נושאים שונים

שידורי מוסיקה בבית מלון

ע"א (ת"א) 1000/80 ארנסט בלומרס ואח' נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבין-לאומית של תעשיית התקליטים ואח', פ"מ תשמ"ב (ב) 156 (כב' השופטים מ' בן דרור, י' מלץ, א' מישר).

ת"א (ת"א) 149/94 המ' (ת"א) 1104/94 חברת התמלוגים לאמני ישראל בע"מ נ' ניר פלטיאל ואח' (לא פורסם) (כב' השופט אורי שטרוזמן).

על החלטה זו הוגשה ברע"א 815/95 חברת התמלוגים לאמני ישראל בע"מ נ' מלון המלך שלמה אילת בע"מ ואח', [דינים עליון, כרך מד, 15) (הבר"ע נדחתה).

ת"א (נצ') 642/99 בש"א (נצ') 1343/99 קיבוץ הסוללים – קבוצת המכבי הצעיר להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (לא פורסם) (החלטה מיום 2.9.99) (כב' השופט חטיב האשם).

החלטה לפי סעיף 14 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח בדבר מתן פטור מאישור הסדר כובל: הסדר בין התאחדות המלונות בישראל - לבין בתי המלון בישראל החברים בה שעניינו ניהול משא ומתן משותף עם תאגידים לניהול משותף של זכויות יוצרים (הממונה על הגבלים עסקיים- עו"ד דרור שטרום) (החלטה מיום 16.10.02).

הותרה פעילות משותפת לעריכת משא ומתן משותף מול תאגיד לניהול משותף של בעלי זכויות יוצרים או מבצעים, לתקופה שעד ליום 1.1.2006, בתנאי שהצדדים להסדר יקיימו הפרדה מלאה ומוחלטת בין פעילותם העסקית ובין פעילותם המשותפת במסגרת המשא ומתן הקולקטיבי, ולא יעבירו זה לזה מידע בדבר עלויות, נתוני מכירות, רווחיות או תמחור וכן כי ניהול מו"מ קולקטיבי עם תאגידים לניהול משותף יופקד בידי צוות שייצג נאמנה את עניינם של כל החברים בהתאחדות בתי המלון.

ה"ע 3574/00, 3666/00 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' (טרם פורסם) (פס"ד מיום 30.4.04)

דיון בבקשות לאישור הסדר כובל (או לפטור ממנו) בין המבקשות לבין חבריהן כל הקשור לגבית תמלוגים ממשתמשים ביצירות שבהן יש זכות לחברי המבקשות או שהזכויות הומחו למבקשות. להסדרים המבוקשים הוגשו 2 התנגדויות: התנגדות התאחדות בעלי אולמות האירועים  והתנגדות התאחדות בעלי המלונות.

התנגדות התאחדות בעלי אולמות האירועים מכוונת כנגד מדיניות הגביה וגובה התמלוגים, הנגבים מאת אולמות האירועים ולא מאת התקליטנים המשמיעים את המוסיקה;

התנגדות התאחדות בעלי המלונות כוללת טענות כי הפדרציה נוקטת במדיניות של אפליית מחירים וכי תביעותיה הן שרירותיות. כן נטען שהשמעת מוסיקה בחדרי אירוח איננה מהווה ביצוע פומבי המחייב בתשלום תמלוגים וכי בכל מקרה  השמעה פומבית של רשומות קול שיוצרו מחוץ לישראל אינה מחוייבת בתמלוגים.

נפסק (כב' השופט י' עדיאל ):

1. "בימינו, כאשר מכשירי טלוויזיה ורדיו הם מכשירים פשוטים ונפוצים שניתן להשיגם ולקלוט באמצעותם שידורים בקלות, נראה שתרומתו של מציב מקלט פשוט לביצוע היצירה היא מינורית, וההתערבות של מציב המקלט בהעברת השידור אינה מספיקה כדי להפכו למבצע. לעומת זאת, ככל שהצבת המקלט הנה פעולה מתוחכמת יותר, כגון חיבור אמצעי הגברה מיוחדים (כגון חיבור לרמקול חזק או לכמה רמקולים) או הפעלת מערכת ממסר שעל תכניה יש לבית המלון שליטה, כן תגבר הנטייה לראות בהתערבותו של מציב המקלט התערבות ממשית, המעבירה אותו מן הצד הפסיבי, של מאזין שאינו מפר זכויות יוצרים, לצד האקטיבי של משתתף בביצוע, הפולש אל תחום המונופולין של בעל זכות היוצרים."

2.  "לסיכום נושא זה, הגם שהדברים אינם נקיים מספק, אנו סבורים, שהצבת מקלט רדיו או טלוויזיה פשוטים, גם אם יש בה כדי להצמיח תועלת כלכלית לבעל המלון, אינה בגדר ביצוע היצירות המשודרות. דומה שפעולה זו קרובה במהותה יותר להשכרה של המקלט או העמדתו עבור תמורה לרשות האורח, מאשר לביצוע של היצירה על-ידי בית המלון. כך, אנו סבורים שגם משכיר רכב שמותקן בו רדיו, לא ייחשב כמבצע היצירות."

3. "כדי להקים ביצוע פומבי צריך שיתקיימו, במצטבר, הן יסוד הביצוע והן יסוד הפומביות במצטבר. המסקנה המתבקשת ..., הגם שהיא אינה נקייה מספיקות, מלמדת שאין לראות בביצוע יצירות מוגנות בחדרי האורחים של בית המלון ביצוע פומבי שהוא בבחינת הפרת זכותו של היוצר “to perform… in public”. לפיכך, למבקשות אין זכות לגבות תמלוגים בגין הצבת מקלטי רדיו וטלוויזיה בחדרי מלונות.

4. "...אין לסטות מהדעה המקובלת בספרות המשפטית, כי ביצוע פומבי או שידור של היצירה אינם מהווים "פרסום" אשר מקנה זכות יוצרים ליצירות זרות"

5. "אין לקבל את טענתה הגורפת של הפדרציה הישראלית, לפיה מלוא הרפרטואר של היצירות הזרות אשר מצוי בידה הנו רפרטואר מוגן. מאידך, ברור שלפחות חלק מאותו רפרטואר אכן מוגן. הרפרטואר המוגן מורכב מרשומות קול זרות שמקורן בארה"ב (על-פי ההסכם הדו-צדדי בין ישראל-ארה"ב וצו זכות יוצרים (ארה"ב); רשומות קול זרות שמקורן במדינות החתומות על הסכם רומא, אך זאת בכפוף למגבלות שהוצבו על הגנה זו, הן מכוח האמנה והן מכוח הסייג שנקבע בצו שהותקן מכוח האמנה; היקף ההגנה על יצירות זרות מכוח אמנת ברן, נתון, כפי שהובהר לעיל, במחלוקת. מכוח סעיף 7 לפקודת זכות יוצרים מוגנות גם יצירות זרות שפורסמו בישראל במקביל או תוך 30 יום ממועד פרסומן לראשונה בארצות אחרות".

6. "כפי שהוסבר לעיל, הפעלת מקלטי רדיו או טלוויזיה בחדרי אירוח באופן עצמאי על-ידי אורחי בית המלון, שלא באמצעות שידור המתבצע ממוקד מרכזי על-ידי בית המלון, אינה בגדר השמעה פומבית המותנית באישור בעלי זכויות היוצרים ומזכה את אלה בתמלוגים".

7.  בנסיבות הענין, "...אין מקום להוציא מכלל ההסדר המאושר שיתוף פעולה בין הצדדים להסדר גם בנוגע להשמעת מוזיקה בחדרי אורחים שבבתי מלון. משמע, הפדרציה תהא רשאית להמשיך לפעול במסגרת ההסדר הכובל לגביית תמלוגים גם בגין השמעת מוזיקה בחדרי אורחים בבתי מלון. עם זאת, בנסיבות אלה אנו סבורים שאין הצדקה להתנות את מתן רישיון ההשמעה בשטחים הציבוריים שבבתי המלון ברכישת רישיון השמעה גם עבור השמעת מוזיקה בחדרי האורחים. משמעותה של פרקטיקה זו, של "הכל או לא כלום", בנסיבות אלה, היא כפייתם של בתי המלון לרכוש רישיון שימוש גם עבור השמעה לא מוגנת, אשר מתאפשרת עקב ניצול כוח השוק שבידי הפדרציה, שאין להכשירה במסגרת אישור ההסדר הכובל".

8.  "משמע, על הפדרציה להסכים למכור, כתנאי לאישור ההסדר הכובל בנוגע לפעילותה מול בתי המלון, גם רישיונות חלקיים, שלא יכללו השמעת מוזיקה בחדרי אורחים בבתי מלון, שלגביה הוחלט, כאמור לעיל, שאין מדובר בהשמעה פומבית".

9. אשר להשמעה באולמות האירועים: "...במדיניות הפדרציה, המתמקדת בגביית תמלוגים מבעלי האולמות ולא מהתקליטנים, אין משום שימוש לרעה בכוח השוק שבידה. שהרי על בעל האולם מוטלת אחריות לביצוע מפר של זכויות יוצרים שנעשה באולמו מכוח סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים, 1911. בידו של בעל האולם נתונה גם האפשרות היותר מעשית ויותר פשוטה למנוע הפרת זכויות יוצרים על-ידי מניעת השמעה של מוזיקה באולמו על-ידי מי שאין לו רישיון לעשות כן. זאת, בעוד שהאפשרויות העומדות בפני הפדרציה לאתר תקליטנים או מבצעים אחרים אשר משמיעים  יצירות מוגנות ללא אישור בעייתית הרבה יותר. התייחס לכך כב' השופט שלו בהחלטתו בת"א 25/98 (ת"א) הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ (דינים מחוזי, כרך כו(9) 249):

   "כדי לאפשר אותה הגנה רחבה בשטח של זכויות יוצרים, שהוא כה פרוץ להפרות, יש לגרום לכך כי הגנה כזאת תהיה אפקטיבית, ולשם כך דרושה כתובת קבועה אליה ניתן יהיה לפנות. מכך נגזרת חובתו של בעל האולם אשר היצירות המושמעות באולמו מסייעות לו בעשיית רווחיו, ומכך גם קמה חובתו לקבל רשות כדין של כל בעלי זכויות היוצרים להשמעת יצירות אלה".

10.  "אם בעל אולם האירועים יקפיד על כך שלא תושמע באולמו מוזיקה על-ידי מי שאין לו רישיון, הוא לא יזקק לרישיון השמעה, גם לא להסכמתה של הפדרציה לפטור  אותו מקבלת רישיון. שכן במקרה כזה, לא תהא לפדרציה כל עילה לגבות ממנו תמלוגים. בנושא זה איננו מקבלים את טענתו של ב"כ הפי"ל, לפיה גם אם כל התקליטנים המופיעים באולם מסוים יהיו בעלי רישיון גם אז יזדקק בעל האולם לרישיון נפרד, עבור הערך המוסף שההשמעה מקנה לו". 

11.  "התוצאה היא שאנו דוחים את התנגדותה של התאחדות אולמות האירועים".

ת"א (ב"ש) 4008/05 הפדרציה הישראלית לתקליטים בע"מ נ' גן הפקאן א.ד אירועים ושירותי קטרינג ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 4.3.07)

בעלת זכויות היוצרים ביצירות מוזיקליות תובעת בעלי אולם אירועים שבו הושמעה המוזיקה בגין פגיעה בזכויות היוצרים. בעלי האולם התגוננו בטענה כי השמעת מוזיקה, על ידי תקליטן באולם השמחות, אין בה כדי מתן הרשאה של בעל האולם, להשמיע יצירות באולם שבבעלותו. וכי  ההפרה בוצעה שלא היה בידיעתם וכי הם לא היו צריכים לדעת כי יש בהשמעת מוזיקה על ידי תקליטן באולמם, משום הרשאה המהווה הפרת זכויות יוצרים.

נפסק (כב' השופט א' ואגו ):

1. "שככל שהתקליטן משמיע מוזיקה בלא היתר מבעלי זכויות היוצרים, ובהנחה שאין האולם עצמו מצוייד בהיתר כזה (וזה המקרה כאן), יש לראות את האולם כמי ש"הרשה... לתועלתו הפרטית ... להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור...", וזוהי אותה הפרת זכויות יוצרים "עקיפה" שמתייחס אליה סעיף 2 (3) לחוק".

2. "אין מקום ואין טעם שהאולם יבדוק ויוודא פרטנית אילו קטעים יושמעו ולמי הזכויות בהם, אך, כדי לצאת ידי חובת החוק ושלא להיחשב כמפרים אותו בעקיפין על דרך ההיתר הניתן לתקליטן להשמיע אותם קטעים, על האולם לבצע הליך פשוט, קצר, ונטול עלויות – והוא – לוודא שהתקליטן עצמו מצוייד ברישיון מטעם הגופים הנוגעים בדבר והאוחזים בזכויות היוצרים, כמו, בענייננו, הפדרציה".

3. "לו בדק בעל האולם ומצא שלתקליטן יש היתר מבעלי זכויות היוצרים למוזיקה המתוכננת להישמע, בדיקה זו "מכסה" את הבעלים ומוציאה אותו מכלל המפרים הנזכרים והמוגדרים בחוק, וניתן יהיה לומר לגביו, אף אם חרג התקליטן והשמיע, על דעת עצמו קטע מוזיקלי שאין לו  היתר, שהוא, בעל האולם,  לא ידע ואף לא היה לו יסוד לחשוד שאותה הפרה תתבצע".

4. "דהיינו, מקום שבו האולם עצמו אינו מצוייד ברישיון להשמעה, שאז אותו היתר משתרע ומכסה גם את פעולת התקליטן בהשמעת המוזיקה בפועל, אזי, הוא יוצא ידי חובתו בכך שיתנה תנאי מוקדם, ויוודא, שהתקליטן מצידו אכן מצוייד ברישיון שכזה".

5. "במקרה אחרון זה טבעי ומתבקש, כמובן, שלצד הבדיקה הנעשית עם התקליטן תתקבל גם התחייבותו שהמוזיקה שישמיע תהיה בהתאם להרשאה שבידו, ואשר נבדקה על ידי האולם".

התביעה התקבלה וניתן צו מניעה והנתבעים חויבו בפיצוי כספי.

מיסים

עמ"ה (ב"ש) 25/93 מועדון הים הכחול בע"מ נ' פקיד השומה, באר שבע, פ"מ תשנ"ה (ג), 15

מערערת עוסקת באספקת כוח אדם למלונאות, ובין השאר עסקה בתפעול מלון "סונסטה" בטאבה, העסיקה שם עובדים, תושבי אילת, ושילמה את שכרם. לאחר העברת אזור טאבה לשליטת מצרים, המשכירה המערערת להעסיק עובדים במלון והיא תובעת להחיל עליהם את הוראות חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), תשמ"ה – 1985.

הדיון התמקד בשאלת תחולת החוק על התחולה הטריטוריאלית של החוק.

הערעור התקבל ולמערערת הותר לנכות את הוצאותיה לתקופה שבין מתן פסק הבוררים בין ישראל ומצרים לבין סוף העסקת העובדים על ידיה בהתאם להוראות החוק.

בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית אילת ואח' (פס"ד מיום 20.4.97) נקבע כי החוק איננו מאפשר לסווג את המלון כחמישה כוכבים דה-לוקס, ואין בידי העירייה אפשרות לסווג לצורכי ארנונה בית מלון בשיעור העולה על דרגת חמישה כוכבים. הדרישה מהמלון לשלם תוספת ארנונה של 10% לשנים מסויימות, איננה חוקית.

עמ"ה (ב"ש) 34/93 מלון שלמה המלך בע"מ ואח' נ' פקיד שומה באר שבע (לא פורסם) (פס"ד מיום 1.3.95)

המערערות מנהלות בתי מלון באילת, באות בגדר "תושב איזור אילת" כמשמעות המונח בחוק איזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממיסים), התשמ"ה - 1985.

השאלה שעלתה לדיון היא האם תיקרת ההטבה המתוארת בסעיף 12 לחוק הנ"ל אוצרת בתוכה גם את סכומי ההיטל על פי חוק הסדרים במשק המדינה (היטלים וארנונה), התשנ"א - 1991, המטיל על כל נישום היטל בשיעור של 5% ממס ההכנסה שהוא חייב בו לשנת המס.

נפסק (כב' השופט א' ריבלין ):

1. מנגנון הגביה שהועמד לרשות פקיד השומה על פי חוק ההיטלים אינו מלמד דבר וחצי דבר על שיעור ההטבה המוענקת למעסיק בחוק אילת.

2. סעיף 12 לחוק, כמו גם סעיף 10 לאותו חוק, מיועד ליתן תמריץ, בדרך של מענק למעסיקים תושבי אילת המשלמים הכנסת עבודה בעד עבודה המתבצעת באיזור אילת. מענק זה ניתן לקיזוז על ידי המעסיק מתוך הסכום שהוא חייב לנכות במקור, על פי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה.

3. "שיקולים אלה שעמדו ביסוד חוק אילת ושעיקרם מתן הטבה למעביד, לא שמשו מטבע הדברים, את המחוקק בעת שנתקבל חוק ההיטלים. חוק ההיטלים לא נתכוון ולא נדרש לשאלת ההטבה ולא נתכוון לשנות את שיעורה. ואף להגיונו של חוק אילת: קביעת ההיטל אינה מלמדת על הצורך לשנות את תיקרת ההטבה. ההיטל הביא להקטנת הכנסתו הפנויה של העובד אך לא להגדלת עלות השכר אצל המעביד".

הערעור נדחה.

רע"א 718/01 בית הארחה עין גדי ואח' נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים מחוז ת"א (לא פורסם) (פס"ד מיום 18.11.02).

"מלחמת המפרץ שהתחוללה בתחילת שנת 1991 נתנה אותותיה גם בענף התיירות. ירי הטילים על שטח ישראל משטח עיראק הרתיע תיירים מלהגיע לישראל באותה עת. המערערים המנהלים את בתי ההארחה של עין גדי, אילת השחר, מעגן וגינוסר סבלו כתוצאה מכך מפגיעה כלכלית. הם סבורים כי המשיב, מנהל מס רכוש וקרן פיצויים...חב בכיסוי נזקיהם מכוח הוראות חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א - 1961... עיקר טענתם היא, כי בתי הארחה המצוי ב"ישובי ספר" סבלו בתקופת מלחמת המפרץ הפסדים מחמת העדר אפשרות לנצל את מתקני ההארחה".

בית המשפט המחוזי קבע (בערעור על החלטת ועדת הערר) כי כוונת המחוקק הייתה לפצות אזור מותקף, בתנאי שהינו "אזור ספר" על נזקיו הישירים והעקיפים. כוונת המחוקק לא היתה לפצות אזור שאינו מותקף כלל, גם אם סבל נזק של הפחתת הכנסות עקב כך שהמדינה כולה עמדה במלחמה.

נפסק (כב' השופט א' ריבלין ):

1. "לשון החוק מלמדת כי משלא נגרמו הפסד או מניעת רווח כתוצאה מנזק שנגרם לגופו של נכנס בתחום ישוב ספר - וכאן לא נגרם נזק כאמור לנכסים גופם - אין מוענקת הזכאות אלא למי שנגרם לו נזק עקיף "מחמת אי אפשרות לנצל נכסים המצויים בתחום ישוב ספר, עקב פעולות מלחמה...או עקב פעולות איבה..." (סעיף 35 לחוק). אי אפשרות פיסית לנצל את הנכסים מחמת מלחמה או פעולות איבה גם היא לא היתה כאן. אכן חלה ירידה, כטענת המערערים, במספר התיירים המגיעים לישראל, וממילא, גם מספר התיירים המגיעים למלונות המערערים. ירידה במספר התיירים עשויה להביא לירידה בהכנסות. כדאיות ניצול מתקני ההארחה פוחתת - אך לא בכך נוגעת לשון החוק".

2. "וחשוב יותר, החוק בא, על פי תכליתו, לפצות בעלי נכסים ב"ישוב ספר", כמשמעותו בחוק, בגין נזקים עקיפים שגרמו להם פעולות המלחמה או פעולות האיבה בשל היותם ממוקמים בישוב ספר על גבול המדינה. במילים אחרות: יחוד הפיצוי לנכסים הממוקמים ב"ישוב ספר" מצביע על הקשר הסיבתי הנדרש, על פי החוק, בין קיומם של הנזקים העקיפים לבין היות הנכסים שניזוקו ב"אזור ספר". רק מקום בו נגרם הנזק בשל היותו של הנכס ממוקם באזור הספר קמה בהתקיים התנאים האחרים הקבועים בחוק, הזכאות לפיצוים. מקום בו נגרם הנזק העקיף ,בשל עצם היותם של הנכסים מצויים בתחומי מדינת ישראל, אשר סבלה, כולה, מפגיעתם הרעה של טילי האויב, ולא בשל היותם ממוקמים באזור המוגדר כאזור "ספר" דווקא - לא קמה זכאות".

הערעור נדחה.

בג"ץ 2855/03 מלונות אפריקה ישראל בע"מ ו - 36 אח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד נח (4), 740

"העותרים הינם חברות שבבעלותן או בשליטתן בתי מלון בתחום שיפוטה של העיר תל אביב-יפו, והארגון היציג של המלונות. עתירתם נסבה על סירובה של העירייה להעניק להם הנחה מארנונה בשיעור של 50% לשנת 2002. בשנת 2001 ניתנה להם הנחה חלקית, וטענתם הי כי יש לחייב את העירייה להגדיל את ההנחה כך שתועמד על שהשיעור המרבי המותר בדין - שיעור של 66%". בלי קשר לתוצאות העתירה נגד העירייה, מבקשנים העותרים להורות לשר האוצר להעביר לעיריית תל אביב -יפו את מה הם מכנים "חלקו" בהנחה מארנונה לשנים הנזכרות ובמקשים להורות לשר הפנים לתקן תקנות שהתקין באופן שתיקבע הנחה של 50% מארונה, או לחלופין שייקבעו שיעורי הנחה מזעריים לבתי מלון.

נפסק (מפי כב' השופטת מ' נאור ):

1. "כידוע, אין ליתן הנחות מארנונה אלא על-פי דין. סעיף 12(ב) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג - 1992 מסמיך את שר הפנים לקבוע בתקנות מתן הנחות...".

2. "לו רצה שר הפנים לחייב את הרשויות לתת הנחות מארנונה לבתי מלון העונים על הקריטריונים, היה מקום להתשמש בביטוי כמו "העיריה תיתן הנחה", או ביטוי דומה...".

3. "לעירייה סמכות רשות לתת, או לא לתת, הנחה, חלקית או מלאה, ואינני סבורה שהעותרים הראו עילה לכפות עליה לפעול אחרת משפעלה".

4. העתירות נגד שר האוצר ונגד שר הפנים נדחו אף הן.

העתירות על כל ראשיהן נדחו, ללא צו להוצאות.

ע"א 9734/02, 11020/02 לקסן ישראל בע"מ נ' פקיד שומה אילת; פקיד שומה אילת נ' לקסן ישראל בע"מ, פ"ד נח (5), 499

המערערת היא חברה זרה אשר הקימה את מלון "הנסיכה" באילת ומפעילה אותו. הצדדים חלוקים בשאלה "אם אופן חישוב תוספת הפחת דומה לאופן חישוב הפחת שהחברה זכאית לו,  כטענת החברה – או שמא מאחר שתוספת הפחת היא הטבה, הנוספת על הפחת שלו זכאית החברה לנכות, יש לחשבה באופן שונה – כעמדת פקיד שומה אילת".

נפסק (כב' השופטת (בדימ') ד' דורנר ):

1. "...ככלל, דיני המס הישראליים עושים שימוש בערכים נומינליים, ועליהם מולבשות ההוראות הבאות להגן מפני נזקי האינפלציה".

2. "בפרט, באשר לאופן חישוב הפחת הוכרה העובדה כי ניכוי פחת ממחיר מקורי-נומינלי יבא לכך שבתקופות אינפלציה לא תהיה משמעות רבה לניכוי זה, וזאת בסתירה לתכליות הוראות הניכוי. ובהתאם, סעיף 3(ב) לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), תשמ"ה – 1985 ...קובע למעשה כי "...[]נישום יהיה זכאי לניכוי נוסף בשל פחת או הפחתה לגבי נכסיו הקובעים" תוך ש"סוכם הניכוי הנוסף נקבע על ידי שיערוך סכום הפחת שהוא זכאי לו בשל הנכס..." (הצעת חוק התיאומים, דברי ההסבר בעמ' 152-153]...".

3. תקנות מס הכנסה (הנחות ממס על הכנסות של תושבי אילת וישובי הערבה), תשל"ו – 1975 הותקנו מכח סעיף 11 לפקודת מס הכנסה, שתכליתה הייתה קידום פיתוחם של האזורים המנויים באותו סעיף בדרך של משיכת השקעות הון אליהם. "ברי כי אין בתכליתה של הוראה מסמכיה זו, בכלל, ובתכליתה של הטבת אילת, בפרט, כדי להצדיק את הקטנת ההטבה בשנים שבהן נוהגת אינפלציה גבוהה. נראה אף כי ההפך הוא המסתבר...".

4. "...תוספת הפחת היא הטבת מס, שעיקר מטרתה הוא תמרוץ השקעות הון באזורים המפורטים על-ידי ניכוי מואץ של הוצאות מימון נכסים, המשמשים לייצור הכנסה...יש לראות בהפניה להוראה הכללית בדבר אופן חישוב הפחת כמפנה לצורת חישוב הפחת הרגיל שלו זכאית הנישומה באותה העת. ובהתאם, יש לפרש את תקנה 3 כקובעת דין שווה לפחת ולתוספת הפחת תוך מתן הגנה ממשית על ערכם הריאלי של הפחת ושל תוספת הפחת כאחד".

5. "...אין מקום להבחין בין צורת ההצמדה של זכאים הנישומים בחישוב הפחת, לבין צורת ההצמדה של תוספת הפחת...ממילא יש לראות בחברה כזכאית, במסגרת זכאותה לתוספת הפחת, לניכוי פחת נוסף המבוסס על המחיר המקורי בערכו הריאלי. ובנוסף....תוספת פחת זו תחושב בהתאם לשיעורים הקבועים בתקנות האינפלציה...".

ערעור המדינה נדחה וערעור החברה התקבל "על כל חלקיו כך שההטבה תחושב כפי שחושב, במועדים הרלוונטיים, הפחת של החברה, ותהיה מותרת היא בקיזוז כהפסד באופן דומה, לפי מחיר מקורי דולרי, ובהתבסס על תקנות האינפלציה".

 מוניטין

ת"א (ת"א) 2887/89 גל שיא ציוד ימי בע"מ ואח' נ' מלונות ים סוף בע"מ ואח' (לא פורסם) (כב' השופטת א' קובו)

בעלות למפעיל ספורט ימי במלון במוניטין של המלון.

סירוב לספק שירות ואפלייה

ת"א (חיפה) 2896/98 ניבי אטיאס ואח' נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 14.4.02) (כב' השופטת ר' למלשטריך - לטר ).

הערת המערכת: ערעור על פסק הדין נדחה (ע"א (חי') 2417/02 ניבי אטיאס ואח' נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ (פס"ד מיום 24.12.02)).

בהתייחסו להוראות סעיף 6 לחוק שירותי תיירות, קבע בית משפט השלום:

"הוראות החוק מתייחסות במפורש לכך שהסרוב צריך להיות "לא סביר". הוראת החוק קובעת כי לא תותנה אספקת שירות בתנאים שלא הותרו בתקנות, אלא שעד היום לא הותקנו תקנות לענין זה".

"סבירות היא מושג נורמטיבי. 'סבירות משמעותה שקילת כל השקולים הרלוונטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה'  'סבירותה של ההחלטה נקבעת על פי המשקל הפנימי הראוי שניתן לגורמים העיקריים המעצבים אותה'. (בג"צ 935/89 גנור נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) עמ' 485, בעמ' 513). מתחם הסבירות יבדק לכן לפי העקרונות הכללים של איסור הפלייה שנבחנו אף הם לפי השיקולים הרלוונטים והמשקל הראוי לשיקולים".

"קבוצת השוויון של בני 16 ומטה, אשר לא יקבלו שרות מנתבעת, הינה קבוצה שהוקמה על בסיס שיקול עניני, אשר לא חרג ממתחם הסבירות. המשקל שנתנה הנתבעת לשיקול זה, אף הוא סביר".

"הדיון בשאלת ה"סבירות של הסרוב" יונק מעקרונות השוויון או ההפלייה שנידונו לעיל, ואני מפנה לכן לדיון בס' 7 לעיל, ממנו מתגבשת מסקנת "הסבירות" במקרה זה".

"לפיכך, לא הפרה הנתבעת את הוראת ס' 6 לחוק שירותי תיירות, וטענה זו נדחית".

ת"ק (תל אביב) 5723/03 לאלין ואדוארד שוסטר נ' מלון שלום [אילת] ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 13.11.03)

התובעים הזמינו לינה בבית מלון ל- 3 לילות. סוכנת הנסיעות הודיעה להם כי לא יוכלו ללון בלילה הראשון במלון, שכן הם היחידים שהזמינו לינה במלון ולפיכך המלון לא יפתח, ואילו לגבי שני הלילות הנותרים "הוזמנו מרבית חדרי המלון על ידי יהודים חרדים אשר שהותם של התובעים ביחד עימם לא תתאים לאווירה שתשרור במלון באותו מועד". לתובעים הוצע להתאכסן בבית מלון אחר בדרגה גבוהה יותר, ללא תוספת תשלום.

אף על פי כן הגיעו התובעים למלון במועד וסרבו להצעת המלון לעבור למלון אחר.

במהלך הדיון התברר כי התובעים התאכסנו בפועל במלון אחר לילה אחד, ומכיון שהיה בתפוסה מלאה, עברו למלון אחר לשני הלילות הנותרים.

התובעים טענו כי הופלו על רקע העובדה כי שמם נשמע כ"רוסי".

נפסק (כב' השופט הראל יחזקאל ):

1.  "אין זה ברור לי כלל ועיקר איזו עוגמת נפש נגרמה לתובעים אשר מסתבר כי התארחו, בשני הלילות האחרונים, במלון ברמה גבוהה יותר מזה של המלון".

2.  "... התובעים  עמדו , בחוסר תום לב, על זכותם לקיום ההסכם בינם לבין הנתבעות.  התובעים ידעו כי אין בכוונת המלון לקבלם וחרף זאת הגיעו למלון ועזבוהו רק לאחר שנמסר להם ע"י עובד המלון אישור בכתב על הסיבות לסירוב לארחם".

3.  "לעניות דעתי, התובעים ביקשו "לנגח" את הנתבעות  באמצעות לחץ פוליטי ונראה כי משהדבר לא עלה  בידם,הם ביקשו לעשות זאת  באמצעות בית המשפט".

4.   "...הנהלת המלון פעלה בסבירות בעת  שביקשה לסגור את המלון ביום הראשון ולא להעמיד לרשות התובעים בלבד את עובדי המלון, עובדי המטבח ושאר השירותים הנדרשים לתפעול המלון, בשל שהותם של  שני אורחים בלבד.

5. המלון לא שילח את התובעים לדרכם אלא הציע להם חלופה נאותה  אשר נדחתה על ידם".

6.  "באשר  לשני הלילות הנותרים , שוכנעתי כי במקרה זה פעל מלון בסבירות כאשר עליו להביא בחשבון את ציפיותיהם של כלל אורחיו ובמיוחד את העובדה שכ- 160 חדרים  מתוך 181 חדרים הוזמנו על ידי יהודים הנוהגים במנהג חרדי ואילו התובעים אינם נמנים על קהל זה, דבר שאכן עלול היה לגרום לאי נעימות ולאי נוחות לאותם  אורחים".

 בית המשפט הורה על השבת הסך של 1,400 ₪ ששולמו לסוכנות ודחה את שאר התביעות .

ת"ק (תל אביב) 6474/04 טהר יוסף ואח' נ' מלון נירוונה ים המלח ו – תור פלוס בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 4.8.04)

התובעים פנו למלון נירוונה על מנת להזמין חופשה והופנו למספר טלפון באזור המרכז לשם הזמנת חדרים. מספר הטלפון שקיבלו התובעים מפקיד המלון היה מספר הטלפון של תור פלוס. התובעים הזמינו חופשה בתנאי פנסיון מלא כולל כל התוספות.

בהגיעם למלון הסתבר להם "שרוב רובם של אורחי המלון היו אנשים דתיים וחרדים, שהגיעו למלון כקבוצה במסגרת תור פלוס. עוד התברר להם, מה שלא נאמר להם קודם, שתור פלוס מתמחה בארגון נופש לקבוצות דתיות. לא רק שהתובעים נראו כנטע זר בתוך האוכלוסיה הדתית שבמלון, אלא התברר להם שאין באפשרותם לנצל את השירותים הסטנדרטיים של המלון: הבריכה היתה סגורה בחג ונאמר להם, שכאשר תהיה פתוחה תהיה הפרדה ברחצה בין השעות המיועדות לנשים לבין אלה המיועדות לגברים. גם בידור לא היה בערב החג. בבוקר החג לא סופקה ארוחת בוקר רגילה, ונאמר לתובעים שתהא זו ארוחה בשרית שתינתן רק בשעה 11:00. כל ניסיונותיהם לקבל ארוחות בוקר רגילה ובמועד עלו בתוהו.

 נפסק (כב' השופטת ורדינה סימון  ):

1. "את האחריות לפיצוי הנתבעים יש להטיל על שני הנתבעים ביחד ולחוד".

2. "למלון נירוונה יש לייחס אחריות כיוון שהפנייה הראשונית של התובעים היתה אליהם טלפונית, והם היו אלה שהפנו את התובעים לתור פלוס, מבלי להבהיר להם שהללו שכרות את המלון על מנת לארח בו קהל מיוחד בתנאים מיוחדים, ואילו לתור פלוס יש לייחס אחריות, כיוון שלא דאגו לברר עם התובעים, כי ידוע להם שמדובר באירוח מיוחד לקהל דתי וחרדי שאינו תואם לאירוח סטנדרטי באותן מלון".

3. "בית המשפט הגיע למסקנה שהתובעים זכאים להשבת מלוא הכספים ששילמו וכן לפיצוי נוסף בגין עגמת הנפש".

בית המשפט הורה על השבה מלאה של הסכום ששולם בסך 5,700 ש"ח בצרוף פיצוי בגין עגמת הנפש בסך 1,200 ש"ח.

מסירת כתבי בי דין בחדר בית מלון

ע"א 379/94 יצחק גלצר נ' מוריס וולפסון ואח' (לא פורסם) (פסק דין מיום 21.12.94).

רשמת בית המשפט המחוזי קבעה כי מסירת כתבי בי דין לחדר בו שהה המשיב בבית מלון בירושלים, עפ"י עדות המערער, כאשר אין חתימה על אשור מסירה, לאו מסירה היא.

נפסק (כב' השופטת מ' שידלובסקי - אור ):

"…בכל אחת מחלופות ההמצאה (ולא תחליף המצאה) עובר כחוט השני הצורך בזיקה ממשית שבין מקבל כתבי בי-דין לבין הצד להתדיינות. במקרה שלפני הועברו המסמכים מתחת לדלת בחדר בבית מלון. בית מלון איננו מקום הקשור באופן טבעי למשיב – זאת אף לא נטען, אלא , שלטענת המערער, די בעובדה שהוא זיהה את קולו של המשיב בטלפון כשהתקשר לחדר בבית המלון, ובכך שבבית המלון נאמר לו שזהו חדרו של המשיב בכדי לעמוד בדרישות התקנות. אין לקבל את טענת המערער שכך ניתן להמציא כתבי בי-דין".

"כאשר ממציאים כתבי בי-דין במקום שאיננו מקומו הטבעי על בית המשפט להזהר בבדיקת אותה המצאה, ולהווכח שאכן בוצעה מסירה כדין. הקניית סמכות בדרך של הנחת מסמכים במקום שאינו קשרו לנתבע באופן מיוחד – כגון חדר בית מלון, עלולה להוביל לתוצאות של מתן פס"ד נגד אדם שכלל לא ידע שהוגשה נגדו תביעה.

הערעור נדחה.

תניית שיפוט

בר"ע 55/76 עמיתי מלון ירושלים נ' דוד טייק ואח', פ"ד ל (2) 768

"בחוזה שבין בעלי-הדין מצויה הוראת-שיפוט מורכבת זו: מקום השיפוט יהיה ירושלים, והמשפט שיחול יהא משפט מדינת ישראל, חוץ מאשר במקרה שהמבקשת תשתמש בזכותה, לפי שיקול-דעתה המוחלט, לתובע את המשיבים במקום מגוריהם או במקום עסקיהם – ואז יחול המשפט של המדינה שבה הוגשה התובענה".

"המבקשת השתמשה בזכותה והגישה תובענה נגד המשיבים במקום מגוריהם ועסקיהם, הוא פרנקפורט של גרמניה. היא טוענת בכתב תביעתה שמצדה קיימה את כל התחייבותיה לפי החוזה, ותובעת עתה את התשלומים אשר המשיבים חייבים היו לעשותם לפי החוזה...".

"המשיבים מצדם הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המבקשת ונגד" אחרים "להחזרת הכספים שכבר שילמו על פי החוזה...".

"במצב דברים זה הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לעכב את ההליכים בתובענה הישראלית, על מנת שכל הסכסוך שבין הצדדים יתברר בפורום אחד; והפורם הנוח, והעדיף על פי החוזה, הוא בית משפט הגרמני, באשר מעניק החוזה למבקשת , כאמור, "שיקול דעת מוחלט" לתובע את המשיבים שם".

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעכוב הליכים.

נפסק (כב' השופט חיים כהן ):

1. העובדה שהמבקשת תבעה בגרמניה איננה שוללת את סמכות השיפוט של בית המשפט בישראל. "אילו התכוונו בעלי החוזה לשיפוט ייחודי, יכולים וצריכים היו להתנות ביניהם שמשהוגשה תביעה במקום מגורי המשיבים, שוב אין בית המשפט בישראל מוסמך".

2. הפרשנות הנכונה של תנית השיפוט היא שהמבקשת רשאית לתבוע את המשיבים בחו"ל על אף שסמכות השיפוט היא בישראל. בעוד שאין המשיבים רשאים לתבוע את המבקשת בחו"ל, "רשאים גם רשאים הם לתבעה בבתי המשפט הישראליים".

3. "...כבר נפסק באנגליה שאין בית המשפט נועל את דלתו בפני תובע, אך באשר נתבע הוא בתביעה שהגיש נגדו הנתבע שלו בארץ אחרת (The Jenera, (1928) P. 55, 57)".

הבקשה נדחתה.

גניבות בבתי מלון

חוק השומרים , תשכ"ז - 1967 - סעיף 12

ת"א (ירושלים) 1803/01 סימור (שמעון) קלגסברון נ' מלון דירות שורש בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 8.4.02) (כב' השופט ד' מינץ).

כספי אורחים בכספת בית המלון

ת"א (ירושלים) 9415/88 יחיאל קרייסברג ואח' נ' מלונות מוריה בע"מ, פ"ד שלום (ב) תשנ"א, 206

גניבת חפצים מחדר בבית מלון. בית המשפט דן בשאלת אחריות המלון כשומר שכר בגין גניבה לפי חוק השומרים.

ת"ק (ירושלים) 2551/01 קרן עופר נ' בית הארחה ע"ש אסתר קרית ענבים (לא פורסם) (פס"ד מיום 5.2.02) (כב' השופטת מ' אביב ).

גניבת רכב מחנית בית מלון.

ת"א (תל אביב) 198511/02 סמואל וורן נ' מלון פרימה אסטור ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 23.9.04)

התובע הינו אזרח חוץ שהתארח במלון פרימה אסטור. לבקשתו, נמסר לו מס' קוד משתמש לכספת בחדרו. לטענתו הוא הפקיד בכספת כסף ומששב לחדרו לא הצליח לפתוח את הכספת. לאחר יומיים נפתחה הכספת על ידי עובד המלון ונמצאה ריקה. לטענתו באותו יום נפרצה כספת נוספת במלון של תייר אחר ששהה במלון, והלה פוצה על ידי הנתבעת מס' 2 , שהיא מבטחת בית המלון.

הנתבעות טוענות כי חל עליהם הפטור הקיים בסעיף קטן (ג) לסעיף 12 לחוק השומרים, תשכ"ז – 1967, משום שהתובע לא הודיע להנהלת המלון על כך וממילא לא הודיע את גובה סכום הכספים המופקדים בכספת.

נפסק (כב' השופטת נ' גרוסמן ):

1. בית המשפט ערך השווה עם חובת הגילוי המוטלת על מבוטח על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (סעיפים 3, 6) ופסיקה בקשר לאותם סעיפים והגיע למסקנה כי "יש לדחות את טענת הנתבעות כי התובע לא דיווח להנהלת המלון על הסכומים אשר הופקדו ע"י התובע בכספת".

2. "כשאורח מגיע לבית מלון ומבקש לעשות שימוש בכספת המלון, על עובדי בית המלון להפנות אליו שאלון בכתב לעניין תוכן ההפקדה, קרי האם הנכסים שאותם עומד האורח להפקיד בכספת הינם כספים או ניירות ערך או חפצי ערך ואם כן יש ליתן פרוט מדוייק. בדיוק כפי שכל בית מלון מציג לאורח בטרם קבלת החדר שאלון קצר בעניין פרטיו האישיים, פרטי כרטיס האשראי של האורח ובכך למעשה הנהלת המלון דואגת לכסות את עצמה בעין תשלום כספי של האורח עבור החדר ועבור כל השימושים שעושה במלון. כך גם בעניין הכספת, על הנהלת המלון לדאוג לעשות את המוטל עליה ולהכין שאלון קבוע לאורח המבקש לעשות שימוש בכספת בית המלון, ורק לאחר שהנהלת המלון תדאג להציג "שאלון בכתב", רק אז תקום חובת אורח המלון להשיב תשובות מלאות וכנות על השאלות, בדיוק לפי הכללים המוטלים ביחסים שבין המבטחת-למבוטח מכוח דיני ביטוח".

3. סעיף הפטור מאחריות המופיע בכרטיס ההרשמה למלון לא סומן בצורה ברורה הבולטת לעין, "כך ש"אדם סביר מן הישוב" לא היה שם לב לתנאי זה. בנוסף, ברגע שהנהלת המלון מכניסה תנאי פטור מאחריות של המלון לאובדן חפצי ערך, עליה להפנות את ערנות ותשומת לב האורח לתנאי זה בצורה שתהא מובנת וברורה לו".

4. "לא סביר להניח כי האורח המבקש לעשות שימוש בכספת יעלה על דעתו כי הנהלת המלון תהא פטורה מאחריות מאובדן חפצי ערך מתוך המחבוא השומר ביותר בבית המלון, 'הכספת'".

5. אין לדרוש מהאורח לזכור את תנית הפטור שחתם עליה ביום כניסתו למלון, כאשר הוא מבקש לעשות שימוש בכספת ביום אחר.

6. מהעובדה שאורח אחר שכספתו נפרצה פוצה "נראה כי הנתבעות מודות למעשה באחריותם לפיצוי אורח שכספתו נפרצה".

7. העדר אסמכתא למשיכת מזומנים לא צריך להכשיל את פיצוי האורח, שכן "לא כל סכום במזומנים זוכה לתיעוד".

התביעה התקבלה ובית המלון והמבטחת חויבו בתשלום מלוא סכום התביעה ובהוצאות התובע.

ת"א (ראשון לציון) 2087/02 אריק אלון ואח' מלון דירות מרקור בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 28.2.05)

"התובע 1, רעייתו (שהוא עו"ד במקצועה) וילדיהם התאכסנו במלון שבחזקת והניהול הנתבעת (להלן: "המלון"). התובע 1 הינו בעליה ועובדה של התובעת 2, חברה שעיסוקה במתן שירותי תקשורת. התובעים טוענים כי במהלך השהייה במלון, ביום 27/8/00, ובנסיבות שאינן ידועות להם נגנב מחדרם במלון מחשב נייד ששימש לצרכי העסק ועליו הותקנו תוכנות יחודיות וכן נאגר בו מידע רב ערך לעסקי התובעים. התביעה היא תביעה כספית על סך של 79,837 ש"ח ליום הגשתה. סכום זה כולל את הרכיבים הבאים: סך של 19,337 ש"ח בגין רכישת מחשב חלופי; 53,000 ש"ח בגין 50% מהפסד ההכנסות שנגרם עקב גניבת המחשב1 וסך של 7,500 ש"ח בגין עגמת נפש. הנתבעת ("המלון") חולקת הן על האחריות והן על הנזק".

"הצד השלישי ("איילון") היא חברת הביטוח שביטחה את חבותו של המלון כלפי צד שלישי בתקופה הרבלנטית. איילון - בנוסף לכך שהיא מצטרפת לטענות ההגנה של המלון - טוענת גם כי הביטוח שערכה אינו כולל כיסוי מפני נזקי רכוש של צד ג' עקב פריצה או גניבה מחדר במלון, וכן - כי הרחבת הכיסוי, כפי שנעשתה בפוליסה, באופן המגדיר רכושם של אורחים כ"רכוש צד שלישי" כפופה לסייג מס' 4 בחריג מס' 1  לפוליסה, שבו נאמר כי הפוליסה לא תכסה את המבוטח (המלון) בקשר עם או בגין "נזק הנגרם לרכוש הנמצא בפיקוחו של המבוטח וגם או בשליטתו וגם או בהשגחתו של המבוטח ואשר המבוטח התחייב לכסותו תחת פוליסה לביטוח רכוש שלו". מכאן - טוענת איילון - כי אם ייקבע שהמלון הוא בגדר "שומר", הרי הרכוש הוא בפיקוחו או בשליטתו וממילא אין הכיסוי חל (אלא חל החריג). בנוסף טוענת איילון, בין השאר, כי הנזק שנגרם - אם נגרם - הינו "נזק כספי טהור", שהוחרג בפוליסה".

נפסק (כב' השופט שאול מנהיים ):

1. "מעמדו של המלון ביחס לרכוש אורחיו הוא ה"מפתח" להכרעה בשאלת האחריות בתביעה העיקרית. סעיף 12 (ב) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 קובע כי "לענין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר". סעיף 12 (ג) לחוק השומרים, תשכ"ז – 1967, קובע כי "היו הנכסים כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחול סעיף קטן (ב) אלא אם הודיע עליהם האורח לבעל המלון ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו". סעיף 2 (ב) לחוק האמור קובע כי "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה  לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו"

2. "החוק אינו מגדיר מהם "חפצי ערך" לענין סעיף 12 (ג)".

3. "אוסיף כי לדעתי מלון נחשב כ"שומר" (בכלל, וכ"שומר שכר" בפרט) לגבי חפצי אורחיו רק מכח ס' 12 (ב) לחוק השומרים, ועל כן היכן שהסעיף אינו חל אין המלון נחשב כ"שומר" כלל".

4. אין לקבל את הטענה כי "המחשב כלל אינו בגדר "חפצי ערך" לענין ס' 12 (ג) לחוק השומרים" בפרט "...לנוכח שאר טענות התובע בדבר ערכן הרב של התוכנות הייחודיות והמידע שהיו שמורים במחשב..."."אין לקבל "הודעה" לענין ס' 12 (ג) לחוק בדרך זו של עצם העובדה שמי מעובדי המלון "ראה" אורח משתמש במחשב (כפי שאין לקבל זאת רק משום שפקיד הקבלה מוסר מפתח או מקבל מפתח מאורחת היוצאת מהמלון או חוזרת אליו כשהיא עונדת תכשיט יקר ערך)".

5. אשר לטענתו של התובע "כי המלון לא דאג להודיעו על כך שעליו להודיע על חפצים יקרי ערך ושעליו למוסרם למלון לאחסון, לפי דרישתו" והסתמכותו של התובע "על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א בת.א. 198511/02 וורן נ. מלון פרימה אסטור ואח'". "בפס"ד דין זה נעשית אנלוגיה בין דיני הביטוח לענין החובה להבליט הגבלות בפוליסה, לבין חובתו של מלון להתריע בפני אורחיו כי עליהם להודיע על חפצי הערך שלהם למלון לצורך ס' 12 (ג) לחוק השומרים. בכל הכבוד, ספק בעיניי אם ההיקש מתאים ואם הנדון דומה לראייה. ניתן גם לומר בדיוק ההיפך: בעוד שבתחום הביטוח מצא המחוקק לנכון להורות במפורש על חובת הבלטה של חריגים והגבלות, הוא לא מצא לנכון לעשות כן בס' 12 (ג) לחוק השומרים, המטיל חובות על האורח ולא על המלון. יוזכר כי חריגים והגבלות בפוליסה מקורם ברצונה של חברת הביטוח ואין הם אחידים וידועים מראש. בענייננו, לעומת זאת, עסקינן בהוראותיו של חוק ולא בתנאי חוזה שאין לדעת מראש ובוודאות את תוכנם. בנוסף, באותו פסק דין נדון מקרה של אורח ששכר כספת והפקיד בה חפצי ערך (מזומנים), והם נגנבו מהכספת. המלון טען - שם - שהואיל והאורח לא פירט מה הופקד בכספת (לרבות גובה סכום הכסף המזומן), פטור המלון מאחריות. הטענה נדחתה, ולטעמי - בדין, בעיקר משום שבטופס הכניסה למלון לא נאמר בצורה ברורה ובולטת שעל האורח גם לפרט את התכולה שהוא מעונין להפקיד בכספת, בעוד שנאמר שאין אחריות ל"חפצי ערך". מכאן שהאורח רשאי להסיק כי שכירת כספת תגן על חפציו. אוסיף כי באותו מקרה דובר באורח שהוא תושב חוץ, שאינו מוחזק כיודע את החוק בישראל"

6. "הטענה שהמלון לא הודיע ולא התריע (על פטור מאחריות לחפצים שלא הופקדו בכספת ולא נמסרה עליהם הודעה) יכולה, אולי, לסייע בידיו של מי שטוען ומוכיח כי אכן לא ידע על כך בעצמו (ואין בכוונתי להכריע בשאלה זו בפסק הדין הנוכחי, משום שאינה צריכה הכרעה). מי שכלל אינו טוען שלא ידע על כך, אינו יכול להישמע בטענה שהמלון לא הודיע לו על כך. אינני יודע מדוע לא כתב התובע בתצהירו שלא ידע על החובות הקבועות בס' 12 (ג) לחוק השומרים אולי משום שרעייתו, שהתאכסנה עימו במלון, היא עורכת דין במקצועה, ואולי מטעם אחר), אך מרגע שהטענה לא נכללה בתשתית הראייתית מטעם התובע (שהיא תצהירו, עליו לא נחקר כלל), אין מקום לכל הדיון המשפטי בשאלה אם המלון היה חייב להודיע לו על כך (ואם כן - באיזה אופן, באיזו רמת פירוט וכו'). ככל שיש בכלל חובה על המלון להודיע דבר לאורחיו לענין האחריות לחפצי ערך, חובה כזו מיועדת לאורחים שכענין שבעובדה יש לקבוע לגביהם כי לא ידעו על הדין החל ללא הודעה מהמלון כאמור. התובע לא הביא עצמו לקבוצה זו".

7. (אגב אורחא): "...לולא חל ס' 12 (ג) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 על ענייננו, חלה הסיפא לס' 2 (ב) לאותו חוק (שעניינה בשומר שכר שהשמירה טפלה למטרה העיקרית). שומר כזה חב על בסיס רשלנות, תוך היפוך נטל ההוכחה".

8. (אגב אורחא): "לתובע אשם תורם ניכר ביותר. עיקר נזקיו - כטענתו - אינו נובע מעצם גניבת המחשב, שהוא מוצר הניתן לרכישה "מהמדף" תוך שעות ספורות. הנזקים נובעים, כטענת התובעים, בעיקר בשל אובדן התוכנות והמידע היחודיים שהיו אגורים בזיכרון המחשב. מדוע -  ביודעם שמדובר בנתונים כה חשובים לעסק ולהכנסותיו - לא דאגו לגיבוי של כל התוכנות והמידע? יש גם בסיס לטענה שהגשת התלונה שעות רבות למדי אחרי העלמות המחשב הכבידה מאוד על הסיכוי לתפוס את הגנב ו/או למצוא את המחשב".

9. (אגב אורחא): "...הפרשנות שנותנת איילון ל"הרחבה 5" ול"סייג 4" לפוליסה היא מוטעית. "הרחבה 5" קובעת כי נזק לרכוש אורחי המלון, שבגינו נושא המלון בחבות כלפי האורח, מכוסה בפוליסה בכפוף ל"סייג 4". "סייג 4" מחריג כיסוי לנזק הנגרם לרכוש "הנמצא בפיקוחו של המבוטח (המלון - ש.מ.) וגם או בהשגחתו של המבוטח ואשר המבוטח התחייב לכסותו תחת פוליסה לביטוח רכוש שלו". לפחות התנאי המצטבר האחרון לתחילת "סייג 4" - התחייבות המלון לכסות את רכוש אורחיו שנמסר להשגחתו בפוליסת רכוש - לא הוכח. גישת איילון תביא לכך שלמעשה מחריג "סייג 4" את "הרחבה 5" כולה ומרוקן אותה מתוכן. כך אין מפרשים "סייג" בכלל, וסייג ל"הרחבה" מפורשת בפרט. הוא הדין בטענת "איילון" כי לא הוכחה "פריצה": הפוליסה היא פוליסת חבות. אירוע שגרם לנזק או אבדן רכוש של אורח אשר המלון נושא בחבות בגינו, מכוסה בפוליסה בין שמדובר ב"פריצה" ובין שלא. אין בפוליסה כל תנאי לפיו החבות בגין נזק לרכוש אורחים מותנית בקיום "פריצה" במובן המקובל בפוליסת רכוש (היינו תוך קיום "סימני פריצה"). עוד אוסיף כי הטענה שמדובר ב"נזק כספי טהור", המוחרג בפוליסה, אין לה כל יסוד. פריט שנגנב אינו גורם לנזק שהוא "נזק כספי טהור", שהרי אחרת פירוש הדבר שכל נזק לרכוש (או אבדן הרכוש) אינו מכוסה כלל בפוליסה דנן".

התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.

תכנון ובניה

בג"צ 4395/93 חברת בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים ואח' (לא פורסם).

ע"א (חי') 291/91, 292/91 הוועדה המקומית – עיריית נהריה נ' מלון "עדן" נהריה ואח', פ"מ תשנ"ה (א) 269 (כב' השופטים י' מרגלית, מ' סלוצקי ו- י' יעקבי-שווילי). נשוא הערעור: היטל השבחה בשל תוספות בניה בבתי מלון.

עת"מ (י-ם) 130/00 החברה להגנת הטבע ואח' נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (לא פורסם) (פסק דין מיום 17.12.02).

"...עתירה מנהלית שהגישה החברה להגנת הטבע והמועצה לשמור מבנים ואתרי התיישבות על סירוב יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים...לתת להן רשות להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבניה... על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים לאשר את תכנית המתאר 4711 ולדחות את רובה של התנגדות העותרות לתכנית.... תכנית 4711...היא תכנית יזומה של מנהל מקרקעי ישראל, המתייחסת ל"מתחם הרכס" בירושלים...לפי התוכנית, מיועד מתחם הרכס להפוך משטח פתוח ירוק לאתר של מלונאות. עיקרה של התוכנית הוא בהקמת ארבעה בתי מלון...".

נפסק (כב' השופטת י' צור ):

1. "המחוקק לא קבע מסגרת של שיקולים של יו"ר הוועדה לשקול בבואו להחליט אם להעניק את הרשות להגיש ערר בפני המועצה הארצית. בתי המשפט המחוזיים דנו בשאלה זו בשורה של פסקי דין. סקירה ממצה ומקיפה של פסקי דין אלה ניתן למצוא בפסק דינו של כב' השופט עדיאל, בעת"מ 266/01, החברה להגנת הטבע נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (טרם פורסם)".

2. העמדה כי יש לתת רשות ערר מקום בו העניין לגביו מבוקשת הרשות, הוא בעל חשיבות ארצית או כלל מחוזית או שהוא מעלה היבטים של מדיניות תכנונית המחייבת ראייה כוללת, היא נכונה.

3. בענין הנדון "אמנם מדובר בתכנית בעלת חשיבות מיוחדת שיש לה  היבטים עקרוניים במיוחד, המתייחסת לעיר הבירה ירושלים ובמיוחד לקו התפר עם העיר העתיקה. אין חולק כי לא כל תכנית בניה הקשורה לירושלים הינה בעלת היבטים עקרוניים המצדיקה דיון במועצה הארצית. עם זאת, בענייננו, מדובר בתוכנית בניה מסיבית במיוחד, גבוהה במיוחד וכל זאת על רכס ארמון הנציב באזור בעל רגישות תכנונית מיוחדת. קירבתו הגיאוגרפית של המתחם לאגן העיר העתיקה ומיקומו הטופוגרפי יוצרים זיקה מיוחדת למתחם העיר העתיקה...אין ספק כי התכנית הנדונה נושאת בחובה משקל תכנוני סיגולי מיוחד המעניק לה- כלשונו של כב' הנשיא זיילר - "עוצמה" מיוחדת המצדיקה הבאתה בפני הפורום התכנוני העליון של המועצה הארצית..".

4. מאחר ובתכנית המגדל הסמוכה לתכנית 4711 ניתנה לעותרות רשות להגיש ערר בפני המועצה הארצית (שם דובר על הקמת מגדל תצפית גבוה המשקיף אל העיר עתיקה) הרי ש"נוכח העובדה שמדובר בתוכניות הנוגעות לאזורים סמוכים ברכס ארמון הנציב ונוכח הייחוד של כל אחת מהן מבחינת הגובה והמסיביות, אין הצדקה עניינית שרק אחת מהן תובא לדיון בפני המועצה הארצית".

העתיקה התקבלה, החלטת יו"ר הוועדה המחוזית בוטלה.

בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ ואח' נ' אברהם פורז - שר הפנים ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 9.5.05)

העותרת מלינה על כוונה להקים בשטח הסמוך למלון רג'נסי בירושלים מטה משטרה ובית מעצר.

העתירה נדחתה.

 דרוג בתי מלון

בג"צ 286/71 המנהל לענין צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), תשכ"ז – 1967, פ"ד כה (2), 247

תעודת כשרות

בג"צ 6020/01 מלון קוסמופטליטן 1971 בע"מ נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב ואח' (צו ביניים מיום 31.7.01) (כב' השופטת ד' בייניש ) (לא פורסם).

בג"ץ 351/04 מלון פלס בע"מ נ' הרבות הראשית, המועצה הדתית נתניה, פ"ד נט (2), 433

תעודת הכשרות נשללה מבית המלון, אשר רבים מלקוחותיו היו יהודים שומרי מסורת, בשל העובדה כי השכיר שטח, הצמוד למבנה המלון, לשימושה של מסעדה שאינה נתונה להשגחת הרבנות. בית המלון ניסה לשכנע את המשיבות כי הכניסה למסעדה היא מן הרחוב, כי אין קשר בין מטבח המסעדה למטבח המלון והתחייב להציב שלטים ברורים בכניסות למלון ולמסעדה.

המשיבות טוענות כי שיקולים עניינים של כשרות הנחו אותן וכי בדיקותיהן העלו שהקירבה בין המלון למסעדה משמעותית מדי מכדי להבטיח שתימנע הטעיית הלקוחות וכי בשל הקשר הפיסי בין המבנים והשימוש בעבר בחלל המסעדה כאולם אירועים של המלון (אשר היה בפיקוח הרבנות) מקים חשש משמעותי להטעיית ציבור המבקרים במלון שעלולים להסיק כי המסעדה נהנית מן ההכשר שבו מחזיק המלון.

נפסק (כב' הנשיא א' ברק ):

1. החלטת המשיבות להימנע מחידוש תעודת ההכשר של המלון נתקבלה במסגרת הפעלת סמכותן לפי חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג - 1983. "תכלית חוק איסור הונאה היא מניעת הונאה הבאה מהצגת מזון ככשר, בעוד שהלכה למשה הוא אינו כשר...סמכותן של המשיבות לפי חוק איסור ההונאה מוגבלת...להתחשבות אך באותו "גרעין קשה" המונח בלב דיני הכשרות ההילכתיים".

2. במסגרת זו המשיבות רשאיות להתחשב אף בחשש להונאה בבית האוכל האחר.

3. במקרה דנן השיקולים שהביאו להחלטה לשלול מן המלון את תעודת ההכשר היו שיקולים ענייניים וחוקיים. "החשש היחיד שנדון אצל כל הגורמים שהיו מעורבים בעניין היה חשש להטעיית לקוחות, שיסיקו מתעודת ההכשר של המלון כי גם המזון המוגש במסעדה - כשר הוא".

4. היה חשש סביר כי מתן תעודת הכשר לאוכל המוגש במלון יגרום להונאה בכל הקשור לכשרות האוכל המוגש במסעדה.

העתירה נדחתה.

שם בית מלון

ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נתניה בע"מ נ' לקסן ישראל בע"מ , פ"ד נא (3) 802.

המערערת הינה חברה הרשומה בישראל והיא הבעלים של מלון ברמה של שלשה כוכבים בנתניה הידוע בשם מלון הנסיכה מאז שנת 1991 משכירה המערערת את המלון לעולים חדשים, לפי הסכם בינה ובין עמידר ומשרד הקליטה, ואינה מספקת שירותי הארחה לציבור הרחב. המשיבה מפעילה מלון בן 1000 חדרים שנמצא בחוף טאבה, ולטענתה אין היא משתמשת בשם "מלון הנסיכה" והתחייבה שלא תעשה שימוש בשם זה אלא תשתמש בשם "הנסיכה אילת". בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשה ליתן צו מניעה (מכח פקודת החברות) האוסר על המשיבה לעשות שימוש בשם "מלון הנסיכה" על סמך ה"מבחן המשולש" שנקבע בע"א 261/64 פ"ד יח (3) 275, 278: השוואת המראה והצליל, סוג הסחורה וחוג הלקוחות ושאר הנסיבות. מכאן הערעור.

נפסק (מפי כב' המשנה לנשיא השופט ש' לוין ):

1. מראה וצליל: מדובר בשם דומה, ולא בשימוש בשם זהה. "נוכח הדמיון בין השמות לא יכולה להיות מחלוקת כנה שעל יסוד מבחן זה , כשהוא לעצמו, עלול השימוש בשם בהצטרפו לנסיבות נוספות, להטעות את הציבור. עם זאת יש לציין כי ה"לוגו" של שני המלונות שונה לחלוטין, ולטענת מהשיבה, שאינה נטולת ממש, יש בכך כד להקטין במידת מה סכנה של הטעיה".

2. סוג ה"סחורה" וחוג לקוחות היעד: "המערערת אינה מפעילה מלון המספק שירותי אירוח מזה כשש שנים, ובית המשפט המחוזי, בפסק דינו, הביע ספק אם תשוב המערערת אי פעם לקיים שירותי מלון רגילים. בתשובות לשאלון ששלחה המשיבה למערערת נכתב שהמלון הפסיק לספק שירותי אירוח והחל משמש כמלון עולים משנת 1990. המערערת הצהירה לפני בית המשפט המחוזי כי בדצמבר 1993 היא מתעדת לשוב ולפתוח את המלון לקהל הרחב, אולם עד ליום מתן פסק הדין בבית משפט קמא (27.2.95) לא נעשה דבר בענין זה, וכנראה שאף היום, שלוש וחצי שנים לאחר התאריך הנקוב בהצהרת המערערת, עדיין לא נפתח מלון הנסיכה בנתניה לקהל הרחב. די בדבר זה על מנת לקבוע כי בעלות הדין אינן מספקות כאת אותה "סחורה", ובודאי שאין מדובר בחוג לקוחות דומה".

3. "יש לקבוע כי אף אם נאמר כי מדובר ב"סחורה" דומה, הרי שעדיין החשש להטעיית הציבור אינו גבוה. בע"א 210/65 נקבע על ידי השופט זוסמן ז"ל, כי בית המשפט ימנע חברה מלהשתמש בשמה, אם הדמיון בין השמות יותר סכנת הטעיה ממשית. ומוסיף השופט זוסמן וכותב: "אך הכלל הוא שלא די בהטעיית אנשים שאינם מסוגלים לחשבו, אלא מונעים חברה מלהשתמש בשמה אם אנשים בעלי הגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה, עשויים לטעות".

4. "בחירת מקום הנופש אינה דבר שנעשה כלאחר יד, ללא בדיקה. השוואת מחירים וקבלת פרטים ונתונים על מקום הנופש, כפי שאף הוכח בראיות שהובאו על ידי המשיבה בבית המשפט המחוזי. מכאן כי קביעתו של השופט המלומד לפיה נוכח ההבדלים עיסוקיהן של בעלות הדין ובחוגי לקוחותיהן אין קיים חשש להטעיה של הציבור, בדין יסודה".

5. בחינת שאר הנסיבות: מספר טעויות של שדרי פקסימיליה ומכתבים אשר היו ממוענים למשיבה (אילת) והגיעו בטעות לנתניה אינן שוקלות לענין ההכרעה בערעור זה. "אין מקום למנוע ממנה (המשיבה, ר.ג.) שימוש בשם "הנסיכה אילת" לאור הראיות שהביאה בדבר הפרופיל התיירותי והתנהגות הנופש המעידות על כך שהחש להטעיית הציבור הינו נמוך ביותר". גם הפרש מחירים במאות אחוזים בין בתי המלון שוקלים לענין זה. "המערערת לא קנתה לעצמה מוניטין בשם ה"נסיכה" ושם זה לא קנה לעצמו משמעות משנית, הקושר אותו למערערת באופן שהציבור עשוי לטעות בין שני המלונות".

6. משקלה של הטענה כי במרחק הגיאוגרפי הניכר המפריד שבין שני בתי המלון יש כדי למנוע מתן צו מניעה מועט. "איני סבור שציון שמות גיאוגרפיים שונים בשני השמות יכול, בנסיבות הענין לשמש כאלמנט מבחין מספיק ביניהם באופן שיש בו למנוע אפשרות של הטעייה: ע"א 652/70 פ"ד כה (2) 508".

הערעור נדחה.

התאמת מלון לשהות נכים

ת"ק (תל אביב) 9852/03 סבן גילה ואח' נ' R.C.I.בע"מ  ואח' (פס"ד מיום 4.2.04) (לא פורסם).

התובעת המחתה לאחיה את הזכות לנצל תחלופת נופש וביצעה עבורם את ההזמנה. לטענתה, היא הבהירה במפורש לפקיד ההזמנות בטלפון, שמדובר בנכים בשיעור של 100% וכי "הסכימה לקבל את ההצעה אך ורק לאחר שנאמר לה מפורשות שהמלון האמור מותאם לצרכיה". בפועל משהגיעו האחים לבית המלון הסתבר כי החדר, ובמיוחד חדר האמבטיה והשירותים, אינם מותאמים לנכים.

הנתבעת מס' 1 טענה כי התובעים לא אמרו להם שהם נכים ואם היו יודעים על כך לא היו שולחים אותם למלון האמור, וכי ברשות התובעים יש חוברת הכוללת את כל הפרטים של האתרים ולכן היו יכולים לברר בעצמם לאיזה מלון הם נשלחים.

נפסק (כב' השופטת ח' פלינר ):

1. "...אני מעדיפה את גרסת התובעת וקובעת כי נציג הנתבעת ידע כי מדובר בנופש עבור נכה ולפיכך התרשל כאשר שלח את התובעים למלון שלא ערוך לכך".

2. "אמנם יש גם רשלנות תורמת בהתנהגותם של התובעים אשר יכלו לעיין בספר שהוצא להם ואף להרים טלפון למלון עצמו כדי לאמת את דברי הסוכן. רשלנות התובעים זניחה יחסית לרשלנות הנתבעת 1".

3. "לא מצאתי כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2 אשר אינה אשמה במחדל בגינו נשלחו התובעים לבלות נופש במלון שאינו ערוך לקליטת נכים".

בית המשפט קבע כי יש להשיב לתובעים את ההוצאות שנגרמו (סכום הפשרת שבוע הנופש והסכום הנוסף ששולם עבור החופשה) וכן סך 1,000 ש"ח לכל תובע מהתובעים 2 ו - 3. מתוך סכום זה יש לנכות רשלנות תורמת בשיעור 20%.

ת"ק (תל אביב) 1997/02 שי פרץ ואח' נגד השטיח המעופף (לא פורסם) (פס"ד מיום 5.6.02)

התובעים רכוש חבילת נופש מהנתבעת בטורקיה. לטענתם הובטח להם במפורש כי במלון זה יש מעלית, "שכן פרט זה היה קריטי עבורם עקב מגבלות פיזיות של התובע ובהתחשב בכך שהם יצאו לנופש עם ביתם התינוקת. אך בפועל – במלון לא היתה מעלית, ויתרה מזו המלון היה בנוי על צוק מדורג, באופן שדש מאמץ פיזי גדול מהתובע בשל מוגבלותו ובשל העובדה שהיה צורך לשאת עגלת תינוקות במדרגות". כן היו לתובעים טענות לגבי פיזור הנוסעים למלונות ובדבר טיב החדר במלון.

נפסק (כב' השופטת אביגיל כהן ):

1. הראיות שהובאו על ידי התובעים אינם סתורים את "הטענה העקרונית של הנתבעת ולפיה לא הובטח לתובעים כי המלון כולל מעלית, שכן – במלון זה אין מעלית ובמלון אחר יש מעלית ואין מדובר בתוספת תשלום, כך שלא היה אינטרס לנתבעת לפעול דוקא לרעת הלקוח מתוך מטרה שלא יהיה מרוצה, שכן, אם אין מדובר ברווח כספי, איזה מניע יכול להיות לנתבעת לפעול בכוונה לרעת הלקוח ??"

2. "נטל הראיה הוא על התובעים, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" והתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם. מלבד טענתם ולפיה הובטח להם שמבלון יש מעלית, אין כל ראיה לכך שאכן הובטחה להם מעלית, אשר אינה בנמצא במלון ועל כך אין חולק".

התביעה נדחתה.

ת"א (קריות) 926/04 יהודה ירדנה ואח' נ' איסתא ליינס בע"מ – נופש ישיר (לא פורסם) (פס"ד מיום 1.3.06)

 התובעת, שהיא נכה ומתניידת באמצעות כסא גלגלים, פנתה לנתבעת טלפונית וביקשה ביקשה לרכוש חופשת נופש לה ולבעלה בבודרום שבטורקיה. צד ג' (קשרי תעופה) סרב למכור את החבילה לתובעת, הואיל והמלון לא התאים לתובעת בשל מגבלותיה והוצע לה לבטל את העסקה או להוסיף סכום של 359$ ולקבל חבילת נופש ל 7 לילות במסגרת "הכל כלול" במלון קרוַאן סַרָיי המותאם לצרכיה המיוחדים. התובעים שלמו את ההפרש ויצאו לנופש.

 לטענת התובעים, "עת הגיעו למלון נוכחו כי המלון בנוי על צלע הר תלול וכי אין אפשרות גישה לנכים לבריכה שם מוקד הפעילות, בשל ריבוי מדרגות תלולות מקומת הכניסה והיעדר מעלית המגיעה לשם. לתובעת הסתבר כי במקור ישנו מתקן של רכבל המוביל לחוף הים ויש לו תחנה גם במפלס הבריכה ואולם תחנה זו היתה סגורה כל שהותם במלון ושמשה ככל הנראה לאחסון דברים של המלון. גם מחוף הים לא ניתן היה ליהנות מפני שהרכבל הוביל למשטח בגובה מעל חוף הים שממנו השתלשל סולם מדרגות לאורך הצוק לצורך ירידה לחוף כך שהתובעת לא יכלה להגיע לחוף ונאלצה לחזור עם הרכבל כלעומת שבאה. התובעים העידו כי פנו לנציגי המלון ולנציג הנתבעת או צד ג' בבקשה לפתור את הבעיה אך נענו כי זה מה שיש ויצטרכו להסתדר עם זה. בשים לב לאמור נבצר מהתובעים להפיק הנאה מהחופשה עליה שלמו במיטב כספם".

 הנתבעת טוענת כי מגבלותיה של התובעת הובאו לידיעתה לראשונה רק לאחר שהוזמן המלון הראשון, כשהתובעת בקשה להזמין כסא גלגלים לשדה התעופה וכי לא נאמר דבר לפני כן בענין מגבלות כלשהן. עוד טענה כי אילו היתה התובעת מגיעה בעצמה לסניף ניתן היה להתרשם ממגבלותיה ולהתאים לה חבילה. לטענתה מסרה לתובעת כי מלון המלון השני מתאים לאירוח נכים  ע"פ מידע שנמסר לה מצד ג'. כן נטען כי הנתבעת "מהווה אך מתווך בין מי שמוכר את החבילה (צד ג') לבין הלקוח (התובעים) ואין לה כל שליטה על מה שמסופק בפועל".

"צד ג' טוענת אף היא לפטור מאחריות. ע"פ המידע שסופק לה המלון מתאים לאירוח נכים ואם מתקן כזה או אחר לא פעל בזמן אמיתי אין לה שליטה ואחריות בגין כך. לטענתה היא סיטונאית תיירות ולא היה לה כל קשר עם התובעים. היא שלחה אורחים רבים למלון ולא קבלה תלונות ועל כן לא יכלה לדעת כי הרכבל לא עובד וכי אין אפשרות להגיע לבריכה. צד ג' מצטרפת לטענה בדבר אי הקטנת הנזק".

 נפסק (כב' השופטת אילת דגן ):

1. בית המשפט נתן אמון בעדות התובעת כי "מתחילת הקשר עם הנתבעת אמרה והבהירה כי היא נכה ומתניידת בעזרת כסא גלגלים וכי היא זקוקה לסידורים ההולמים את צרכיה". כך אף התקבלה עדות התובעים בדבר פניותיהם לנציג המקומי ולנציגי בית המלון.

2. "אני מקבלת טענת התובעים כי חופשתם נהרסה כליל. התובעת העידה כי כל הפעילות במלון מתרכזת באיזור הבריכה. שם ניתן להשתכשך במים, לשבת על שפת הבריכה ולהשתזף, ליהנות מההופעות, לפגוש אנשים, לראות את בעלה רוקד ונהנה, לאכול במזנונים החופשיים הפתוחים כל היום ולבלות בערב בפאבים. מהתובעת נמנעה אפשרות להגיע לבריכה וסביבותיה ואף ליהנות מחוף הים - תמצית החופשה. לתובעת לא היו אמצעים ליהנות מפעילויות אחרות בתשלום נוסף כגון ספא או טיולים בשל מגבלותיה להיכנס לאוטובוס ולהתנייד ובשל מגבלות כספיות ועל כן כל שנותר לה זה לשהות בחדרה ובלובי מבלי ליהנות מהיצע המלון בו הכל כלול".

3. "נכון הדבר כי אין לבוא בטרוניה לסַפָּק על תקלות מקומיות בשירות שבמלון ושאינן בשליטת הספק כגון מגבות מלוכלכות או מזגן מקולקל או אוכל לא טעים ואולם בעניננו אין מדובר בתקלה מקומית איזוטרית חד פעמית אלא בנבצרות לספֵּק את מהות העסקה והכישלון מהווה הפרה יסודית של ההסכם. אין ספק כי אילו היו התובעים מעלים בדעתם כי לא יוכלו להגיע לבריכה ולים לא היו רוכשים את החופשה".

4. "הצד השלישי לא יכול לאחוז בחבל משני קצותיו, מצד אחד להבטיח לתובעים שסומכים עליו (באמצעות הנתבעת) כי המלון עונה על הדרישות המיוחדות ומצד שני וכשמתברר כי הסחורה לא סופקה, להסיר כל אחריות בטענה שאם מישהו אחראי זה המלון או הספק המקומי הטורקי בעלי השליטה. אם אלה פני הדברים, היה על הצד השלישי להגיש הודעת צד רביעי נגד המלון ו/או הספק ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה". 

5. "אני סבורה כי הספק צד ג' לא חייב לברר לפני הגעת כל לקוח ולוודא רמת השירות ותקינות כל מתקן, אבל במקרה הספציפי שידוע לו שיש נזקקות מיוחדת ודרישות מיוחדות ובשלחו את הלקוח לשם, מוטלת עליו חובת זהירות מינימלית לוודא (אפילו טלפונית) כי המלון אכן ערוך לארח את התובעת במוגבלותה הספציפית וכל המתקנים הצריכים לענין מתפקדים. חובה זו פשוטה לביצוע ולא כרוכה בעלויות בלתי סבירות. חובתו זו יכולה לנבוע ממקורות משפטיים שונים בינהם חובת הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות, חובה חוזית של שימוש בזכויות בתום לב וכד'.  ... הטענה לפיה  לא היו תלונות בעבר מלקוחות אחרים, נותרה כללית, סתמית ונעדרת כל תשתית ראייתית. צד ג' לא פעלה בהתאם לחובתה במקרה המסוים ועליה לשאת בתוצאות מחדלה".

6. בית המשפט חייב את הנתבעת בהשבת מלוא הסכומים ששולמו, לרבות מרכיב הטיסה, מבלי לנכות סכום כלשהו בגין המרכיבים שנוצלו (כגון אוכל), שכן ברור שהתובעים לא חפצו בחופשה בה ישהו בחדר.

7. "ענין עגמת הנפש, שוכנעתי כי לתובעים שחסכו ממיטב כספם ויצאו לחופשה נגרם מפח נפש גדול לא רק בחוסר היכולת האוביקטיבית לקבל תמורה לכספם אלא גם מעצם בידודם מהנופשים ה"בריאים", הבלטת מוגבלות התובעת וזלזול בכבודה וזכויותיה. בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970 המאפשר לבית המשפט לפסוק נזק שאינו נזק ממון, מצאתי להעמיד את הפיצוי הראוי בנסיבות העניין  על 1,500 שקלים חדשים. שאר הנזקים לא הוכחו".

8. "בשאלת האחריות, היריבות של התובעים היא עם הנתבעת. התובעים לא התקשרו ישירות עם צד ג' ומבחינתם מי שהפר את ההסכם הוא מי מכר להם את העסקה- הנתבעת ויש להשית עליה את הפיצוי. ביחסים שבין הנתבעת לצד השלישי נראה לי כי יש להטיל את מלוא החיוב על צד ג' שהוא ספק העסקה ומצוי בקשר עם הספק הטורקי והמלון, בניגוד לנתבעת שהקשר היחיד שלה הוא עם צד ג'".

9. "עוד הערה לפני סיום, המוגבלויות הן של התובעת אמנם ואולם מובן שגם התובע, בן זוגה, זכאי לפיצוי שכן הם יצאו לחופשה זוגית אשר בשל מגבלות התובעת סוכלה גם הנאתו".

התביעה התקבלה והנתבעת חוייבה לשלם לתובעים סך 9,332 ש"ח בצרוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח ומע"מ. צד ג' חוייב בהשבת כל הסכומים לנתבעת.

שיווק בתי מלון

ה"פ (תל אביב) 200988/04 בש"א (תל אביב) 178667/04 פישר טורס בע"מ נ' פתאל ניהול מלונות בע"מ ואח' (לא פורסם) (החלטה מיום 8.9.04)

"המבקשת היא חברה העוסקת בתיירות, והיא עוסקת בין היתר בשיווק חדרים במלונות, ובכלל זה – מלונות ברשת מלונות של המשיבה. בין הצדדים קיים הסכם מסגרת...המסדיר את מערכת היחסים ביניהם. ע"פ הסכם המסגרת, יכולה המבקשת להזמין חדרים במלונות המשיבה באחד משני אופנים – הזמנות בודדים, והזמנות קבוצות. אין מחלוקת כי המחירים אותם גובה המשיבה עבור בודדים,הם גבוהים יותר מהמחירים הנגבים עבור קבוצות. מעבר להסכם המסגרת, קיימים הסכמים המכונים "הסכמי סגירה", שהם הסכמים ספציפיים להזמנת חדרים במלונות הרשת, המתייחסים להזמנות של מספר מסויים של חדרים, במועדים מסויימים".

"לטענת המבקשת, הוזמנו על ידיה לראש השנה ולסוכות 275 חדרים...במלונות שונים ברשת המשיבה.  לטענתה, מרות זאת, נשלח אליה ביום 12.8.04 מכתב מהמשיבה, ובו מודיעה לה המשיבה שכל ההזמנות הנ"ל לא יכובדו...".

"המשיבה טוענת כי ההסכם בינה לבין המבקשת בוטל כדין במכתב הביטול, שכן המבקשת הפרה את ההסכמים שלה עם המשיבה, הונתה ורימתה אותה. לטענת מהשיבה, המבקשת מכרה ללקוחות חדרים במלונות הרשת, תוך שהציגה את הלקוחות כקבוצות הומוגניות, הזכאיות למחיר קבוצתי, בעוד שלמעשה נמכרו חדרים גם ליחידים, שאינם שייכים לקבוצות".

עניינה של בקשה זו היא עתירת המבקשת "כי יינתן צו עשה זמני, לפיו יימסרו ללקוחותיה במהלך חג ראש השנה בימים 15.9.04 – 18.9.04, כל 275 החדרים שנמכרו ע"י המבקשת ברשת מלונות המשיבה".

נפסק (כב' השופטת רות רונן  ):

1. "...אני סבורה כי הוכח לכאורה, לשלב זה של הדיון כי המבקשת הזמינה חדרים במלונות המשיבה עבור קבוצות, לפני מועד משלוח מכתב הביטול, למרות שלפחות במקרה אחד (של תנובה) לא היה מדובר בקבוצה אמיתית, והגדרת המזמינים כקבוצה נועדה רק כדי לקבל עבורם את המחיר הנמוך יותר לו זכאיות קבוצות ע"פ הסכם המסגרת בין המבקשת לבין המשיבה".

2. הוכח גם במידה מספקת לשלב זה של הדיון כי המבקשת היתה מודעת לכך שהוזמנו חדרים עבור יחידים, שלא היו שייכים לקבוצות, במחירי קבוצות.

3. "...התנהגות זו של המבקשת, מהווה הפרה של ההסכם בינה לבין המשיבה".

4. לא הוכח כי המשיבה ביטלה את ההסכם בשל הזמנות יתר שהיו לה לראש השנה.

5. "המשיבה היתה זכאית לבטל את ההסכם בהודעה מראש של 30 יום, אף אם המבקשת לא היתה מפרה את ההסכם".

6. בית המשפט קיבל את טענות המשיבה בדבר חוסר ניקיון כפיים של המבקשת ובדבר שיהוי מצידה של המבקשת בהגשת הבקשה. נקבע כי "מאזן הנוחות נוטה, במידת מה, לזכות המשיבה".

הבקשה נדחתה.

ענינים אחרים

רע"א 1910/04 אילנות פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד נח (6) 193.

קבלת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בנושא תיקון כתב תביעה בנושא תביעה נגזרת נגד בנק אשר העמיד אשראי לחברה לצורך הקמת בית מלון, על ידי המבקשים ועל ידי קיבוץ אילות.

ע"א 8800/01 ארווין כץ ואח' נ' Jerusalem Enterprises Inc., פ"ד נח (6) 901.

דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר החליט שלא להכריע במחלוקת שבין בעלת מלון "פנינת דן" בירושלים (שנכנסה להליכי פירוק) לבין רוכשי יחידות דיור (סוויטות) במלון בנושא תקפות הסכמי מכר שנכרתו, וזאת במסגרת הליכי מתן הוראות למפרק.