טיסתו של התובע שנועדה ליום 12.9.01 נדחתה. לטענת הנתבעת מדובר ב"סיכול" כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970.

"אין ספק בכך שאסון מגדלי התאומים בניו יורק אשר גרם לסגירת מרחב אוירי ולשיבוש חמור בכל מערכת התעופה בעולם, הוא גורם "מסכל" כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 ועל כן ביטול הטיסה באותו מועד, איננה בבחינת הפרת חוזה ע"י אל על".

ת"ק (פתח תקוה) 1265/04 ד"ר פלד יואב נ' חב' התעופה אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (לא פורסם) (פסק דין מיום 1.7.04)

1. "סיכול - סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") זו לשונו:

"18. (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

2. (ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו".

3. סעיף 22 (ב) לחוק התרופות קובע:

"הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק המסדיר יחסי עבודה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

4. לאור טענת הנתבעת הנסמכת על ה"סיכול", אניח בשלב זה, כי אין הוראות מיוחדות אחרות לעניין הנדון.

5. האם שביתה מביאה לסיכולו של חוזה בהיותה בגדר נסיבות הנכנסות לסעיף 18 לחוק התרופות?

6. "הפסיקה פירשה פירוש צר את תנאי אי הציפיה מראש של הארוע המסכל. ר' לדוגמא ע"א 715/78 כץ נ' מזרחי פ"ד לג (3) 639, מעמ' 643, ו- ע"א 206/79 ריטברג נ' ניסים, פ"ד לד (3) 314 בע"מ' 333, וכך עוד מקרים רבים ומגוונים".

7. "לאור פסיקה זו למעשה הפך סעיף 18 לחוק התרופות לאות מתה (ר' ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה 2 בע"מ' 503)".

8. "על כן, לאור האמור, ולאור התנהלותו של המשק בישראל, ספק אם ניתן לקבוע, כי שביתה היא אירוע בלתי צפוי המביא לסיכול של חוזה, ובענייננו, חוזה להובלה אווירית. אם אין מדובר בסיכול, כי אז לכאורה אי קיום החוזה ע"י הנתבעת מהווה הפרה של החוזה, המזכה את התובע בתרופות העומדות לו לפי חוק התרופות עקב הפרת חוזה".

9. "אפילו אקבל את טענת הנתבעת, כי מדובר בענייננו בסיכול, אין הדבר מביא אוטומטית לדחיית התביעה".

10. "סעיף 18 (א) אמנם קובע שסיכול לא מקים לנפגע עילה לאכיפת החוזה או לפיצויים. ואולם סעיף 18 (ב) קובע איזון בין הצדדים באופן שמותיר לבית המשפט שיקול דעת נרחב להורות על השבה ועל שיפוי הנפגע בגין הוצאותיו הסבירות".

11. "אמנת ורשה - חוק התובלה האווירית תש"מ - 1990, מחיל בישראל את הוראות אמנת ורשה, על כך אין מחלוקת".

12. "...לפני סעיף 20 בא סעיף 19 הקובע את הכלל, שסעיף 20 הוא החריג לו: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין".

13. "מסדר הסעיפים ותכנם ברור אם כך, כי הכלל הוא שהמוביל אחראי לנזק. למוביל עומדת בסעיף 20 (א) - הגנה. הנטל להוכיח ההגנה מוטל על המוביל (ר' ע"א 74/81 אולימפיק ארווייס ס.א. נ' מנקל מנזל קלימי, פ"ד לז(1) 1)".

14. "בענייננו, נגרם לתובע נזק מחמת איחור בתובלה האווירית - קריא - עלות כרטיס חילופי עקב אילוצים שחייבו אותו לחזור לארץ בדחיפות".

15. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי עומדת לה ההגנה שבסעיף 20 (א) לאמנת ורשה ולפיכך "אין מקום לקבוע, כי הנתבעת נקטה את כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק שנגרם לתובע".

16. "מסקנתי היא על כן, כי אם על פי דיני הסיכול - מכח שיקול הדעת העומד לבית המשפט להורות על השבה ושיפוי בגין הוצאות סבירות, ואם על פי האמנה - אם דיני התרופות הרגילים אינם חלים עקב סעיף 22 (ב) לחוק התרופות, ואם על פי דיני התרופות הרגילים - אם היתה בענייננו הפרה שלא חל בעניינה דין מיוחד, יש מקום להורות על שיפוי התובע בגין ההוצאה שנגרמה לו ברכישת הכרטיס החלופי".

17. "מעבר לדרוש אוסיף, כי בעדותה טענה אשת התובע, כי כשהתקשרה להודיע שלא יגיעו לטיסה החלופית באל על עקב כך שכבר טסו לארץ, נאמר לה שלא נשמר המקום. טענה זו לא נסתרה. משתמע מכך שהמקום שהיה שמור לתובע אויש לכאורה על ידי אחר, וממילא שולם עליו על ידי אחר, על כן חובת ההשבה חלה על הנתבעת גם מכוח דיני עשיית עושר.

אל על חויבה לשלם לתובע סך של 1,140 ש"ח - דמי הכרטיס החלופי בצרוף הוצאות משפט בסך 700 ש"ח.

התובע טוען כי הזמין טיסה אצל הנתבעת אך הנתבעת לא עמדה בלוח הזמנים וגרמה לו לנזקים ולעגמת נפש בכך שהטיסה הוחלפה ליעד אחר והובטח לו שתמתין לו תחבורה יבשתית ליעדו. נציג לא המתין לו והוא נאלץ להמתין זמן רב לתחבורה וכשזו הוסדרה הוא הגיע לשדה התעופה ביעד כאשר שדה התעופה כבר היה סגור. גם טיסתו חזרה אחרצה התעכבה בכ- 3 שעות וכתוצאה מכך נגרם לו בזבוז זמן יקר וטירדה.

הנתבעת טוענת שהטיסה הראשונה בוטלה עקב תקלה טכנית וכי היא דאגה על חשבונה לטיסה חלופית ותובלה יבשתית וכי הטיסה השניה התעכבה מטעמים אופרטיביים הקשורים לצוות הטיסה וכי היא לא יכלה לצפות מראש עיכוב זה וכן לא היו בידיה פרטי התובע בהולנד ולפיכך לא יכולה היתה לאתרו ולהודיע לו על כך מראש.

לטענת חברת התעופה "אין להגיש תביעת נזק הנובעת מאיחורים ושינויים בטיסה" בהתאם לחוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980, אמנת וורשה 1929 ופרוטוקול האג, 1955.

1. "ער אני לעובדה, כי כל נוסע, מצפה כי חברת התעופה תעמוד בזמנים וביעדים המתוכננים מראש וזאת כדי למנוע התרוצצויות מיותרות ושינויים בלוח הזמנים. מנגד בפני חברות התעופה, מתעוררים מכשולים שונים המקשים לעמוד תמיד בלוח המזנים, דוגמת תקלות בטיחותיות ואילוצים ביטחוניים והסיבות השונות הגורמות לעיכובים ושינויים בזמני הטיסות לא תמיד מגיעות לידיעת הנוסע. יתרה מזו, מעבר לאינטרסים הנוגדים של הנוסע וחברת התעופה, קיים אינטרס ציבורי שלא להכביד על פעילותם של חברות התעופה האזרחיות ולאפשר קיומם ללא הטלת אחריות כספית בכל תקלה היכולה להתעורר במהלך פעילותם".

2. "סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע את ייחוד העילה לפי חוק זה, ומכאן שאין להזקק לכל הטענות הנוגעות להפרת החוזה בין התובע לנתבעת".

3. את הטענה, לפיה נקטה הנתבעת בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק הנטען, אני דוחה מכל וכל. סעיף 20(1) לאמנה מטיל על המוביל את חובת ההוכחה כי נקט בכל האמצעים וכו'. לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי עשתה כל הנדרש, אלא שלא שמעתי אפילו טענה אחת מפיה על פעולה כלשהי שעשתה בנסיון לאתר את התובע ולהודיע לו על שינוי בלוח מועדי היציאה של הטיסה מאמסטרדם לתל אביב, כמו"כ לא שוכנעתי כי הנתבעת ידעה על העיכוב רק בסמוך למועד הטיסה ורק לאחר שהתובע כבר היה בדשה התעופה".

4. "...לעומת זאת עומדת לנתבעת ההגנה של סע' 20 לאמנה "לא ישא באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"...לאור סיבת האיחור ומששוכנעתי שאיש מטעם הנתבעת לא יכלו למנוע את האיחור, הרי שבמערכות החוזיות שבינה לבין התובע, המדובר בנסיבות של פטור בשל אונס או סיכול החוזה, בלשון סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970...לפיכך, אני קובע שהנתבעת פטורה בכל הנוגע לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור ביציאה...".

5. "התובע לא הוכיח אף אחד מההוצאות שנגרמו לו והן לא הצביע על כל הוצאה נוספת מעבר להוצאות שהיה מוציא אילו היה נוחת כחניית ביניים ברוטרדם ולא באמסטרדם...לפיכך אני דוחה את התביעה בגין ראשי הנזק הממוניים וההוצאות שנטענו ע"י התובע".

6. "במבחן האינטרסים אני מוצא שמחד עומדת לנתבעת הגנות שבאמנת וורשה שכן הנתבעת לא הייתה יכולה למנוע את העיכוב בטיסה אך מאידך הנתבעת לא הוכיחה שעשתה הכל כדי למנוע או לצמצם את נזקיו של התובע ע"י מסירת הודעה מוקדמת על העיכוב בטיסה וכן על מסירת הודעה מוקדמת כי שדה התעופה ברוטרדם נסגר בחצות".

7. "לכן אני קובע שהנתבעת תשלם לתובע סך 2,000 ₪ עבור עגמת הנופש שנגרמה לו מהעיכובים...וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק...".