הנתבעת התגוננה בטענה כי אחריותה היא על פי אמנת ורשה "וכי באם היא אחראית לנזק כלשהו, תבוא אחריותה על פי החוק והאמנה במקום כל דין אחר. לטענת הנתבע, היא פטורה מאחריות אם תוכיח שהיא, משמשיה וסוכניה נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או שלא היתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם".

1. "הנתבעת עושה לה "חיים קלים" בכך שהיא נמנעת מלהצטייד במספרי הטלפון של הנוסעים וזאת על מנת שתוכל לגלגל את עיניה לשמים ולטעון כי לא היתה לה כל דרך להודיע לנוסעים על האיחור בטיסה, וכי באם אכן היתה דרך שכזאת הרי אין היא מעשית מבחינתה".

2. "בנסיבות הענין, לעניות דעתי, מאחר ואין המדובר בטיסת שכר אלא בטיסה סדירה, חלה על חברת התעופה החובה, באיחורים כה ניכרים, להודיע לנוסעיה על האיחור. אמנם בתחילה, הנתבעת לא ידעה בכמה שעות תידחה הטיסה, אולם לאחר זמן מה, משברור היה לה כי יגרם איחור ניכר בטיסה, היה עליה לדאוג להודיע לנוסעיה על האיחור בטיסה ולבקשם לעמוד עימה בקשר על מנת לדעת את מועד הטיסה המשוער. משהנתבעת לא עשתה כן, לא תעמוד לה ההגנה הנטענת".

3. "לטענת התובע, באם הנתבעת היתה מודיעה לו על האיחור בטיסה היה עולה בידיו לטפל בחוליו והוא העריך את נזקו בפריט זה בסך של כ – 2,000 ₪. לא שוכנעתי כי גם באם הנתבעת היתה מודיעה לתובע, מבעוד מועד, על האיחור בטיסה היה עולה בידיו לטפל במי מהפציינטים שלו, ועל כן איני פוסק פיצוי לתובע בפריט זה".

4. לתובע נפסק החזר התשלום עבור לילה במלון וכן החזר חלקי של סכום שהוציאו לרכישת פריטים הכרחיים, עקב הגעתה באיחור של המזוודה.

   

התובע טוען כי הזמין טיסה אצל הנתבעת אך הנתבעת לא עמדה בלוח הזמנים וגרמה לו לנזקים ולעגמת נפש בכך שהטיסה הוחלפה ליעד אחר והובטח לו שתמתין לו תחבורה יבשתית ליעדו. נציג לא המתין לו והוא נאלץ להמתין זמן רב לתחבורה וכשזו הוסדרה הוא הגיע לשדה התעופה ביעד כאשר שדה התעופה כבר היה סגור. גם טיסתו חזרה אחרצה התעכבה בכ- 3 שעות וכתוצאה מכך נגרם לו בזבוז זמן יקר וטירדה.

הנתבעת טוענת שהטיסה הראשונה בוטלה עקב תקלה טכנית וכי היא דאגה על חשבונה לטיסה חלופית ותובלה יבשתית וכי הטיסה השניה התעכבה מטעמים אופרטיביים הקשורים לצוות הטיסה וכי היא לא יכלה לצפות מראש עיכוב זה וכן לא היו בידיה פרטי התובע בהולנד ולפיכך לא יכולה היתה לאתרו ולהודיע לו על כך מראש.

לטענת חברת התעופה "אין להגיש תביעת נזק הנובעת מאיחורים ושינויים בטיסה" בהתאם לחוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980, אמנת וורשה 1929 ופרוטוקול האג, 1955.

1. "ער אני לעובדה, כי כל נוסע, מצפה כי חברת התעופה תעמוד בזמנים וביעדים המתוכננים מראש וזאת כדי למנוע התרוצצויות מיותרות ושינויים בלוח הזמנים. מנגד בפני חברות התעופה, מתעוררים מכשולים שונים המקשים לעמוד תמיד בלוח המזנים, דוגמת תקלות בטיחותיות ואילוצים ביטחוניים והסיבות השונות הגורמות לעיכובים ושינויים בזמני הטיסות לא תמיד מגיעות לידיעת הנוסע. יתרה מזו, מעבר לאינטרסים הנוגדים של הנוסע וחברת התעופה, קיים אינטרס ציבורי שלא להכביד על פעילותם של חברות התעופה האזרחיות ולאפשר קיומם ללא הטלת אחריות כספית בכל תקלה היכולה להתעורר במהלך פעילותם".

2. "סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע את ייחוד העילה לפי חוק זה, ומכאן שאין להזקק לכל הטענות הנוגעות להפרת החוזה בין התובע לנתבעת".

3. את הטענה, לפיה נקטה הנתבעת בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק הנטען, אני דוחה מכל וכל. סעיף 20(1) לאמנה מטיל על המוביל את חובת ההוכחה כי נקט בכל האמצעים וכו'. לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי עשתה כל הנדרש, אלא שלא שמעתי אפילו טענה אחת מפיה על פעולה כלשהי שעשתה בנסיון לאתר את התובע ולהודיע לו על שינוי בלוח מועדי היציאה של הטיסה מאמסטרדם לתל אביב, כמו"כ לא שוכנעתי כי הנתבעת ידעה על העיכוב רק בסמוך למועד הטיסה ורק לאחר שהתובע כבר היה בדשה התעופה".

4. "...לעומת זאת עומדת לנתבעת ההגנה של סע' 20 לאמנה "לא ישא באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"...לאור סיבת האיחור ומששוכנעתי שאיש מטעם הנתבעת לא יכלו למנוע את האיחור, הרי שבמערכות החוזיות שבינה לבין התובע, המדובר בנסיבות של פטור בשל אונס או סיכול החוזה, בלשון סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970...לפיכך, אני קובע שהנתבעת פטורה בכל הנוגע לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור ביציאה...".

5. "התובע לא הוכיח אף אחד מההוצאות שנגרמו לו והן לא הצביע על כל הוצאה נוספת מעבר להוצאות שהיה מוציא אילו היה נוחת כחניית ביניים ברוטרדם ולא באמסטרדם...לפיכך אני דוחה את התביעה בגין ראשי הנזק הממוניים וההוצאות שנטענו ע"י התובע".

6. "במבחן האינטרסים אני מוצא שמחד עומדת לנתבעת הגנות שבאמנת וורשה שכן הנתבעת לא הייתה יכולה למנוע את העיכוב בטיסה אך מאידך הנתבעת לא הוכיחה שעשתה הכל כדי למנוע או לצמצם את נזקיו של התובע ע"י מסירת הודעה מוקדמת על העיכוב בטיסה וכן על מסירת הודעה מוקדמת כי שדה התעופה ברוטרדם נסגר בחצות".

7. "לכן אני קובע שהנתבעת תשלם לתובע סך 2,000 ₪ עבור עגמת הנופש שנגרמה לו מהעיכובים...וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק...".

   

ת"ק (רחובות) 1119/06 גלב רסי נ' British Airways PLC (לא פורסם) (פס"ד מיום 20.3.07)  .

כבודתה של התובעת הגיעה לבוסטון האיחור של יום והגיעה כשהיא ספוגת מים.

נפסק (כב' השופטת ל' צבר ):

1. "תביעה זו, אשר נוגעת לאיחור בהגעת כבודה ולנזק שנגרם לה כפופה להוראות חוק התובלה האווירית התש"מ - 1980 (להלן "החוק") , אשר נועד ליישם את הכללים וההסדרים אשר נקבעו באמנת ורשה ובפרוטוקולים שתיקנו את האמנה. סעיף 10 לחוק קובע את כלל יחוד העילה, לפיו אם מקרה נכנס למסגרת החוק, הרי שהתובע אינו רשאי להתבסס על הוראת חוק אחרת, ועל כן שיקול דעת בית המשפט בעניין זה מצומצם".

2.  "סעיף 22 לאמנת ורשה, ובעקבותיו סעיף 1 לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), התשל"ט - 1978 קובע גבול מקסימאלי להיקף האחריות לכבודה, השווה ל-17 זכויות משיכה מיוחדות לכל ק"ג כבודה שניזוקה או הגיעה באיחור, סכום השווה ל-25 דולר לק"ג (כאמור בסעיף 26 לכתב ההגנה ולא נסתר על ידי הנתבעת). לא מצוין בכרטיס הטיסה שצורף לכתב התביעה משקל הכבודה, ועל כן אני מקבלת את עמדת הנתבעת, שלא נסתרה על ידי התובעת, כי משקל הכבודה שניזוקה הוא 14 ק"ג".

3. "אשר על כן, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 350 דולר – שמחושבים לפי משקל הכבודה כפול 25 דולר, וכן סך של 55 דולר, בגין ההוצאות של הניקוי היבש – לפי הקבלות שהוצגו. סכום זה יש לתרגם לש"ח לפי השער היציג של הדולר, ואליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל".

4. "לעניין עוגמת הנפש- לא ניתן על פי האמנה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. לפיכך רכיב זה של התביעה נדחה".

ת"ק (תל אביב) 7265/04 הראל רונן נ' איבריה (לא פורסם) (פס"ד מיום 22.8.04).

כבודתם של הנוסעים איחרה להגיע ובסופו של דבר הוחזרה אליהם. "אין מחלוקת, כי הנאתם של התובעים מנסיעתם, שובשה באופן מכריע עקב אובדן כבודתם, גם אם בדיעבד הסתבר כי הכבודה התקבלה אצלם חזרה".

נפסק (כב' השופטת ריבה ניב ):

1. "...בנסיבות מסוג זה מוגבל ביהמ"ש בגובה הפיצוי עפ"י אמנת ורשה. אמנה זו קובעת לא רק את הסכומים המקסימליים המגיעים למי שכבודתו אבדה, אלא אף חולשים על יתר תחומי המשפט המקומי".

2. "מטרתה של האמנה, הינה להסדיר את היחסים הבינלאומיים בין חברות התעופה השונות למדינות ולנוסעים, יתרונה, שהעלויות הנמוכות באופן יחסי משפיעות על סכומי הביטוח ובאופן עקיף גם על מחיר הכרטיס".

3. "חסרונה, שכאשר הפגע היחיד, סכום הפיצוי איננו הולם לכאורה את סכום הנזק".

4. "זהו מאזן של נוחיות שהמדינות החליטו לקבל ולקח על עצמן, והכף נוטה באופן כללי לטובתו".

התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בפיצוי התובע בסכום של 400$, שהוא הסכום שהנתבעת הציעה לתובע מלכתחילה.

תחולתן של תקנות האיחוד האירופי 261/2004 לגבי פיצוי ועזרה לנוסעים במקרה של סירוב להטיס או בשל ביטול או איחור ארוך בטיסות

לנוסח התקנות באתר האיחוד האירופאי

לנוסח התקנות באתר "משפט ותיירות"

ת"ק (פתח תקוה) 940/07 יוסף תרוף ואח' נ' איבריה נתיבי אויר ספרדיים (לא פורסם) (פס"ד מיום 8.7.07)

טיסתם של התובעים ממדריד לתל אביב התאחרה בכ- 13 שעות. כל אחד מהתובעים תבע 600 יורו, בהסתמך על כתבה באתר אינטרנט, לפיה יש תקנות המחייבות את חברות התעופה מהמדינות החברות באיחוד האירופי.

התובעים מבקשים לפצותם בגין אי נוחות והתרגזויות.

הנתבעת טענה כי האיחור נבע ממגבלות שעות הטיסה של הצוות, וכי דבר החקיקה עליו מסתמכים התובעים הינו חקיקה אירופית, שברי החקיקה שלה אינם חלים על ישראל. עוד טוענת הנתבעת כי סעיף 10 לחוק התובלה האוירית, תש"ם – 1980 מונע בית משפט ישראלי מלדון בראש נזק שאינו מצוי בחוק ותביעה בגין "אי נוחות והתרגזויות" אינה מצויה כראש נזק בחוק.

נפסק (כב' השופט ג' שטרסמן ):

1. לסוגית תחולת התקנות האירופאיות: התקנות האירופאיות הינן "בבחינת דין זר שעל התובעים המסתמכים עליו היה להוכיחו בבית משפט ישראלי. התובעים לא הציגו לבית המשפט את התקנות, כלומר לא הוכיחו דבר לגביהן ורק מסיבה זו דין תביעתם להידחות ככל שהיא מסתמכת עליהן".

2. לסוגית יחוד העילה ואי אפשרות פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש: מאז שנפסק כי סעיף 10 לחוק אינו מאפשר לפצות נוסע בראש נזק שאינו על פי חוק התובלה האוירית בבר"ע 11372/95, הפסיקה השתנתה, ובתי המשפט קבעו כי ניתן לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש שנובעת מאיחור בטיסה (ת"א (ת"א) 2267/98 בש"א 103233/98 ויסולי ואח' נ' חברת TWA; ע"א (חי') 1346/05).

3. בהסתמך על בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל: "יחוד העילה אינו חוקתי" ולפיכך, "מי שנגרמו לו נזקים שונים מאלה הקבועים בחוק זה, רשאי גם רשאי לתבוע פיצוי לפי כל חוק אחר (במקרה זה תביעה חוזית או תביעה נזיקית".

4. התובעים גילו חמדנות של ממש בתביעה זו. "לו פתחו בתי המשפט את שעריהם לפני כל "המתרגזים" והניחו להם לתבוע על ימין ועל שמאל, אפשר היה לסגור את יתרת התיקים מכאן ועד הודעה חדשה. הכל מתרגזים בלא לתת את דעתם לטיבו של המעשה המרגיז או למשקלו בחיי היום יום".

5. שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט. כאשר בית המשפט פוסק בראש נזק זה עליו להבטיח, ש"צריך הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לעמוד במבחני הסיבתיות והצפיות (ע"א 348/79 כפי שהובא בע"א 611/89 דרוקר בע"מ נ' נחמיאס ואח', פ"ד מו (2), 60)".

לכל אחד מהתובעים נפסק פיצוי בסך 150$.

ת"ק (תל אביב) 9864/06 ד"ר עמירם גבע נ' איבריה נתיבי אוויר ספרדיים (לא פורסם) (פס"ד מיום 30.9.07).

טיסת התובעים ממדריד לתל אביב בוטלה. הנתבעת הסדירה לתובע טיסה חלופית כעבור כ- 14 שעות וסיפקה לו מלון לשהייה והסעות משדה התעופה ואליו. לטענת התובע, מגיע לו פיצוי בסך 600 יורו, בהתאם לפיצוי הנקוב בתקנות האירופאיות.

הנתבעת מודה באיחור, אך טוענת שהדבר נבע ממגבלות שעות טיסה של הטייסים.

"הנתבעת טוענת שלהוראות התקנון שתוקן על ידי הפרלמנט האירופי והוחל על החברות בשוק האירופי המשותף, אין תוקף מחייב בדין הישראלי. הדינים החלים על המקרה הם אלה הקבועים בחוק התובלה האווירית ואמנת ורשה. בנוסף טוענת הנתבעת, שגם לפי הוראות התקנון האירופי אין התובע זכאי לפיצוי הנטען".

נפסק (כב' השופטת יעל אילני ):

1. "הטענה בדבר חלותן של התקנות האירופאיות לא הוכחה. מדובר, לפי הנטען, בדין זר, ולא הוכחה החלתו של הדין במשפט הישראלי. לא הוכח גם שהנתבעת נטלה על עצמה התחייבות לפצות את התובע בהתאם לאותן תקנות, בהסכם שנכרת בינה לבין התובע".

2. "הדין החל על המקרה הא זה הקבוע בחוק התובלה האווירית, ומכוחו".

3. הנתבעת לא הוכיחה את הטענה שהעיכוב נבע מסיבות שלא היו בשליטתה. "ביטול הטיסה או דחייתה בשל מגבלות שעות הטיסה המותרות כשלעצמן, אינם בגדר "כוח עליו" שלא ניתן לצפותו מראש ולהיערך אליו".