מניעת הנזק

נקיטת כל האמצעים למניעת הנזק (סעיף 20 לאמנת ורשה)

סעיף 20

(1) לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם.

(2) בהובלת טובין וכבודה לא ישא המוביל באחריות, אם יוכיח שהנזק נגרם כתוצאה מאשמה בטיסה, בהיגוי כלי הטיס או בניווט וכי מכל שאר הבחינות נקטו הוא, משמשיו וסוכניו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק.

ת"א (תל אביב) 32104/97 סימה ויינברג ואח' נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, (לא פורסם) (פס"ד מיום 1.3.98)

התובעים טסו מישראל לשוויץ. "במהלך טיסה קמו התובעים ממקומם על-מנת לגשת לשירותים. חוסר יציבות וטלטולי המטוס, שנגרמו כנראה מחמת היקלעותו לתנאי מזג אויר קשים (ואפשר ומדבר בכיס אויר), גרמו לתובעת לאבד את יציבותה וליפול על רצפת המטוס. התובע נפל על התובעת". עקב הנפילה נגרמו לתובעת נזקי גוף. אף התובע טוען כי נגרמו לו נזקים נפשיים.

לטענת חברת התעופה הדליק הקברניט את השלטים המורים לנוסעים להדק חגורות הבטיחות והוסיף וקרא מערכת הכריזה לנוסעים לשוב למקומותיהם ולהיחגר מחמת תנאי מזג האויר, ואף הכלכל הבכיר בטיסה הודיעה בשלוש שפות שעל הנוסעים לשוב למקומותיהם ולהחגר. התובעים טענו כי לא הושמעו כל התראות וכי איש מאנשי הצוות לא ניגש אליהם על מנת להזהירם לבל יקומו או להורות להם לשוב לאלתר למקומותיהם.

הנתבעת טענה כי יש לפטור אותה מאחריות לנזקים לאור סעיף 20(1) לאמנת ורשה כפי שתוקנה בהאג, היינו נקיטת כל האמצעים הנדרשים למניעת ההתרחשות. לחילופין נטען כי אשמם מכריע של התובעים הוא שגרם לנזק וכן כי יש להטיל האחריות על כתפי התובעים, תוך שלילת האחריות לנזקי התובע. עוד נטען כי נזק נפשי גרידא אינו בר פיצוי, אלא אם כן התובע סבל בנוסף מחבלת גוף פיסית.

בית המשפט פסק על פי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (כב' השופט מאיר יפרח):

אף בהנחה שבוצעה כריזה אודות מזג האויר, הרי העובדה כי מדובר בנוסעים מבוגרים, שאחד מהם הגיע למטוס על כסא גלגלים, ולנוכח התפוסה המצומצמת במחלקת העסקים בה טסו התובעים, חייבה את חברת התעופה לשים לב לתובעים, לשם הפניית תשומת ליבם לחובתם להישאר ישובים במקומותיהם חגורים. העובדה שחרף הצבתם של שני דיילים לשירות נוסעי המחלקה, לא נוכח איש מהם בעת האירוע מחייבת מסקנה בדבר העדר נקיטתם של כל האמצעים הסבירים.
אמנם ננקטו אמצעים סבירים מסוימים, "אלא שאין די בנקיטת חלק מן האמצעים הסבירים. הדרישה היא לנקוט כל האמצעים הסבירים...".
בנסיבות הענין אין להטיל על התובעים את האחריות לנזקים שנגרמו להם, אולם יש לייחס להם תרומה. זאת לאור נסיונם העשיר של התובעים בטיסות וכן "חזקה על התובעים שמודעים הם לאפשרויות העומדות בפניהם עת רצונם לקום ממקומם, כגון: שימוש בכפתור הקריאה לצוות המטוס. בנוסף, יכולים היו הם - לבטח- להבחין בנוריות החיווי המחייבות היחגרות, ולהימנע מעזיבת מושביהם".
בעקבות ע"א 20/83 דדון ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד לח (3) 785 - המונח 'חבלה גופנית' הנקוט בסעיף 17 לאמנה, יש לפרשו ככולל גם נזק נפשי, וכן לאור ייחוד העילה מפאת ההסדר הממצה הקבוע באמנה. "פרשנות אחרת עלולה להביא לכך שפגיעת הנפש לא תהא ניתנת לתובענה מחמת ייחוד העילה, והניזוק יוותר ללא כל סעד, למרות שסעד זה הוא סעד אפשרי בגדרי האמנה..."..
לגופו של ענין, הפגיעה הנפשית הנטענת איננה מקיימת אחר קני המידה שנקבעו בפסיקה (בדיני הנזיקין) ולפיכך אין התובע זכאי לפיצוי.

התובענה התקבלה ולתובעת נקבע סכום פיצוי גלובלי, לאחר הפחתת האשם העצמי התורם של התובעת.

ת"א (ירושלים) 11590/02 דובר הלה נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 13.2.2003)

התובעת עלתה על טיסה אל על מניו יורק לתל אביב והתיישבה במושבה במחלקת העסקים. "מספר דקות לאחר שהתיישבה התובעת על המושב שהוקצה לה במחלקת עסקים חשה ברטיבות וצחנה של ריח שתן. התובעת מיששה את הכיסא וראתה כי הוא רטוב לגמרי וספוג בשתן כנראה של נוסע אחר שישב קודם במושב. כתוצאה מכך, המושב כולו, הריפודים וכן מכנסיה של התובעת היו ספוגים בשתן והעלו צחנה עזה". התובעת פנתה מיד לדיילים שהיו במטוס, אך לא ניתן היה להעבירה למושב אחר מאחר והמטוס היה מלא עד אפס מקום. הדיילים ניסו להשיג לתובעת זוג מכנסיי שינה ממחלקה ראשונה אולם לא הצליחו. הדיילים ריססו את הכיסא בתרסיסים ריחניים, עטפו את המושב בניילונים, החליפו את הריפוד העליון, וניסו לספוג את הרטיבות והריח הרע. לתובעת לא היו במטוס בגדי החלפה, והדיילים ריססו גם את מכנסיה. התובעת נותרה כך משך 9 שעות עד שהמטוס נחת בישראל". התובעת טוענת כי הכלכל הפגין כלפיה זלזול ואדישות ולא טיפל באירוע החמור.

הנתבעת הגישה העתק של הדו"ח שערך הכלכל וממנו עולה כי אכן הטיסה היתה מלאה. ביחס לתובעת כתב הכלכל כי מספר דקות אחרי ההמראה התלוננה התובעת שהמושב רטוב ואכן כך היה. המושב היה רטוב עם ריח לא נעים, אולי שתן, הדיילים החליפו את כיסוי המושב ונתנו לה שמיכה נוספת. התובעת היתה מאוד לא מרוצה מהאירוע ועמדה על כך שתקבל את העתק הדו"ח.

התובעת דרשה פיצוי בסך 50,000 ₪.

נפסק (כב' השופט כרמי מוסק ) (ללא חקירת העדים ועל סמך סיכומים בעל פה):

בית המשפט קיבל "את גרסת התובעת כי אכן היא התיישבה במושב רטוב משתן שהדיף ריח רע, וכי מכנסיה נרטבו ונספגו בשתן, וכך נאלצה להיות במשך 9 שעות".

הצדדים הסכימו ביניהם כי על התביעה חל חוק התובלה האווירית תשכ"ב - 1962, וכי מכוח חוק זה חלה אמנת ורשה משנת 1929 כפי שתוקנה בפרוטוקול האג משנת 1955.

משנקבע "כי אכן המושב היה רטוב משתן, נשאלת השאלה האם היה על הנתבעת לצפות אירוע שכזה, האם היה על הנתבעת לצפות שנוסע יתיישב על המושב ובגדיו ירטבו, האם הנתבעת נקטה בכל האמצעים הסבירים למנוע אירוע שכזה".

לאור לשונו של סעיף 20 לאמנה, אין הנתבעת יכולה להשליך את אחריותה על חברה שסיפקה שירותי קרקע וזאת במסגרת היחסים בין הנתבעת לתובעת, שכן הנטל המוטל על הנתבעת לפי סעיף 20 לאמנת ורשה הוא "להוכיח כי גם סוכניה ומשמשיה פעלו כראוי. מכאן, שהנתבעת חבה כלפי התובעת באשר לנזקים שארעו בתוך המטוס, או בעליה או ירידה ממנו, גם אם מדובר בהתרשלות של משמשיה של הנתבעת, ולענייננו אותה חברה שמספקת שירותי קרקע לנתבעת בנמל היציאה".

הנתבעת לא פעלה כראוי במקרה זה. "לא יתכן כי הנתבעת או מי מטעמה לא יגלו ולא יבחינו בטרם שנוסעים עולים למטוס כי מושב במטוס ספוג בשתן ומדיף ריח רע".

"תפקידה של הנתבעת בין היתר הוא לספק שירות סביר לנוסעים, ועל כן עליה לדאוג לכך בין היתר שהמושבים יהיו במצב תקין כך שניתן לעשות בהם שימוש סביר. לצורך כך, על הנתבעת לבדוק היטב את המושבים לרבות בדיקה אם אכן המושב יבש, לא נשפך עליו חומר כלשהו, וכדומה. ברור, כי במקרה שלפנינו בדיקה כזו לא נעשתה".

"גם מבחינת הצפיות, סביר בהחלט כי בשעת טיסה יכול להישפך נוזל כלשהו במטוס כמו משקה, וגם ילד יכול לעשות את צרכיו. לפיכך, היתה חובה על הנתבעת לבדוק את המושבים כדי למנוע מקרה שנוסע שאינו אמור לצפות מצב כזה, יתיישב על מושב שהוא ספוג בשתן או בכל נוזל אחר המדיף ריח רע".

"די בכך כדי להטיל אחריות מלאה על הנתבעת לפצות את התובעת עבור הנזקים שנגרמו לה".

"התובעת טוענת כי הנזקים נובעים מכך שחשה סבל רב, אי נוחות רבה, בושה במהלך הטיסה עקב הריח שנדף ממנה, בכל הטיסה נגרמה לה טרדה והמולה עקב הצורך להתעסק בנושא".

"... התובעת (ואין זה משנה אם היא שילמה על הכרטיס או מעבידה), הזמינה שירות מהנתבעת, שהנתבעת גבתה עבורו סך השווה ל - 3,175 דולר, עבור שני כיווני טיסה. ברור כי לפחות עבור כיוון טיסה אחד, בנסיבות שנוצרו ותוארו לעיל, על הנתבעת להחזיר לתובעת, כפיצוי, את שווי הטיסה, היינו סך השווה ל-7,700 ₪ ..."

"כמו כן, הייתי מטיל על הנתבעת פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת. אני סבור כי אדם במצבה של התובעת שנאלץ לטוס במשך 9 שעות כאשר מכנסיו ספוגים בשתן, עם כל ההמולה והטרחה סביב זה, לרבות העובדה שהוא יושב על מושב כזה, גם אם המושב צופה בניילונים, כל אלה מצדיקים חיוב הנתבעת בפיצוי נוסף בגין עגמת הנפש אותו הייתי מעמיד בסכום של 8,000 ₪".

הנתבעת חויבה לשלם לתובעת סך 15,700 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

ת"ק (תל אביב) 9278/03 חלילי גלית נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (לא פורסם)

התובעים רכשו מאת הנתבעת חבילת תיור לאילת, הכוללת טיסות ושהות בבית מלון. בשל תקלה במטוס לא טסו התובעים בטיסת החזרה מחופשתם באילת למרכז הארץ. הם לנו בקיבוץ איילות ונסעו למחרת באוטובוס למרכז הארץ. הם תובעים מאת הנתבעת את השווי המלא של טיסת החזרה. הנתבעת טוענת כי לתובעים מגיע סך 50 ₪ שהוא מרכיב הטיסה בתוך חבילת התיור. לטענתם, נוסעים אשר טסו שלא במסגרת חבילת תיור, קיבלו החזר מלא של כרטיס הטיסה ששילמו.

נפסק (כב' השופט הראל יחזקאל ):

"...דחיית מועד הטיסה הראשונה נדחה לבקשת התובעים ו...הטסתם בשלב מאוחר יותר לא התאפשרה בשל תקלה מכנית במטוס .לאור תנאי החוזה (הכרטיס )ולאור חוק התובלה האווירית והאמנות הבינלאומיות שהוחלו מכוחו הנתבעת פטורה מאחריות לנזק שנגר בגין איחור בטיסה, בתנאי שנקטה בכל האמצעי הדרושים למניעת הנזק .מאחר והמדובר בתקלה טכנית שלא ניתן היה לגלותה מראש –פטורה התבעת מפיצוי התובעים.

באשר לאפליה שנקטה התובעת כלפי התובעים ביחס לנוסעי אחרי ששלמו את מלוא התמורה עבור כרטיסי הטיסה שרכשו שוכנעתי כי הנתבעת היתה רשאית לנהוג בדר בה נהגה .

לסיכום: על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 100 ש"ח עלות כרטיסי הטיסה מתוך כלל עלות חבילת הנופש, ועליה לעשות כן בתוך 30 יום ממועד שיוחזרו לידיה כרטיסי הטיסה שנמסרו לה ע"י הנתבעת .

ת"ק (תל אביב) 10312/06 מדר רונן נ' דלתא איירליינס ישראל (לא פורסם) (פס"ד מיום 29.1.07) .

"התובע היה אמור לטוס באמצעות הנתבעת ביום 31.7.2006 מאוקלהומה סיטי, דרך אטלנטה, לתל אביב. דא עקא, הטיסה לאטלנטה בוטלה, ולא סודרה לתובע טיסה חלופית. עקב כך הגיע התובע לתל אביב באיחור של יום. לדברי התובע, כתוצאה מכך הוא נאלץ לבטל פגישות עסקים שתוכננו מראש, ואף נאלץ להאריך את שהותו בישראל בארבעה ימים נוספים כדי לנסות ולתאם מועדים חלופיים לקיום הפגישות שנאלץ לבטל. הנתבעת הציעה לפצותו בסכום של 100 דולר, בגין חדר המלון ששכר באטלנטה. התובע טוען כי מדובר ברשלנות פושעת מצידה של הנתבעת, שכן לדידו ניתן להשלים עם עיכוב של עתיים או שלוש שעות, אך לא עם איחור של יום. הוא תובע פיצוי בגין 10 שעות עבודה, בגין לינה במלון, בגין שכ"ט עו"ד ובגין טרחה ועוגמת נפש", בסך כללי של 8,290 ש"ח.

הנתבעת טוענת כי סיבת ביטול הטיסה היתה התחממות מנוע שהביאה לשריפה במנוע, וכי ניסתה להעביר את הנוסע ליעדו במהירות, אלא שנתקלה בקשיים לעשות כן עקב העומס השורר בקיץ. היא מסתמכת בהגנתה על סעיף 20(1) לאמנת ורשה.

נפסק (כב' השופט חגי ברנר ):

"אין המדובר בביטול שהוא תולדה של גחמה או של שיקולי רווח והפסד כלכליים, אלא בביטול שהוא כורח המציאות. איש אינו מצפה מחברת תעופה שתוציא טיסה במטוס שמנועו האחד עלה באש ומנוע אחר התקלקל וטעון החלפה. סבורני כי גם התובע לא היה מעוניין לעלות על טיסה כזו. בטיחות הטיסה קודמת לכל".
"אינני סבור שניתן לייחס לנתבעת רשלנות כלשהי בגין כך שלא עלה בידה לארגן לתובע טיסה חלופית לאטלנטה בו ברגע. הנתבעת אכן ניסתה לארגן טיסה כזו, אך הדבר לא עלה בידה. אין המדובר בנוסע שהופקר לגורלו בידי חברה אדישה למצוקותיו, אלא בחברה שניסתה באמת ובתמים למצוא פתרון לתקלה שנוצרה, ואף הכירה בחובתה לממן עבור התובע את השהייה במלון.אחריותה החוזית של הנתבעת להטיס את התובע למטוס חפצו במועד המדוייק שנקבע בהזמנה אינה אחריות מוחלטת. הדבר נאמר מפורשות בס' 9 לתנאי החוזה לפיו נרכש כרטיס הטיסה. גם אם אניח כי ס' 9 לחוזה מנוסח באופן גורף, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שאחריותה החוזית של הנתבעת כפופה לכך שתקלות טכניות בלתי צפויות לא ישבשו את לוח הזמנים המקורי".
"ס' 19 לאמנת ורשה, החלה בישראל מכוחו של חוק התובלה האוירית, תש"ם –1980, קובע את אחריותו של המוביל לנזק שייגרם מחמת איחור בתובלה אוירית. עם זאת, שטר ושוברו בצידו, שכן ס' 20 (1) לאמנה קובע כי המוביל לא יישא באחריות "אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם."
"במקרה דנן הרימה הנתבעת את נטל ההוכחה המוטל עליה. שריפה במנוע היא תקלה בלתי צפויה שהנתבעת לא היתה צריכה לצפות את התרחשותה. הנתבעת אף ניסתה למנוע את הנזק בדרך של איתור טיסה חלופית, אך בשל עונת השנה, לא נמצא מקום פנוי בטיסה כזו (ראה נספח ב' לכתב ההגנה)".

התביעה נדחתה.

ת"ק (נתניה) 1119/06 ורמוס שלמה נ' אייר פרנס (לא פורסם) (פס"ד מיום 5.10.06) .

התובע בן 85 טס במחלקת עסקים מפריז לבוסטון. הכסא עליו ישב היה שבור וארוחה דיאבטית שהזמין הוגשה לו קפואה. הנתבעת מודה כי הכסא לא היה תקין, אך טוענת כי התובע התלונן שהאוכל לא טעים ולא שאינו אכיל.

נפסק (כב' השופטת ד"ר איריס רבינוביץ' ברון ):

"לאחר שמיעת התובע ונציגת הנתבעת ועיון בחומר שהוגש, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי הנתבעת נקטה בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע את הנזק, זאת הן ביחס לכסא והן בקשר למזון. הנתבעת לא הוכיחה כי לא יכלה לוודא מראש את תקינות הכיסא וכי האוכל יגיע במצב אכיל, וכי אף לא יכלה לפתור את הבעיות בשעת שהתעוררו. למעשה, הנתבעת לא הביאה כל הוכחות לעניין זה. לפיכך, אני מוצאת כי הנתבעת איננה יכולה להנות מהגנת סעיף 20(1) לאמנת ורשה".
"באשר לגובה הנזק, יש להביא בחשבון כי התובע רכש כרטיס יקר במחיר של כ- 2,000 $, על מנת להקל עליו את נסיעתו, בהתחשב בגילו ובמצבו הבריאותי".
"סופו של דבר, נאלץ לחצות את האוקיינוס בעודו שרוע בכיסא שבור ממנו התקשה לקום, וללא אוכל המתאים למצבו הבריאותי. לדבריו, סבל הן במהלך הטיסה והן במהלך חופשתו מכאבים וחולשה".
"בנסיבות אלו, אני אומדת את הנזק שנגרם לתובע בסך של 9,000 ש"ח".

התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בפיצוי בסך 9,000 ש"ח וכן 450 ש"ח הוצאות משפט.