התיישנות

תקופת התיישנות מקוצרת (סעיף 29 לאמנת ורשה)

ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא (1) 589.

דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בעקבות פרשת חטיפת מטוס איר פרנס לאנטבה. בית המשפט העליון קבע יש לדחות את התביעות אשר הוגשו לאחר 5 שנים לאחר החטיפה, לאור הוראות אמנת ורשה בדבר התישנות מקוצרת. בדיון הנוסף דן בית המשפט העליון בשאלה מהם יחסי הגומלין בין סעיף 29(1) לאמנת ורשה שהוחלה בישראל על ידי חוק התובלה האוירית, תשכ"ב – 1962, לבין הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 והאם ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות של שנתיים, הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה, בעזרת הוראות חוק ההתיישנות.

נפסק:

הפרשנות הנכונה של אמנת ורשה ובחינת המטרות שאותן ביקשה להשיג מחייבות את המסקנה שבכל האמור בקביעת משך תקופת ההתיישנות, הרי תקופת השנתיים, הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה, היא אבסולוטית וממצה, עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי.

אמנת ורשה נועדה להשיג האחדת כללים בנושא התעופה האווירית ולגבש כללי אחריות, שיאזנו בצורה סבירה, הוגנת ומקובלת בין זכויותיהם וחובותיהם של המובילים לבין או של הנוסעים הנפגעים במהלך התובלה. איזון כזה מושג על ידי כך שמצד אחד מטילים סעיפים 17 – 19 לאמנה רמת אחריות גבוהה לנזקים שנגרמו לנוסעים במהלך התובלה, וסעיף 20(1) מטיל את הנטל להוכחת חוסר הרשלנות על כתפי המוביל, ומצד אחד מגביל סעיף 22 את גובה הפיצויים לתקרה מסוימת, וסעיף 29(1) מגביל את האפשרות לתבוע לשנתיים בלבד.

ת"א (י-ם) 2154/00 בש"א (י-ם) 5998/01 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קופת חולים כללית, (לא פורסם) (החלטה מיום 30.5.02).

התובע הגיש תביעה בעילה של רשלנות רפואית כנגד קופת חולים. קופת חולים הגישה הודעה לצד ג' כנגד ארקיע וכנגד מדינת ישראל. לטענת קופ"ח, היא פנתה אל ארקיע ושריינה מקומות בטיסה שהמריאה באותו יום מאילת לת"א, לצורך העברתו הדחופה של הקטין למרכז רפואי אחר. לטענת קופ"ח, חרף התיאומים המוקדמים והעדכון בזמן אמת בדבר מצבו הרפואי של הקטין ובדבר מועד הגעתו לשדה התעופה, המריאה מטוס דקות ספורות קודם שהגיעו הקטין והצוות הרפואי לשדה. לטענת קופ"ח, מחדלה של ארקיע הביא לעיכוב של מספר שעות בהגעתו של הקטין לבית החולים, עיכוב שגרם לקטין לנזק נשוא התביעה.

ארקיע עותרת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מהותית, על פי סעיף 29 לאמנת ורשה, החלה על פי חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980.

הוחלט (כב' השופט י' צבן ):

1. חוק התובלה האוירית מחיל את הוראות אמנת ורשה גם על טיסות פנים - ארציות.

2. אמנת ורשה אינה קובעת תחולה בלעדית על היחסים בין נוסע למוביל אוירי; עובדות ונסיבות שלא נכנסות בגדר סעיפי האמנה, נידונות לפי החוק פנימי של כל מדינה ומדינה.

3. אדם הופך ל"נוסע" על פי אמנת ורשה, כאשר הוא מתקבל ע"י המוביל האוירי, למשל, כאשר הוא מקבל את כרטיסה הטיסה בדלפק הקבלה או כשהוא מקבל כרטיס עלייה למטוס. "בהתאם, הנפקת כרטיס עבור אדם (באמצעות סוכן נסיעות או בהזמנה אישית מראש) מהווה רק קבלתו על-תנאי כנוסע, ואין משמעותה שהאדם קיבל מעמד של נוסע".

4. "החבלה הגופנית הנגרמת לנוסע צריכה להיות כתוצאה מתאונה. האמנה לא מגדירה את המונח 'תאונה'. לפי הגישה הליברלית, הוגדר המונח כ"מאורע בלתי-רגיל או בלתי-צפוי" או כ"מאורע, נסיבות פיזיות, המתרחשות באופן בלתי-צפוי, שלא בדרך הרגילה של הדברים".

5. "אירוע או התרחשות אינם בגדר 'תאונה' אם הם נובעים רק ממצבו הבריאותי של הנוסע ואינם קשורים לטיסה".

6. "אין מחלוקת כי הנזק לקטין לא נגרם בתוך כלי הטיסה וגם לא תוך כדי עליה אליו וירידה ממנו. הפגיעה בקטין, שהתבטאה בהחמרה במצבו הבריאותי, החלה רק ברגע בו עזב המטוס את שדה-התעופה בלעדיו".

7. "הפרוטוקולים מועידת ורשה מצביעים על כך שמנסחי האמנה לא התכוונו לכלול במונח 'איחור' מקרים בהם לא בוצע חוזה התובלה. קיימת אבחנה ברורה בין מקרים של איחור בתובלה - המוסדרים באמנה- לבין מקרים של אי-ביצוע חוזה התובלה - הנשלטים על-ידי הדין המקומי. ודוק: מקרים אלה הם חלופיים, כך שלא קיימת אפשרות בחירה בן שתי עילות התביעה השונות".

8. "אי קבלתו של אדם לטיסה, ללא קשר לסיבת הדחייה, ואף כאשר נטען לרשלנות המוביל האוירי מוציאה מתחולה את אמנת ורשה".

9. בנסיבות המיוחדות של תיק זה והשלב בו נמצא הדיון, לא ניתן לדעת האם נכרת חוזה תובלה בין המשיבה למבקשת. במידה והתשובה לשאלה זו חיובית, תישאל השאלה השניה: האם הופר החוזה עד כדי אי ביצוע ? תשובות לשאלות אלו תינתנה רק עם התבררן של שאלות משנה שהן שאלות שבעובדה, כגון: האם הונפק כרטיס טיסה, ומה היו הנהלים לפיהם עבדו נציגי המבקשת מול נציגי המשיבה. "לפיכך, שאלת תחולתה של אמנת ורשה על המקרה הנדון תוכרע עם תום הדיונים בשאלת האחריות".

10. "במידה ונסיבות העניין אינן נכנסות בגדרה של האמנה, עולה השאלה בדבר דין ההתיישנות אותו יש להחיל". "...תביעת דמי נזק ממוביל אווירי תהיה כפופה לתקופת ההתישנות הקבועה באמנת ורשה אך ורק מקום בו היחסים בין הצדדים מוסדרים על-ידי האמנה. מסקנה זו מתבקשת לאור נוסחו של סעיף 5(א) לחוק התובלה האוירית ומקריאת דברי ההסבר להצעת החוק....לפיכך, על מנת להחיל הוראה מהוראות האמנה, לרבות הוראת התיישנות, יש לוודא כי נסיבות העניין שבנדון נופלות בגדר המקרים עליהם חלה האמנה".

לפיכך נקבע כי הבקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות נדחית. לאחר בירור העובדות הרלוונטיות תהיה ארקיע רשאית להעלות את טענת ההתיישנות בסיכומיה.

ת"א (תל אביב) 41896/03 בש"א (תל אביב) 177515/03 אליטליה לייני איירי איטליאן ס.פ.א. נ' סיטי ווש בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 20.6.04)

"המשיבות הגישו תובענה נגד המבקשת, בה עתרו לחייבה בתשלום של כ- 327,000 ש"ח בגין נזק שנגרם למטען פרטי לבוש שהובילה המבקשת בדרך האוויר מסין (דרך איטליה) לישראל". ההובלה בוצעה בחודש אוקטובר 2000 והתביעה הוגשה ביום 1.7.2003.

אליטליה עותרת "לסילוק התובענה על הסף, לפי שהוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות המנויה באמנת ורשה) קרי: שנתיים ימים ממועד הגעת כלי הטיס ליעדו). ההתיישנות דנן היא התיישנות מהותית. היא מפקיעה את זכות התביעה".

התובעות טוענות כי אליטליה נאחזת בתקופת ההתיישנות שלא בתם לב, משום שהיא נקטה סחבת מכוונת ולא השיבה לפניות מטעמן. "יתר על כן: המבקשת אינה יכולה להסתמך על אמנת ורשה, שכן הוראת סעיף 25(1) לאמנת ורשה מורה שהמוביל האווירי לא יוכל להסתמך על הוראות אמנת ורשה אם נובע הנזק מהתנהגות רעה מדעת מצד המוביל".

נפסק (כב' השופט מאיר יפרח ):

יש לסלק התובענה על הסף, מאחר והתובענה הוגשה לאחר חלוף שנתיים מיום הגעת המטען לישראל.

"כך המצב אף אם צודקות המשיבות בטענה (שאין הכרח להכריע בה) לפיה אם נגרם הנזק בשל התנהגות רעה מדעת של המוביל – שוב אין הוא יכול להסתמך על הוראות האמנה (המשיבות מבססות עמדתן על כך שבהתאם לנוסח המקורי של אמנת ורשה ובהתעלם מהתיקון שהיה ב- 1955, ארץ המוצא של המטען היא סין. סין אינה צד לפרוטוקול האג, 1955. לכן, חלה האמנה המקורית. לפי סעיף 25(1) לאמנה המקורית, במידה וקיימת התנהגות רעה מדעת, כי אז אין תחולה להוראת ההתיישנות המקוצרת נשוא סעיף 29 לאמנה וניתן להגישה תובענה תוך 7 שנים. מנגד, על פי הוראתו המתוקנת של סעיף 25, אין בטענה בדבר התנהגות הרעה מדעת, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות). על מנת לדון בשאלה אם אכן בפנינו התנהגות רעה מדעת, שומה הייתה על המשיבות לטעון זאת במפורש בכתב תביעתן. כזאת לא נעשה. העין בכתב התביעה אינו מגלה ולו רמז קל לטענה בדבר נסיבות שכוחן עימן להעלות מסקנה כאילו נהגה המבקשת באופן העולה כדי התנהגות רעה מדעת. משלא הועלתה פלוגתא זו על ולחן הדיונים, שוב אין מקום למתן הזדמנות להוכיחה. על כן, אף אם חלה האמנה בנוסחה המקורי, לא תצמח מכך כל תועלת למשיבות. פשיטא שאם חלה האמנה כפי שתוקנה בהאג, התובענה התיישנה, כן (כאמור) סעיף 25 המתוקן אינו מפקיע את תקופת ההתיישנות המקוצרת".

התובענה נדחתה על הסף מחמת התיישנות זכות התביעה.

ת"א (תל אביב) 36384/98 בר יובל ואח' נ' לאופר שירותי תעופה בע"מ ו- רשות שדות התעופה (לא פורסם) (פס"ד מיום 16.9.99)

ע"א (ת"א) 1580/00 מוהטרם אגהיי מהרביניאן ואח' נ' בית המכס נתב"ג, לוד ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 17.9.02)

המערערים 1 ו- 2 שיגרו מטען שטיחים פרסיים מאירן לאיסטנבול. בתם שחררה את המטען וטיפלה בשילוחו האוירי באמצעות אל על מטענים שירותי יבוא בע"מ לתל אביב, דרך קהיר. המטען הגיע לישראל בטיסת AIR SINAI מקהיר. חברת איר סיני לא רשמה את המטען במצהר הטיסה, ולפיכך המטען הגיע לתל אביב ללא שטר מטען וללא מסמכים מזהים ועל כן צוין על ידי ממ"ן – מסופי מטען וניטול בע"מ כ"יתיר". לאחר כחודש וחצי הגיע המערער 3 לנתב"ג על מנת לשחרר את המטען. משנדרש לשלם דמי אחסנה סרב, והמטען לא נמסר לו. לאחר כחודשיים וחצי הגיע שוב ושילם דמי מכס בין שחרור המטען והגיע לכלל פשרה עם ממן בדבר דמי האחסנה. כאשר בא לקבל את המטען התברר כי המטען הועבר קודם לכן אל מחסני המכירה ונמכר.

נפסק (השופטים סגן הנשיא י' גרוס, השופטת א' קובו, עוזי פוגלמן ):

"אומנם בשלב הראשון של הובלת המטען היה מקום מוצאו (של המטען, ר.ג.) אירן, שאינה צד לאמנה, אך לאחר מכן אין חולק כי המטען הגיע לטורקיה ושם אותר על ידי בעליו ונשלח פעם נוספת. אם כן בשלב זה, מקום יציאת המטען היה טורקיה ומקום ייעודו מצרים והוא הדין בשלב הבא, בו נשלח המטען ממצרים לישראל. לפיכך, על פי לשונו הברורה והמפורשת של הסעיף הנ"ל ס' 2 (לחוק התובלה האווירית, ר.ג.), הואיל ושלוש המדינות הינן צדדים לאמנה, הרי שזו חלה ביחסים ביניהן לבין המערערים".

ההתיישנות שביסוד סעיף 29(1) לאמנה היא התיישנות מהותית, "לפיכך, העובדה כי המשיבות נמנעו מלעורר את טענת ההתיישנות בהליכי קדם משפט אינה מעלה ויתור מצדן של הזכות הקבועה בסעיף 29(1) לאמנה".

הכוונה במילה "תביעה" באמנת ורשה כוונתו הינה לתביעה בבית משפט ולא למונח רחב יותר.

ת"א (נתניה)2566/06 ד"ר כרמי אפי ואח' נ' אל על נתיבי תעופה לישראל בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 14.1.08)

"בשעה שהגיעו התובעים לבידוק בשדה התעופה בניו יורק, לשם עליה לטיסה שהזמינו לישראל במטוס אל על, פנתה אל התובעים דיילת אל על וביקשה כי יעשו מחווה ויקחו עימם חבילה שיש להעבירה לשימושו הדחוף של ילד חולה סופני ...המדובר היה בחבילה סגורה, אשר נטען בפני התובעים כי עברה כבר בידוק וכי לכן אין צורך שתיבדק על ידם ... התובעים טוענים כי עובדי הנתבעת אף הצהירו כי בחבילה יש מכשיר רפואי. כן טענו התובעים כי הצטרפה לפניית הדיילת פניית אנשי צוות נוספים מטעם הנתבעת אשר חזרו וטענו כי מדובר בענין דחוף, של חיים ומוות, וכי בחבילה מכשיר רפואי".

"התובעים, לרבות התובע שהינו רופא ונושא שמירת חי החולה הסופני היה קרוב לליבו, נעתרו לבקשת הנתבעת והסכימו להוביל את החבילה למטרה הנעלה לה נרתמו, כאשר הסתמכו על מצגת הנתבעת בענין זה ועל הצהרותיה לפיהן אין צורך לבדוק את החבילה. לאחר נחיתת התובעים בשדה התעופה בן גוריון (טיסה של כ- 12 שעות) אספו התובעים את החבילה, שעליה נרשמו מבעוד מועד פרטי מקבלה (אחד בשם רן פרץ), וביקשו לצאת משדה התעופה, תוך שעברו ב"מסלול הירוק" במעבר המכס – דהיינו, הצהירו בכך שאין בכליהם מוצר שיש לשלם מכס בגינו".

"בעת מעברם עוכבו על ידי אנשי מכס, אשר ערכו בדיקות בחפציהם ומצאו כי ה"מכשיר הרפואי" אינו אלא מכשיר מוזיקלי חשמלי – מעבד צלילים - שיש לשלם מכס בגינו".

"התובעים עוכבו פרק זמן של כ- 3 שעות, נחקרו, עומתו מול טענות והטחות אשם ולדבריהם אף הוטחו בהם עלבונות לגבי טפשותם, והכל בפני מספר אנשים. המכשיר החשמלי נתפס על ידי המכס ואילו התובעים קיבלו אישור בדבר תפיסתו הכולל התראה אודות תשלום קנס צפוי ככל שלא ישוחרר בתוך 48 שעות".

"כואבים ועייפים חזרו לביתם התובעים. למחרת נאלצו לתאם עם הנמען לחבילה - רן פרץ ועם עמיל מכס לשחרר המכשיר. התובע נאלץ להגיע לצורך כך שוב לשדה התעופה בן גוריון לחדר המכס לצורך הליך השחרור ואחר כך גם פנה התובע להגיש תלונה נגד הנתבעת, בתחנת המשטרה בשדה ואף פנה לנציגי אל על לטיפול".

"בסופו של יום לא שילמו התובעים קנסות בגין כל אלה וכנראה אף לא ננקטו הליכים פליליים נגד מי מהמעורבים".

התובעים הגישו תביעה לפיצויים כנגד אל על בעילות נזיקיות: תקיפה, מרמה, הטעיה ומצג שווא ורשלנות וכן בעילות של פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע.

אל על טענה כי מדובר בתביעה חסרת בסיס, מנופחת ומוגזמת, נעדרת עילה. כן נטען להתיישנות התביעה על סמך אמנת ורשה.

נפסק (סגנית הנשיא כב' השופטת ד' בלטמן-קדראי ):

יש לקבל "את גירסת התובעים במלואה, לעניין ההצהרות מטעם נתבעת אודות החבילה ואינטנסיביות הפניות לתובעים".
"אמנת ורשה איננה חלה על תביעת הנזיקין בגין עוולות הנתבעת שהן פרי מעשים שארעו אמנם בקשר לתובלה אוירית אך כולם נעשו או קודם לשלבי היציאה למטוס ואינם בגדר תאונה שארעה בתוך המטוס או תוך כדי פעולת עליה אליו או ירידה ממנו, כהגדרת סעיף 17 לאמנת ורשה...". לפיכך יש לדחות את טענת ההתישנות והטענה בדבר תחולת אמנת ורשה.
"... יש לקבוע כי אין ענייננו כלל בנושאים שראוי להחיל עליהם את ההגנות נשוא אמנת ורשה ויתר החקיקה שעניינה תובלה אוירית".
"התביעה בגין עילות הפרת הפרטיות ואיסור לשון הרע לא בוססה דיה".
הוכחו כל יסודות עוולת התרמית (סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "מצג כוזב של עובדה; ידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש;כוונה שהמטעה יפעל על פי המצג; התובע פעל על פי המצג; התובע סבל עקב פעולתו נזק ממון". יחד עם זאת, מאחר והתובעים לא תבעו נזק ממון בגין עילה זו, יש לדחות את התביעה בעילה זו.
יש לקבל את התביעה בכל הקשור לרשלנות...:יחסי הצדדים – המובילה מחד והנוסעים המשתמשים בשירותיה מאידך, מטילים על הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובעים.
אף יחסי הצדדים בכל הקשור לנתבעת כמבקשת הסיוע בהעברת החבילה למטרותיה, אם פילנטרופיות, אם לטובת ריצוי לקוח, אם לטובת קיום התחייבויותיה כלפי לקוח, אם לטובת עובדי הנתבעת ואם לכל מטרה אחרת, אל מול התובעים – כנוסעים המשתמשים בשירותיה והמתבקשים לסייע באותה משימה, מעמידים חובות זהירות שבין השולח והשליח בכל הקשור לנושא הטיפול בחבילה".
"יחסי הקירבה שבין הנתבעת לנוסעיה, ככל שאינם מחייבים את הנתבעת מלהימנע מלבקש על בסיס התנדבותי דבר מנוסעיה (ולא אתפלא אם קיימות הוראות ברורות לענין זה בחקיקה רלוונטית, בנוהלים או במסגרת אחרת, אשר הצדדים נמנעו מלחשוף בפני) בוודאי מטילים על הנתבעת חובה ברורה להימנע מלהטיל על נוסעיה משימות אשר עשויות לסכן את הנוסעים בכללם ואת המסייעים בפרט ובכלל זה מחייבים את הנתבעת להימנע מלמסור חפצים שלא נבדקו על ידה לנוסעים, להימנע מלהצהיר הצהרות לא בדוקות, להימנע מלערב נוסעים בעניינים אישיים של נוסעים אחרים ו/או של עובדיה. חובות הזהירות המתחייבות מתוך יחסי הצדדים בוודאי מחייבות כי במקרה חריג בו מתבקש נוסע להעביר חבילה בשליחות הנתבעת, תבדוק הנתבעת את החבילה ותצייד את הנוסע במידע בדוק אודות תוכנה ובהוראות ברורות לגבי הטיפול בה וכן תתעד כראוי את המשימה ואף תוודא התאמתה וסבירותה מהבחינה החוקית ובכלל זה המיסויית. הנתבעת לא קיימה כל אלה".
הנזקים להם טענו התובעים הם גבוהים ו"אינם מוכרים בפסיקה בהקשרים דומים".
הנזק שנגרם לתובעים והוכח הוא נזק של עוגמת נפש. בית המשפט אמד את עודמת הנפש של התובעת בסך 12,000 ש"ח ואת נזקו של התובע בסך 18,000 ש"ח.

כן חויבה אל על בהוצאות התביעה וכן בשכ"ט עו"ד התובעים בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ.

כמו כן עיינו גם בפסקי דין העוסקים בשאלה האם אמנת ורשה חלה על מי שאינו מוביל.