המבקשת היא חברת תעופה הרשומה בארצות הברית ורשומה בישראל כחברה זרה. המשיבים הם קבוצת עובדים ישראלים, אשר הגישו בקשת פרוק וכן בקשה למינוי מפרקים זמניים לגבי נכסי המבקשת בישראל. בית המשפט המחוזי מינה מפרקים זמניים על נכסי המבקשת בישראל. לאחר מינוים הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות למפרקים. הבקשה נדחתה. על שתי החלטות אלו מערערת המבקשת.

1. "עצם מינויו של מפרק מקומי משני אינו סותר את התפיסה שבחדלות-פירעון בין -לאומית יש להחיל את עקרון האוניברסליות. לאמיתו של דבר, הוא משתלב עמה היטב, ואף מוכר בשיטה האמריקנית עצמה... המאפשר הליך פירוק משני..."

2. מאזן הנוחות במקרה זה פועל לטובת קבוצת העובדים ולא לטובת חברת התעופה. חברת התעופה "לא השכילה להצביע על נזק העלול להיגרם לה ממינוי הפרקים הזמניים, בעוד שהנזק העלול להיגרם לקבוצת העובדים, אם יבוטל המינוי, הוא גלוי וברור".

בקשת רשות הערעור נדחתה.

דיון בבקשה למינוי מפרק זמני בישראל לחברת תעופה אמריקאית הטסה לישראל.

ביום 2.11.84 הגישו חברות מעוף לבית המשפט המחוזי בת"א בקשה לפירוק מרצון מן הטעם שהחברות הינן חדלות פירעון.

לחברה מונה מנהל מיוחד ולאחר מכן מונה כונס הנכסים הרשמי למפרק הזמני של החברות.

בעקבות חקירת הכנ"ר הוגשה על ידי הכנ"ר תלונה למשטרה כנגד התובע המייחסת לו עבירות פליליות שונות הקשורות לחברות. התובע הוכרז כעבריין נמלט ושמו הוכלל ברשימת ביקורת הגבולות בגין החשדות בתיק זה.

המפרקים הגישו בקשה להטלת אחריות אישית לחובות החברה על התובע, אולם הדיון נדחה על פי בקשתם.

המשטרה מצידה פנתה אל הכנ"ר וציינה שלא הועבר אליה כל ממצא מהחקירה שיצדיק חקירה משטרתית וביקשה לדעת מה יעשה בתיק החקירה שנפתח בעקבות תלונת הכנ"ר.

בית המשפט של פירוק דחה את הבקשה לחקירה פומבית של התובע. פרקליטות המחוז סגרה מחוסר ראיות מספיקות את התיקים שנפתחו בעקבות תלונות הנושים. לאחר חקירה נוספת של התובע אצל הכנ"ר, הודיע הכנ"ר לבית המשפט על חזרתו מהבקשה לחיובו האישי של התובע לחובות החברות והבקשה נמחקה.

לאחר קבלת סידרת הבהרות על ידי הכנ"ר (ובעיקר- מכתבו של עו"ד קיבלוביץ, בו ציין כי "הגענו למסקנה סופית שאין בסיס ואין ראיות שמר גדיש ביצע עבירות פליליות") סגרה פרקליטות המדינה את תיק החקירה נגד התובע (אשר נפתח בעקבות תלונת הכנ"ר), וזאת "מחוסר אשמה".

"התובע טען כי חברות מעוף הגיעו לכלל חדלות-פירעון בשל פעולות מכוונות שנקטה חברת אל על. טענתו זו נטעה על-ידיו כבר במועד הגשת הבקשה לפירוק מרצון. לטענתו של התובע, כללו פעולות אלו טיסות במחירי הפסד בטיסות ריקות לכל יעד שאליו טסה מעוף. מאחר שחברת אל על נמצאה בפירוק באותה העת (בניהולו של מר בלום) הרי שכל פעולותיה שכוונו לחסל את חברת מעוף נעשו על חשבון המדינה תוך הסבת הפסדים ניכרים לקופה הציבורית. התובע סבור כי על רקע זה, ולאור אחריותו הישירה של הכנ"ר לפעולות חברת אל על, נקטו מר בלום ומר חבשה, צעדים שנועדו לטשטש את האמת על אודות סיבת קריסתן של חברות מעוף ולהטיל את האשם הבלעדי בתובע....לטענת התובע הוכפש שמו ביוזמתו ובעידודו של הכנ"ר באמצעי התקשורת דבר שפגע בשמו הטוב, נגס בבריאותו ובבריאות משפחתו וחיבל במאמציו להשתכר למחייתו על-פי כישוריו".

"הנתבעים הכחישו מכול וכול את טענתו של התובע כאילו בסוף אפריל 1989 או בכל מועד אחר הפריך את החשדות כנגדו. הגנתם היא שבסיום חקירת התובע ועד עצם היום הזה לא הפריך התובע חשדות כבדים שהתעוררו כנגדו, וכי ההליכים האזרחיים והפלילייים כנגדו הופסקו אך רק ממניעים הומניים ומן הסיבה שאין טעם כלכלי בניהול ההליכים. כמו כן טענו הנתבעים טענות שונות כנגד מכתבו של עו"ד קיבלוביץ, טענות לגבי אי מעורבותו של עו"ד בלום בחקירה, טענות באשר לאי המצאת מסמכים על ידי התובע, טענות של שיקול דעת של רשות חוקרת וכן הגנה מכוח סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 ומכח סעיפים 6 ו - 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

1. לענין מכתבו של עו"ד קיבלוביץ - "אכן מדובר במקרה מובהק של חריג לכלל האוסר עדות שמיעה, לכל הפחות משום היותו של המכתב הודאת בעל-דין מכוח חזרת זהות האינטרסים שבין עורך-דין קיבלוביץ לבין הכנ"ר...עם זאת ...אין מדובר בהודאה פורמאלית שאינה טעונה הוכחה ושממנה אין בעל-דין רשאי לחזור. לפיכך רשאים היו הנתבעים להציג ראיות נוספות כאוות נפשם על-מנת לנסות ולגרוע ממשקלו של המכתב ולסתור את האמור בו...משמעותו של המכתב היא כי למיטב הערכתו המקצועית של עורך-דין קיבלוביץ, כמי שעסק בעניינו של התובע אצל הכנ"ר, לא היו בפני הכנ"ר ראיות שיש בהן כדי לבסס חשדות למעשים פליליים".

2. "הסבריו של התובע, כפי שניתנו בתצהירו המוקדם ובפרשת ההוכחות במשפט זה, אכן סותמים את הגולל על רוב רובן של החשדות שהועלו בדוחות הכנ"ר ובטענות הנתבעים במהלך תביעה זו" (ובית המשפט דן אחת לאחת בכל המעשים שיוחסו לתובע).

3. בית המשפט קיבל את טענות התובע כי "המערכת ההסכמית בין החברות לבין החברות הקשורות אפשרה למוביל האווירי להשתתף בהפסדי המארגנות...שוכנעתי כי אמת בבסיס הטענה כי מאחר שבסיס פעולתן העסקית של החברות הקשורות היה תלוי בלבדית בחברות, הרי שלא היה ממה לגבות את חובן בגין מקומות טיסה שלא נמכרו, ובלאו הכי דובר, מבחינה מהותית, בחובות אבודים. אליה וקוץ בה, שכן מקובלת עליי גם טענת הנתבעים כי זיכוין של החברות הקשורות כאמור מהווה למעשה הפרה של האמור בתקנות טיסות השכר בנוגע לחלוקת הסיכונים שבין מוביל אווירי לבין מארגן. מכאן שמעשיו של התובע כמתואר לעיל מהווים עבירה לכאורה. עם זאת אכן שוכנעתי כי אף אם לא היו מתבצעים הזיכויים האמורים היה מדובר בחובות שלא היה ביד החברות הקשורות לשלמם, ובכך לא השתנתה למעשה מצבת הנכסים של החברות...אין בכך כדי להכשיר את מעשי התובע, אך יש בכך די כדי ליטול את העוקץ מטענות הנתבעים".

4. לטענת כי החברות לא עמדו בתנאי רישיון ההפעלה המסחרי הקובע כי ההון העצמי לשם רכישת כלי טיס, ציוד והון חוזר להפעלת החברה צריך לעמוד על 10 מיליון שקלים לפחות וכי התובע השקיע בחברה מאה אלף דולר בלבד - השיב התובע כי משרד התחבורה נתן לחברות את רישיון ההפעלה על בסיס גילוי מלא שלפיו נרכשו המטוסים של החברה באמצעות הלוואה כתחליף להון עצמי, וכל כן אין בפעולותיו כל פסול.  "רשיון ההפעלה עצמו לא הוגש לבית-המשפט כראיה, אבל התובע לא הכחיש כי נקבע בו התנאי האמור. תקנה 2(א)(2) לתקנות רישוי שירותי התעופה (רשיונות להפעלת כלי טיס והשכרתם), תשכ"ד - 1963 אכן מאפשרת לשר התחבורה לדרוש הוכחה שלמבקש רישיון כאמור הון מספיק. סעיף 11 לחוק רישוי שירותי התעופה, התשכ"ג - 1963 קבע כי אי-עמידה בתנאי הרישיון היא עבירה בת-ענישה. מכאן, שאי-העמידה בתנאי זה של רישיון ההפעלה אכן מטלה על התובע, כאורגן של החברות, חדש לעבירה פלילית".

5. "שיקול הדעת המסור לרשות אין בו לגיטימציה שלא לסיים חקירה תוך זמן סביר, מה גם שבכיר מטעמה ואף הרשות החוקרת הגיעו למסקנה שאותה העלו בכתובים בזמן אמת, שאין לנקוט הליכים פליליים כנגד התובע".

6. יש לדחות את תביעתו של התובע  בעילה של נגישה והפרת הוראה חוקית, אולם יש לקבלה בעילת הרשלנות הבלתי סבירה באופן קיצוני של ניהול החקירה גם לאחר שהתקבל חוות-דעת שאין מקום להמשיכה בהליך פלילי..."

7. "מסקנתי לעיל, כי בסופו של יום לא עלה בידי התובע לנקות עצמו לחלוטין מכל החשדות למעשים פליליים אינה מהווה הכשרה לכל פעולות הכנ"ר"

התביעה התקבלה והנתבעים (כונס הנכסים הרשמי ועו"ד עמרם בלום) חויבו בפיצוי התובע בסך של 75,000 ש"ח בצרוף שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח וכן בהוצאות התובע.