרה, כדי לעמוד בדרישות האמנה. אמנת ורשה מספר רב של פרשנים לה, בארצות השונות. לפחות חלק מהם בדעה, כי ייתכנו מקרים בהם אם ידע המוביל האוירי אודות הנזק, ידע אודות היקפו, ידע אודות "האשם" המיוחס לו ופעל לפי כל זה, אפילו אם לא היתה מחאה בכתב, הרי טענת היעדר הכתב לא תישמע ממנו. נראה לי כי דעה עקרונית כזו צריכה להנחות ולהיות מיושמת גם בארץ בפירוש האמנה. השאלה שתיוותר תהיה שאלה עובדתית גרידא, דהיינו האם בנסיבות מקרה נתון ניתן לטעון היעדר כתב והטענה תתקבל, או שמא לא כך יהא הדין".

התביעה נדחתה כנגד כל הנתבעים.

ת"ק (ירושלים) 1099/08 בינה חזי נ' איבריה ניתיבי אוויר ספרדיים (לא פורסם) (פס"ד מיום 28.3.08)

 שתי מזוודותיו של התובע לא הגיעו ליעדן בתל אביב בטיסת התובע מניו יורק דרך מדריד. "התובע פנה מייד לנציגי הנתבעת בשדה התעופה ודיווח על אי קבלת המזוודות. בהמשך נשלח התובע לביתו ולאחר יום נודע לו כי נמצאה אחת המזוודות".  התובע עמד בקשר עם נציגת חברת התעופה בישראל ובמדריד.

לאחר שהתובע המציא לחברת התעופה את המסמכים שנדרש, "התנערה הנתבעת מאחריותה ומסרה  לתובע כי מאחר ולא הגיש תביעה במועד אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין אובדן המזוודה".  

"הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה נגדה על הסף הואיל ולטענתה, התובע לא דיווח על אובדן המזוודה באופן ובמועד הקבועים באמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית (להלן: "אמנת וורשה" ו/או "האמנה") והפרוטוקול המתקן של האמנה שנחתם בהאג (להלן: "פרוטוקול האג"). ... לחלופין טענה הנתבעת כי ככל שתוטל עליה האחריות לנזקו של התובע בגין אובדן מזוודתו, הרי שאחריות זו מוטלת בנוסף על רשויות שדות התעופה בכל אחת מתחנות הנסיעה (נקודת מוצא, נחיתות ביניים והיעד הסופי), הואיל והכבודה הייתה מצויה גם בחזקתן".

נפסק (כב' השופט א' נ' טננבוים ): 

1. "דיני תובלה אוירית מוסדרים בחוק התובלה האוירית, תש"ם – 1980 (להלן: "החוק").

2. הוראות סעיפים 2 ו – 3 לחוק קובעות כדלהלן:

"2.        על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה.

3.         על תובלה אוירית שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לפרוטוקול האג, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה על ידי פרוטוקול האג."

3.  מאחר וארה"ב חתומה רק על אמנת ורשה, וישראל חתומה על  אמנת ורשה ועל פרוטוקול האג, "יחולו על המקרה דנן הוראות אמנת ורשה בלבד ללא פרוטוקול האג והפרוטוקולים הנוספים לתיקון האמנה".

4.  אין ממש בדרישת הנתבעת לסלק את התביעה על הסף בטענה "כי התובע לא עמד בדרישות הקבועות בסעיף 26(2) לאמנה ולא מחה בפני התובעת בדבר גילוי הנזק של היעדר המזוודה בפרק הזמן הקבוע בסעיף"..

5.  סעיף 26 לאמנה קובע כדלהלן:

(1)        קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, על עוד לא הוכח ההפך.

(2)        במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל מיד עם גילוי הנזק, ולכל המאוחר תוך שלושה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך שבעה ימים מיום קבלת הטובין. במקרה איחור, תוגש המחאה לכל המאוחר תוך ארבעה עשר יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו.

(3)        כל מחאה תיעשה בצורת הסתייגות רשומה על גבי מסמך ההובלה או בהודעה אחרת בכתב שתישלח תוך הזמן הנקוב לצורך מחאה זו.

(4)        לא הוגשה מחאה זו תוך הזמנים הנקובים לעיל, לא תישמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם היתה רמאות מצידו.

6.  "סעיף 26 עוסק בקבלת הכבודה או הטובין על ידי הנוסע וקובע את דרך ומועד המחאה הראויים במקרה בו הכבודה או הטובין הגיעו כשהם פגומים. בעניינינו, אין המדובר בכבודה שניזוקה, כי אם בכבודה שאבדה ולא הגיעה כלל, ומשכך סעיף 26, על כל תניותיו, אינו חל על המקרה דנן".     

7. "היזק ואובדן הם שני מונחים שונים.  זאת כפי שהדברים נלמדים גם מנוסח האמנה עצמה, בסעיף 18 הקובע:

 "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האוירית". [ההדגשה אינה במקור– א.ט]".

8.  "בשולי הדברים אעיר כי אף אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעת כי אובדן המזוודה מהווה היזק כמובנו באמנה, פעל התובע כנדרש ויצא ידי חובת הודעתו כשפנה לדלפק הנתבעת מיד עם גילוי הנזק בסמוך למועד הגעתו לשדה התעופה".

9.  "בעניין זה אוסיף כי היה על הנתבעת במעמד זה להסב את שימת ליבו של התובע וליידעו בדבר מגבלת הימים הרובצת על תלונתו, ככל שסברה כי זו נעשתה שלא כדין. משמילאה הנתבעת פיה מים ולא הזהירה את התובע כאמור, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד".

10.  "הפרשנות לאמנה צריכה להיות תכליתית.  ברור שאם נוסע לא הצהיר תוך זמן סביר, לא יכולה להיות חברת התעופה אחראית לנזק.  ולכן יש גם היגיון בהצהרה תוך זמן קצר.  אולם אם הצהיר הנוסע בדלפק החברה, הרי מן הסתם נרשמו הדברים, ויהיה זה לא הגון לנסות להתנער מכך ולא אוסיף בכך".

11.  "טענתה החלופית של הנתבעת כי היא רק אחד מהגורמים האחראים להבאת הכבודה ליעדה, דינה להידחות מכל וכל. סעיף 18 לאמנה מטיל אחריות מוחלטת על המוביל לנזק הנגרם בגין השמדה, אובדן או היזק של כבודה, ככל שזה נגרם תוך כדי הובלה אוירית. אחריות זו משתרעת על משך הזמן, שבו מצויה הכבודה ב"אחריות המוביל", כמשמעותו באמנת ורשה".

12.  "לעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת יהודית שטופמן בבר"ע 2224/02 (ת"א) קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל (לא פורסם):

"מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא [ת"ק (רח') 2229/01 קוגן אביאל נ' השטיח  המעופף   ואח' (לא פורסם) – הוספה שלי], כי:

"המונח "אחריות", מטבעו, רחב הוא, ובוודאי שאינו מחייב כי הכבודה תהיה בכל עת בחזקתו הפיזית של המוביל. פירוש כזה עלול לרוקן את הוראות האמנה מתוכן, שכן המילה "מוביל" מתייחסת לחברת תעופה שבאופן הרגיל פועלת באמצעות עובדיה ו/או באמצעות אחרים מטעמה. האמנה דנה לכל אורכה במוביל עצמו, ובאחריות הישירה כלפי הנוסע, ולפיכך האחריות לפיצוי לפי האמנה מוטלת במלואה על המוביל, ולא על גוף אחר." (עמ' 6 לפסק הדין). 

"אינני סבורה שהגדרתה של המערערת למונח "אחריות" עולה בקנה אחד עם מטרות האמנה ורוחה. אחת ממטרות האמנה היתה להקל על נוסע המבקש לקבל פיצוי על נזק שנגרם למטענו במהלך טיסה בינלאומית, ומנוסח סעיפי האמנה עולה בבירור, כי האמצעי בו נקטה האמנה, לשם הבטחת הפיצוי והקלת גבייתו, היה הטלת אחריות מוחלטת על המוביל, כלפי הנוסע".

"מבחינתו של הנוסע – מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה."

 "מכאן, שהנזק שנגרם למזוודתו של התובע מצוי באחריותה הבלעדית של הנתבעת ואל לה להשית אחריות זו על צדדים שלישיים".    

13. לאור האמור לעיל, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן המזוודה.  

14. "סוגיית גובה הפיצוי תיגזר מהכרעתו של בית משפט זה בשאלת ייחוד העילה. ככל שיקבע כי עומדת לתובע האפשרות לתבוע נזקו על פי הוראות החוק בלבד, אזי יוגבל הפיצוי למסגרת החוק והאמנה בלבד; מאידך, וככל שיקבע כי עומדת לתובע הזכות לתבוע פיצוי באמצעות עילות שאינן מנויות בחוק, אזי אין הפיצוי מוגבל לתקרה הקבועה בחוק ובאמנה".  

15. סעיף 10 לחוק קובע כדלהלן:

"אחריותו של מוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או על עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".

15.  "הסעיף מגביל את אחריותו של המוביל והפיצוי הנגזר מאחריות זו להוראות החוק והאמנה אותה אימץ, ומשכך סבור אני כי במקרה שלפנינו הפיצוי הראוי לתובע הינו בגבולות האמנה בלבד".  

16.  סעיף 22(2) לאמנה קובע כדלקמן:

"בהובלת כבודה רשומה וטובין, מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנק לקילוגרם, זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על עניינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך. במקרה זה יהיה המוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר, זולת אם הוכיח שאותו סכום עולה על עניינו הממשי של השוגר במסירה."

17.  "התובע לא טען כי הצהיר הצהרת ערך מיוחדת ומשכך מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנק לקילוגרם. סכום זה (250 פרנק) הוגדר בצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט - 1978 (להלן: "הצו"), כשווה לשבע עשרה (17) זכויות משיכה מיוחדות".

18.  "ערכן של 17 זכויות משיכה מיוחדות, בהתאם למידע המצוי באתר האינטרנט של קרן המטבע הבינלאומית (www.imf.org) הנו  97.59 ₪ (5.74059 * 17 זכויות משיכה מיוחדות), נכון ליום מתן פסק דין זה".

19.  "מאחר ולא הוצגו בפני על ידי מי מהצדדים נתונים בדבר משקל כבודתו של התובע, סבור אני כי יש להתייחס למשקל הכבודה המקסימלי המותר בטיסת התובע שהינו 23 ק"ג למזוודה".

20.  יש לדחות את טענת הנתבעת כי יש "להחיל את הודעתה בדבר אחריות לכבודה, המופיעה על גבי כרטיס הטיסה והמגבילה את האחריות לסך של עשרים דולר ארה"ב לק"ג כבודה", לאור העובדה כי גבול האחריות נקבע על ידי שר התחבורה בצו.

21.  "לכאורה ניזוק התובע יותר מאשר הפיצוי אותו ביקש (וזאת לאור הפריטים שציין).  אך יש גם היגיון בהוראות האמנה משום שברור שהטלת אחריות גבוהה תייקר משמעותית את התעריפים.  מה שגם שחברות התעופה אינן יכולות להיות אחראיות למטענים יקרים אותם מובילים הנוסעים".