בתי מלון

הביטוי "בית מלון" מכוון בדרך כלל למקום המספק שירותי לינה. לשירותי הלינה עשויים להתווסף שרותים נוספים, כהסעדה, כביסה, בידור וכיו"ב.

הסדרת הפעלתם של בתי מלון, על סוגיהם השונים, מערבת דינים מגוונים. הדבר נובע מהמורכבות הרבה של הפעלת בית מלון. לפיכך, דיני התכנון והבניה, דיני תברואה, רישוי עסקים, וכמובן – דיני התיירות מסדירים את הפעלתם של בתי מלון.

אף לדינים אחרים, כמו דיני זכויות יוצרים ומבצעים, חוקי מס שונים וכו' יש נגיעה ישירה לעסוק בהפעלת בתי מלון.

מלון אינו זקוק כתנאי להפעלתו לרישיון מטעם משרד התיירות.

החל בשנת 1963 הוסדרה פעילותם של בתי המלון על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), תשכ"ג - 1963.

צו זה הוחלף על ידי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), התשכ"ז - 1967.

לאחר חקיקתו של חוק שירותי תיירות, תשל"ו - 1976 הוצאו תקנות שירותי תיירות (בתי מלון), התשמ"א - 1980, אשר עסקו במחירים מקסימליים לבתי מלון ובאופן הצגת המחירים בבית המלון.

בשנת 1992 אוחדו החיקוקים השונים בתקנות שירותי תיירות (בתי מלון), התשנ"ב - 1992, אשר איפשרו למלון שהיה מסוגל לספק בתמורה שירותי לינה ב- 15 חדרים או יותר לקבל תעודה של "מלון רשום", וחייב בעל מלון שיש בו 50 חדרים יותר להעסיק מוסמך לניהול בתי מלון (תקנה 6). הוראה זו בוטלה החל ביום 1.10.1998 (בתקנות שירותי תיירות (בתי מלון) (תיקון מס' 2), התשנ"ח - 1998 (ק"ת התשנ"ח, 1014 (חוברת 5910)).

תקנות אלו הוחלפו על ידי תקנות שירותי תיירות (בתי מלון), התשס"א - 2001

חוק שירותי תיירות, תשל"ו – 1976 קבע כי "בית מלון" מהווה "שירות תיירות", ולפיכך חלות על בתי מלון הוראות חוק שירותי תיירות.

בטרם נסקור את הוראות החוק החלות על בתי מלון, יש להצביע על כך כי לא כל מקום המספק שירותי לינה מהווה "בית מלון" לצרכי חוק שירותי תיירות.

חוק שירותי תיירות קובע בסעיף 1 שבו:

"בית מלון" – לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח וכל מקום כיוצא באלה שבו מספקים או מציעים לספק, בתמורה, שירותי לינה לתשעה אנשים או יותר בעת ובעונה אחת".

הפועל היוצא הוא כי מקום שבו אפשרות הלנה של פחות מ- 9 אנשים אינו נחשב כ"בית מלון" על פי חוק שירותי תיירות, והוראות החוק אינן חלות עליו.

החוק קובע כי "בית מלון, לרבות שירות הניתן בו ועסק הנמצא בתחומו ומיועד בעיקר לאורחיו" נחשב כ"שירות תיירות" שהחוק חל עליו. לפיכך, שירותי הסעדה, שירותי הכביסה וכיו"ב הניתנים במלון נחשבים כשירות תיירות, וכך אף בתי עסק הנמצאים בתחום בית המלון ומיועדים בעיקר לאורחים (כמספרה, חנות מזכרות, וכו').

חוק שירותי תיירות קובע, בין השאר, הוראות אלו לגבי בתי מלון:

להלן נסקור מספר סוגיות בהקשר זה:

איסור על סירוב לספק שירות ואיסור על הפליה

חוק שירותי תיירות, תשל"ו - 1976 קובע בסעיף 6 שבו:

"מי שעוסק בשירות תיירות לא יסרב סירוב לא סביר לספק שירות שבתחום עיסוקו, ולא יתנה את הספקת השירות בתנאים שלא הותרו בתקנות".

עד לשנת 2002 הוראה זו לא נדונה בערכאות, אם כי הוזכרה פעם אחת על ידי בית המשפט העליון (בהקשר שונה לחלוטין).

רק בשנת 2002 עלתה הוראה זו לדיון, בבקשתה של קטינה לפסק דין הצהרתי על כך שהיא רשאית להתארח במלון "יערות הכרמל" ולהנות משירותיו ללא כל הגבלה כלשהי, על אף שגילה הינו למטה מגיל 16 ואף תביעה כספית, בשל כך, שלא אפשרו לה, בהיותה בת 12, להשתתף בארוחת ערב בחדר אוכל המלון.

בית משפט השלום בחיפה דן בשאלת האפליה שנטענה והגיע למסקנה כי "אירוח באחוזה של אורחים מעל גיל 16, איננו מהווה הפלייה פסולה כלפי קבוצת הגיל של בני 16 ומטה" (עמ' 17 לפסה"ד).

בהתייחסו להוראות סעיף 6 לחוק שירותי תיירות, קבע בית המשפט בת"א (חיפה) 2896/98 ניבי אטיאס ואח' נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 14.4.02) (כב' השופטת ר' למלשטריך - לטר ):

"הוראות החוק מתייחסות במפורש לכך שהסרוב צריך להיות "לא סביר". הוראת החוק קובעת כי לא תותנה אספקת שירות בתנאים שלא הותרו בתקנות, אלא שעד היום לא הותקנו תקנות לענין זה".

"סבירות היא מושג נורמטיבי. 'סבירות משמעותה שקילת כל השקולים הרלוונטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה'  'סבירותה של ההחלטה נקבעת על פי המשקל הפנימי הראוי שניתן לגורמים העיקריים המעצבים אותה'. (בג"צ 935/89 גנור נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) עמ' 485, בעמ' 513). מתחם הסבירות יבדק לכן לפי העקרונות הכללים של איסור הפלייה שנבחנו אף הם לפי השיקולים הרלוונטים והמשקל הראוי לשיקולים".

"קבוצת השוויון של בני 16 ומטה, אשר לא יקבלו שרות מנתבעת, הינה קבוצה שהוקמה על בסיס שיקול עניני, אשר לא חרג ממתחם הסבירות. המשקל שנתנה הנתבעת לשיקול זה, אף הוא סביר".

"הדיון בשאלת ה"סבירות של הסרוב" יונק מעקרונות השוויון או ההפלייה שנידונו לעיל, ואני מפנה לכן לדיון בס' 7 לעיל, ממנו מתגבשת מסקנת "הסבירות" במקרה זה".

"לפיכך, לא הפרה הנתבעת את הוראת ס' 6 לחוק שירותי תיירות, וטענה זו נדחית".

חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000 , הוא חוק אשר מטרתו "לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים" (סעיף 1 לחוק).

"מקום ציבורי" מוגדר בחוק כ-: "כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית".

(סעיף 2 לחוק)

החוק קובע באופן חד משמעי כי:

"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית,לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות".

(סעיף 3(א) לחוק).

חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה, התשנ"ג - 1993 אוסר על הגבלת זכותו של עיוור להיכנס לבתי מלון, אכסניות, מתקני קמפינג, מסעדות, בתי קפה, תיאטרון, קולנוע, אולמות ומתקני ספורט (סעיף 3.א.) ואף אוסר על גבית כל תשלום מעיוור בעד הכניסה או השימוש במתקן ציבורי או בעד השימוש בתחבורה ציבורית, בשל היותו מלווה בכלב נחיה (סעיף 3.ב. לחוק).

ראו פסיקה לענין זה כאן.

דירוג בתי מלון

צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), התשכ"ז - 1967 קבע סמכויות מנהל על פי הצו לקבוע את מספר הדרגות אשר לפיהן יסווגו בתי המלון וצורת סימונן, לקבוע עקרונות לדירוג בתי המלון, לקבוע דרגה לבית מלון בהתאם לרמותו ולקבוע יעודו של בית מלון או לשנותה (סעיף 4). כאשר נקבעה דרגה, היא היתה בתוקף למשך 3 שים, אלא אם כן נקבעה תקופה קצרה יותר. הצו אף כלל הליכי השגה על הדירוג (סעיפים 4א - 6).

הצו אף קבע כי "לא תיקבע דרגה לבית מלון אם בשם המוצע לבית המלון נכללו שלא כדין המילים "ממשלתי" "לאומי", "ישראל", "עירוני", "כוכבים", או כל מילה אחת שאפשר לפרשה, כאילו בית המלון נתון לחסות המדינה, הממשלה, אחד ממשרדיה, אחת ממחלקותיה או רשויותיה, או רשות מקומית, או כאילו נקבעה לו דרגה פלונית" (סעיף 9א.).

"בשנת 1970 הונהג בישראל דירוג לפי כוכבים לבתי המלון המומלצים לתיירים. בשנים שעברו מאז נעשו נסיונות רבים להתאים את הדירוג לצרכים המשתנים של המלונות המודרניים ולדרישות התיירות.

קצב ההתפתחות, הבניה החדשה והרמה הפיזית של המלונות יחד עם הפיכתו של התייר המודרני לבעל דרישות גבוהות באשר לרמת השרות הניתן בהם חייבו מציאת שיטה שתאפשר בחינתם של המלונות והערכתם לפי קריטריונים מתקדמים אלה.

...

ועדה ציבורית מיוחדת שמונתה על ידי הר התיירות קבעה שיטת דירוג חדשה שהונהגה החל משנת 1987"

(מתוך חוברת  דירוג בתי-המלון, דרישות הדירוג (משרד התיירות, מאי 1987) (כתב וערך עדי ניב).

הקריטריונים שנקבעו קבעו דירוג מלונות מומלצים לתיירים לפי שיטת הכוכבים: החל מדרגה בת כוכב אחד שהיא הנמוכה בין דרגות המלונות ועד לדרגה בת חמימה כוכבים שהיא הגבוהה ביותר. הדירוג נקבע על ידי שיקלול של קריטריונים פיזיים וקריטריונים איכותיים שונים.

ברם, דרוג המלונות בוטל.

כיום, תקנה 5 לתקנות שירותי תיירות (בתי מלון), התשס"א - 2001 מתירה לבית המלון פרסום מידע, אך אוסרת במפורש שימוש בכוכבים או בסימנים דומים:

"בית מלון רשאי לפרסם מידע על אודות רמתו, השירותים והשירותים הנוספים הניתנים בו, ובלבד שלא יעשה שימוש בכוכבים או בסימנים דומים".

עם זאת, משרד התיירות קובע, מעת לעת, תקנים פיזיים לתיכנון וסיווג מתקני ארוח תיירותיים. בתקנים אלה מגדירים את אמצעי האכסון התיירותי לסוגיהם, כפי שהם מוכרים על ידי משרד התיירות. תקנים אלה מפרטים את הסוגים השונים של בתי המלון, מלון סוויטות, כפרי נופש, אכסניות נוער, מלוניות, חניון (קמפינג), מתקן ארוח כפרי (צימרים) ומרכזי כנסים במלונות.

ראו פסיקה הקשורה לנושא הדירוג:

בג"צ 286/71 המנהל לענין צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), תשכ"ז – 1967, פ"ד כה (2), 247

בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית אילת ואח' (פס"ד מיום 20.4.97) נקבע כי החוק איננו מאפשר לסווג את המלון כחמישה כוכבים דה-לוקס, ואין בידי העירייה אפשרות לסווג לצורכי ארנונה בית מלון בשיעור העולה על דרגת חמישה כוכבים. הדרישה מהמלון לשלם תוספת ארנונה של 10% לשנים מסוימות, איננה חוקית.

כמו כן ראו דו"ח מבקר המדינה (מס' 35) לשנת 1985, עמ' 683 ואילך.

 הכשרה וכשירויות מנהלי בתי מלון

מאז צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), התשכ"ז - 1967 חויב מי שביקש להפעיל בית מלון שבו 30 חדרים להפעיל את בית המלון ניהולו של מוסמך לניהול בתי מלון. הסמכתם והסדרת פעילותם של מוסמך בניהול בתי מלון התבצעה בצו הפיקוח על מצרכים ושרותים (מומחים בבית מלון), התשכ"ה - 1965 (ק"ת תשכ"ה, 1444 (חוברת 1691)). תנאי הכשירות היו: ניהול של בית מלון במשך 6 שנים לפחות או ניהול בית מלון והמשך העבודה תוך כדי לימודים (סעיף 3 לצו הנ"ל). הוקמה ועדה מייעצת ונקבע "מנהל" כרשות מבצעת לצורך הצו (ראו לדוגמא הודעה בדבר שנוי בהרכב הועדה המייעצת - י"פ התשנ"א, 4162 (חוברת 4322) והודעה על מינוי מנהל - י"פ התשנ"ה, 4187 (חוברת 4323)).

תקנות שירותי תיירות (בתי מלון), התשס"א - 2001 אינן כוללות יותר הוראה בנושא זה.

גניבות בבתי מלון

בבתי מלון מתארחים אורחים. האורחים משאירים את חפציהם בחדר. לעיתים מציע המלון שירות כספות. לעיתים הכספת נמצאת במשרד הקבלה של בית המלון ולעיתים מציע המלון לאורחיו כספת בחדר האורח.

חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 קובע דין מיוחד למלון בכל הנוגע לחפציו של האורח. החוק קובע כי בית מלון נחשב ל"שומר שכר", אשר אחריותו מוגברת: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו" (סעיף 2 לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967).  אולם לכלל זה נקבע חריג הנוגע ל"כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים", אשר לגביהם לא חלה אחריות המלון, אלא אם כן האורח הודיע על קיומם למלון ומסר את החזקה בהם למלון, לפי דרישת המלון.

לפסיקה בנושא זה לחצו כאן.

הוראות מיוחדות לבתי מלון

חוק העונשין, תשל"ז - 1977 כולל הוראות מיוחדות הנוגעות לבתי מלון. הוראות אלה כוללות התיחסות לאחזקת מוצרי מזון ושתיה בלתי נקיים (ס' 220), הוראה הקובעת כי אדם המזמין שירותים בבית מלון רואים אותו כאילו הוא טוען כי בידיו הכסף לשלם בעת שירותים אלה (ס' 347) והוראה הקובעת כעבירה אי החזקת אמצעי תאורה במלון, אי החזקת פנקס אורחים או אי הצגתו לשוטר (ס' 492).