נפסק (ברב דעות – מפי כב' השופט מ' בייסקי ):

אין לומר שהנוסעים התעשרו שלא כדין בכך שהשתתפו בטיול במשך 12 ימים חינם אין כסף, שכן הם הזמינו טיול במסגרת אחרת ושונה, ואף אם היו דורשים מהם תשלום עבור חלק זה לא ניתן לקבוע מהו ערך חלק הטיול לעומת מה שהזמינו וכן משום "שכאשר ההנאה,עבורה נדרש תשלום, היא אחרת ולא מהמין שבתחום החוזה, והיא לא באה במישרין עקב החוזה – יש בכך כושל תמורה" (עמ' 405 מול האות ז).

אשר לשיעור הפיצוי בגין עגמת נפש והפסד הנאה, ניתן לבסס את התביעה על סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970. בית המשפט מאזכר את פסקי הדין האנגליים בענין JARVIS ו – JACKSON V. HORIZON HOLIDAYS ומגיע למסקנה כי השבת מלוא הסכום ששולם בצרוף הפיצוי שנפסק בגין עגמת נפש והאבדן הנאה אינו שגוי.

הנשיא מ' לנדוי (דעת רב) – ביקש לברר במסגרת הערעור בבית המשפט העליון האם יכלו הנוסעים לשוב מאתונה עם גילוי הטעות. בתשובה לשאלתו השיב פרקליט סוכנות הנסיעות: "אינני טוען שכאשר הגיעו לאתונה הייתה אפשרות מעשית לומר: 'אני רוצה לחזור ארצה'". מכך הסיק כב' הנשיא כי לא הוצע לנוסעים לחזור ארצה על חשבון סוכנות הנסיעות והמארגנת. לפיכך, המסקנה היא שהנוסעים נקלעו למצב ללא מוצא ולכן ביציאתם לטיול ביוון אין לראות התקשרות חדשה ביניהם ובין המערערות ואף לא עשית עושר ולא במשפט.

בנסיבות המקרה, אין להטיל אחריות על מארגנת הטיול, וזאת משום שאין לקבוע כענין שבמדיניות משפטית חובת זהירות קונקרטית (להבדיל מחובת זהירות מושגית) של סוכן נסיעות או מי שמארגן טיולים בחו"ל, "לצפות כל נזק שעלול להגרם ללקוחותיו בעת היותם בחו"ל, ולמונעו או אפילו רק להזכיר בפניו" (עמ' 10 לפסק הדין).

דין התביעה נגד חברת הביטוח להדחות, שכן הפוליסה מכסה הוצאות רפואיות בחו"ל ולא בארץ, וממילא הוגבל הכיסוי לסך 300$ לטיפול שיניים.

ת"א (תל אביב) 15752/93 יוסף נ' עולמות בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 20.9.95)

1. "יש להניח כי ציפיות הצדדים לגבי הליך משפטי שהוא תוצאה של טיול קבוצתי שאורגן בישראל והוזמן מחברה בעלת משרד פעיל כאן, כי יתנהל בפני בית משפט בישראל".

2. אף אם חל על הדיון הדין הזר, "אין בנימוק זה כשלעצמו כדי לגרום להעברת הדיון לפורום הזר, שכן הדין הפולני ניתן להוכחה כפי שמוכיחים עובדה, או בעזרת חזקת שיוויון הדינים. תחולת דין זר הוא רק אחד ממכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את הפורום הנאות, ואין הוא שיקול מכריע".

3. יש אף להפעיל שיקולי צדק: "המדובר בניצולת שואה כבת 74, שהעברת תביעתה לבית משפט בפולין עלולה לגרום לקשיים שהם מעבר לכוחה. מולה עומדת המשיבה, גוף כלכלי גדל, אשר יכולתו לנהל משפט בארץ זרה, לא כל שכן בארץ בה יש לו נציגות פעילה, טובה בהרבה".

התובעים השתתפו בטיול קבוצתי לתורכיה, שאורגן על ידי הנתבעת. בחוברת התחייבה הנתבעת לשכן את המטיילים "במקומות אחרים (זולת איסטנבול – י"ג) – מלונות 4 כוכבים או הטובים ביותר בנמצא".

ת"ק (תל אביב) 641/04 דורון משה ואח' נ' דיזינהויז נסיעות ותיירות 1979 בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 14.7.04)

אי המתנה למטייל בנקודת המפגש

ת"ק (תל אביב) 7434/01 כהן גלילה נ' דיזנהויז סיטונאי תיירות בע"מ (לא פורסם) (פסק דין מיום 6.1.2002)

התובעת השתתפה בטיול מאורגן לספרד. ביום האחרון של הטיול ניתנה לקבוצה הפסקה. לטענתה ההפסקה היתה של כשעה ונועדה לצורך בילוי וקניות. לדבריה הגיעה למקום המפגש בשעה היעודה, אך נכנסה לשרותים למשך כ- 5 דקות. מששבה לנקודת המפגש גילתה כי הקבוצה איננה.

המדריך העיד כי ההפסקה היתה בת 20 דקות בלבד לשם התרעננות ולא לצורכי בילוי וקניות, וכי המדריך המתין 25 דקות בטרם עזב את מקום המפגש, וזאת למורת רוחם של יתר חברי הקבוצה, ורק אז עזב את המקום.

נפסק (כב' השופט טובי חיים):

1. יש לתת אמון בעדות המדריך.

2. "אין אני סבור, בכל הכבוד, כי התובעת רשאית היתה  על דעת עצמה- ליטול פסק זמן כה ממושך על מנת לערוך קניות כאשר ההפסקה נועדה אך להתרעננות.

כמו"כ איני סבור, כי הקבוצה כולה צריכה "ללקות" בגין מחדלי התובעת ובדין נעתר המדריך לבקשות להמשיך בסיור כמתוכנן......

בנסיבות האמורות לא מצאתי, כי יש לייחס למדריך הטיול אשם כלשהו עת עזב את מקום המפגש בחלוף 25 דקות של המתנה".

התביעה נדחתה.

בר"ע (ת"א) 14217/94 רימון טיולים בע"מ נ' שולמית מרדו  (לא פורסם) (פסק דין מיום 27.2.95)

התובעת השתתפה בטיול מאורגן לספרד ופורטוגל. בבוקרו של היום השני של הטיול לא הגיעה המשיבה לאוטובוס והקבוצה יצאה ליום הסיור והותירה אותה במלון. המשיבה טענה כי איחרה בחמש דקות בלבד, וכי שבה לחדרה לאחר ארוחת הבוקר משהבחינה כי שכחה את ארנקה בחדר. לדבריה היא ביקשה ממשתתפים אחרים בטיול להודיע על כך למלווה הקבוצה. אותם אנשים לא העידו במשפט כלל.

לדברי המדריך, הנוסעת איחרה ביום הראשון פעמיים למפגשים של הקבוצה והוא העיר לה על כך. לדבריו, הוא המתין לנוסעת במשך 10 דקות עם כל הקבוצה, לאחר מכן חיפש אותה בחדר האוכל וטילפן לחדרה ואף ביקש מאחת המטיילות לבדוק אם המשיבה נמצאת בחדרי השירותים וגם שם לא אותרה. רק כחלוף כ- 15 דקות החליט לנסוע.

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעת הנוסעת נגד מארגנת הטיול בחלקה חייב אותה בתשלום פיצוי. מכאן ערעורה של החברה.

נפסק (כב' השופט אדמונד א. לוי ):

1. העובדה שמטעמה של הנוסעת לא העידו אותם אנשים שהיו אמורים לתמוך בגירסתה כי העבירה הודעה למלווה על האיחור, פועלת לרעתה ויש להניח שבעל דין הנמנע מהבאת ראיה העשויה לתמוך בגירסתו, פועלת עובדה זו לרעתו. משלא פסל השופט בבית המשפט לתביעות קטנות את גירסתו של מלווה הקבוצה, הרי שהיה צריך לקבוע שהנוסעת איחרה במשך 15 דקות כשכל חברי הקבוצה האחרים יושבים וממתינים לה.

2. לנוסעת היה צריך להיות נהיר שהמדריך מייחס חשיבות רבה להקפדה על שעות המפגש של הקבוצה, זאת מאחר וכבר ביום הראשון של הטיול התעורר נושא זה בגין איחוריה של הנוסעת.

3. "מי שמחליט להצטרף לטיול מאורגן, צריך להיות נהיר לו מראש, שכנגד הזכויות שמעניקה לו ההתקשרות החוזית עם המארגן, הוא נוטל על עצמו התחייבויות שונות, וביניהן אחת מרכזית - להקפיד ולהתייצב לשעות המפגש של הקבוצה ואם לא יעשה כן, הוא עלול להחשב כמי שמוחל על זכותו להשתתף בפעילות המתוכננת".

4. "יש לזכור שמדובר בקבוצה גדולה של נוסעים. בהתאם לכך לבחון מה רמת המחוייבות שמותר להכתיב למדריך. לא יעלה על הדעת שבכל מפגש יצטרך המדריך לוודא מה עלה בגורלו של כל נוסע, שהרי אם כך ינהג, ימצא את עצמו חוטא כלפי אלה המתייצבים בזמן. ובמצב זה הוא והמבקשת יהיו מועמדים להתבע בגין אי קיום התחייבויות חוזיות שנטלו על עצמם. כי איחורים מצטברים שכאלה עלולים לשבש לחלוטין את מהלך הטיול ויגרמו לאי-עמידה בהתחייבות לפקוד אתרים הכלולים בהצעה שהיוותה בסיס להתקשות החוזית. אמנם, לוח סיורים של קבוצה כזו צריך להביא בחשבון תקלות, ואסור לו שיהיה קפדני ומחמיר מדי... אך גם מותר וצריך לדרוש מנוסע להקפיד להתייצב בשעה היעודה ואם נבצר ממנו לעשות זאת מסיבות שאין לו שליטה עליהן, הוא צריך לדאוג להביא את הדבר לידיעת המדריך או לאחד מחברי הקבוצה, על מנת שיהיה ברור שהוא עומד להצטרף תוך זמן קצר".

5. דבר זה לא הוכח במקרה זו, ועל כן יש לקבל את ערעורה של מארגנת הטיול ולדחות את תביעת הנוסעת.

   

התביעה נדחתה, תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך 500 ש"ח לנתבעת ולצד השלישי.

ת"ק (תל אביב) 11954/02 קביליו סוניה נ' פגסוס תיירות ונסיעות (לא פורסם) (פס"ד מיום 29.9.03)

התובעת, אשה כבת 75, הגישה כנגד הנתבעת תביעה על סך של 5,000 ₪. לטענתה, היא לא קיבלה תמורה מלאה לכספה, שכן הנתבעת לא קיימה את התחיבויותיה החוזיות; המדריך לא סייע לתובעת להגיע לכל האתרים, כפי שפורסם בחבורת, לרבות לקטעים הקשים אשר דורשים מאמץ פיזי; המדריך לא התחשב בגילה, במגבלותיה, תפקודה וניידותה ובמקום להקל עליה הקשה עליה והלחיץ אותה; במקום לכבדה מפאת גילה, התייחס אליה בברוטליות וגרם לה לעגמת נפש גדולה, וכי היא התענתה במקום להנות.

בית המשפט גילה כי מדובר "בטיול שמשך כחודש ימים, טיול קשה ומייגע ושוכנעתי כי התובעת ידעה, עוד בטרם נרשמה לטיול, כי אין המדובר בטיול קל. עוד גילה בית המשפט כי ביתה של התובעת השתתפה בטיול, אולם התובעת לא גילתה עובדה זו, וכי בטרם יציאתן לטיול, הן ערכו סקר שווקים והשוו מחירים ותכניות טיול בין החברות השונות "והגיעו למסקנה כי הטיול מתאים להן ולצורכיהן".

נפסק (כב' השופט הראל יחזקאל ):

1. "מטבע הדברים, טיול מאורגן, כשלעצמו, מחייב עמידה בלוח זמנים קפדני וצפוף, המשתתפים נאלצים לעלות על יצועם בשעות הלילה המאוחרות ולקום בשעות מוקדמות יחסית של הבוקר וכל זאת על מנת שניתן יהיה למצות את הטיול שהובטח להם".

2. "כפי שהתובעת מעידה על עצמה, היא השתתפה קודם לכן בכ- 15 טיולים ועל כן יש להניח כי ידוע היה לה ולביתה, כי אין המדובר בטיול קל".

3. "שוכנעתי כי התובעת, מלכתחילה, הביאה בחשבון, כי לא יעלה בידה להגיע לכל מקום ומקום וזאת כפי שהתברר מעדותה של בתה אשר ספרה כי בעת ששתיהן נסעו להרי האלפים, התובעת, במקרים מסויימים, לא נטלה חלק בכל קטעי הדרך הקשים וויתרה מרצונה, בלית ברירה, על חלק מהביקורים".

4. "שוכנעתי, כי המדריך מילא את חובתו כלפי כל עשרות המשתתפים האחרים בטיול וכי הוא לא יכול היה לתת לתובעת תשומת הלב המיוחדת שהעניק לה".

5. "שוכנעתי, כי המדריך התייחס התייחסות מיוחדת לתובעת, בעיקר נוכח גילה, אך התובעת לא היתה שבעת רצון מהתייחסותו זו וחשבה כי היה עליו להתייחס אליה באופן מיוחד יותר. שוכנעתי, כי באותם מקרים בהם פנה המדריך לתובעת, בין בנימוס ובין בגערה, הוא עשה כן מחוסר ברירה, עיקר גערותיו של המדריך היו בשל איחורים שאחרו התובעת וביתה ואשר שבשו את מהלך הטיול ואת התחייבות הנתבעת כלפי כל שאר המשתתפים האחרים בטיול. לא שוכנעתי כי יחסו של המדריך לתובעת היה חריג לשלילה, בנסיבות העניין, ולהערכתי התנהגותו כלפיה היתה כורח המציאות".

6. כאשר סוכלה הנסיעה ברכבת לאתר מאצ'ו פאצ'ו, בשל שטפונות, לא היתה חובה על הנתבעת להטיס על חשבונה את המשתתפים ליעד זה, ועל כן תשלום הנוסעים עבור טיסה נעשה מרצון, ואין חובה על הנתבעת לשאת בו.

התביעה נדחתה.

 פגמים שוליים בביצוע, קלטת וידיאו שצולמה במהלך טיול כראיה, חובת הקטנת הנזק

ת"א (פתח תקוה) 4289/95 רוסו אורלי ואח' נ' הלפיד בע"מ ואח' , דינים שלום, כרך יג, 358.

התובעים יצאו לטיול שורשים במרוקו. בתביעתם הם העלו טענות באשר לרמת בתי המלון, גודל החדרים, טיבן של ארוחות הבוקר, המדריכים המקומיים, אוטובוס ממוזג ועזיבת האוטובוס באחד מימי הטיול.

לבית המשפט הוגשה קלטת אשר צולמה על ידי התובעים במהלך הטיול. בית המשפט קבע כי "מצפיה בקלטת עולה תמונה של משפחה הנהנית מטיולה מהתנאים אותם היא מקבלת". ב"כ התובעים ניסה לטעון שהקלטת נערכה במיוחד ובאופן "מאולץ" על מנת להעלות את המוראל של המשפחה.

נפסק (כב' השופט אברהם קסירר ):

1. "התמונה היא אוביקטיבית ומעבירה את האמת ללא עיוותים, להבדיל מעדויות במילים אשר תלויות ביכולת המילולית של המעביר וכוונתו, בפרט בהליך המשפטי, כל זאת נכון במיוחד לאור הרישא של הצהרת התובעת דהיינו "קלטת הוידאו שצולמה, לא צולמה למטרת המשפט, ולא "אספנו" ראיות על הפרות ההסכם". נוסף לכך, לא סביר בעיני כי במצב הדברים כפי שתואר על ידי התובעים, כאשר הם "סובלים" ונגרמת להם עוגמת נפש רבה, ישקיעו מאמצעים ו"ישחקו" בפני המצלמה באופן כל כך משכנע בטבעיותו, ללא כל סימני אילוץ...".

2. "לגבי אותם כשלים אשר שוכנעתי בקיומם, והם החסר במדריכים מקומיים, הפער בגודל החדרים, ועזיבתו של האוטובוס בטרם סיום הטיול, אני קובע כי אף שיש בכך טעם לפגם, הרי שאין הוא מגיע לכדי הפיכת הטיול ל"מסע תלאות" כפי שהגדירו אותו התובעים בתביעתם. סבורני כי בנקודה זו יש מקום לגישה של "De minimis non curat lex" אשר לפיה פקודת הנזיקין מצאה את שביל הזהב בין השיקולים המנוגדים, כאשר מחד התנהגות מסוימת מקיימת יסודות עוולה אולם מאידך, הפגיעה נראית בעינינו כמעשה של מה בכך ואם זמנם של בתי המשפט יוקדש להתדיינות בדברים של מה בכך, יבוא הדבר על חשבון התדיינות בדברים של ממש ואף יגביר את יצר ההתדיינות דבר שיביא להוצאות העולות בהרבה על הערך הממשי של האינטרס המוגן".

3. "...יש להניח כי אירוע חד פעמי אשר היה נכנס בגדר "פגיעה מינימלית", יחדל מלהיות כזה כשאר הוא חוזר ונשנה, כמו גם קיימת חשיבות למניע של העושה וכן להשפעת הפעולה על הסדר הציבורי בכלל...".

4. לגבי מרכיב בתביעה שלגביו נמצא כי סוכנות נסיעות אחראית לכשל בהעברת ההזמנה אל מארגנת הטיול קבע בית המשפט כי מצא קושי לפסוק לתובעים פיצוי, "וזאת משום חובת הקטנת נזק החלה עליהם... על פי הספר "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית"... עקרון הקטנת הנזק (MITIGATION OF DAMAGES) משמעו, שעל בית המשפט לבחון את היקף הנזק לו נקט הניזוק בכל הצעדים הסבירים לשם הקטנתו. בכל נזק הנוסף על הנזק הבלתי נמנע ישא הניזוק. כלומר, זכותו של הניזוק לפיצויים, תישלל לגמרי לגבי הנזק "הנמנע"... במקרב של אי הקטנת הנזק מצד הנפגע, מאבד הנפגע את הזכות לפיצויים לגבי נזק מסויים ומוגדר... לפיכך מצאתי, כי זכותם של התובעים לפיצויים בנקודה זו נשללה, משלא עשו דבר להקטין את נזקם".

לאור העובדה כי הוגשה תביעה בהיקף רב אשר נדחתה בעיקרה ונתקבלה בשולים "במה שאינו עיקר ואף "טפל" במשהו" נקבע כי הפיצוי לתובעים יתבטא בכך שלא יחויבו בתשלום הוצאות לנתבעות.

ת"ק (חיפה) 1153/02 אורה וניג ואח' נ' דיזנהויז סיטונאי תיירות בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 22.8.02)

התובעות יצאו לטיול מאורגן למשך 10 ימים. לטענתן הטיול התגלה ככשלון חרוץ וגרם להן מפח נפש עז והן תובעות החזר של מלוא הסכום ששילמו בצרוף 3,000 ש"ח עבור עוגמת נפש שנגרמה להן.

נפסק (כב' השופט אברהם אליקים ):

1. "עיקר טענותיהן של התובעות הינן בשל אי עמידה במסלול הטיול או חוסר מקצועיותו של המדריך - טענות עובדתיות אלו לא הוכחו כלל".

2. "גם אם אקבל את טענתן בדבר מיטה לא נוחה או רשימת בתי מלון ממנה הושמט בשלב מסויים שמו של מלון מסויים, והרי רק זה נותר מתביעתן - הרי שאין בכך להפוך את הטיול ל"כשלון חרוץ" כפי שהגדירו אותו התובעות בתביעתן. סבורני כי בנקודה זו יש מקום לגישת המחוקק לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) "מעשה של מה בכך" ואם זמנם של בתי המשפט יוקדש להתדיינות בדברים של מה בכך, ייהפך בית המשפט לבית משפט לענייני טיולים מאורגנים בלבד וזאת על חשבון הזמן היקר וההגנה על אינטרסים ראויים אחרים של ציבור המתדיינים".

3. "יש היוצאים לטיול עם מצלמה ותרמיל, יש היוצאים לטיול - כמו התובעות עם פנקס ומחשבון כדי לתעד "ליקויים" מתוך תקווה כי בדרך זו תוחזר להם התמורה ששלמו. אין לתת יד לדרך "טיול" שכזו וכפי שקבעתי לא שוכנעתי כי התובעות זכאיות לפיצוי כלשהו".

התביעה נדחתה והתובעות חויבו בסך 400 ש"ח הוצאות.

ת"ק (תל אביב) 2631/04 יצחק ואורה שקד נ' אופיר טורס בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 15.8.04)

טיולי משפחות

ת"ק (חיפה) 5298/02 גרון ירון ונאוה נ' רימון טיולים בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 5.9.02)

התובעים יצאו לטיול משפחות עם שלושה ילדיהם וטענו כי בשל ארגון לקוי הם הגיעו לאתר טיטליס שכבר נסגר ועל מנת להספיק לצפות במקום למחרת, נאלצו לנסוע שעות ארוכות באותו יום ולמחרת - מסע מפרך שהיה נמנע לו תכנן המדריך את הטיול כראוי, וכן כי 3 פעמים במהלך טיול הגיעו למלון בשעה כה מאוחרת כך שלא אכלו את ארוחת הערב עבורה שילמו מראש.

נפסק (כב' השופט אברהם אליקים ):

1. "חלק טבעי מטיול בכלל וטיול משפחות עם ילדים בפרט - הינו אי עמידה בלוחות זמנים, סטייה ממסלול או הגעה בשעה לא מתוכננת לארוחת ערב. אולם הרושם שנוצר בפניי מעדות המדריך ובעיקר מדברי מר ליפשיץ שהופיע מטעם הנתבעת הוא, כי הם רואים בנימוקים אלו "אור ירוק" המתיר להם לזלזל במשתתפי הטיול, להתעלם מטענותיהם, כשהם מסתתרים תחת כיסוי כי בטיול מאורגן מדובר. לא כל המטיילים הם סחטנים ויש הטוענים טענות אמיתיות -כגון התובעים במקרה זה".

2. "גם בטיול קצר כמו הטיול נשוא תיק זה, קרו יותר מדיי מקרים אותם לא צפה המדריך או שהתיר להם להתרחש. מקובל עליי כי הנתבעת רשאית לשנות במהלך הטיול את מועד הסיור באתר מסוים או לשנות את סדר הביקור באתרים, אך נותרתי עם הרושם כי ליקויים בארגון הביאו לכך כי הזמן לא נוצל ביעילות ולא במקרה הגיעו המטיילים, - עם ילדיהם לארוחת ערב בשעה 23:00 במלון - שלוש פעמים בטיול שנמשך 8 ימים".

3. "קשה לאמוד נזקים במקרה כגון זה, אך הנני סבור כי נגרם לתובעים נזק שאינו נזק ממון שהנני מעריכו לאור ההתרשמות מדברי התובע ונספחי התביעה בסכום של 3,000 ש"ח".

התביעה התקבלה והנתבעת  חויבה בתשלום 3,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך  בסך 350 ש"ח.

אוכל כשר

ת"ק (חיפה) 4840/02 אליעזר ונעמי בראוטמן ואח' נ' אופיר טורס בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 27.3.03)

"19תובעים שונים במסגרת של 11 תביעות זהות שדיונם נשמע במשותף, יצאו כקבוצה לטיול מאורגן שאורגן ע"י הנתבעת. הטיול תוכנן  למשך 9 ימים (8 לילות) למוסקבה וסט. פטרסבורג בין התאריכים 26.5.02 – 3.6.02.  המאפיין את קבוצת התובעים המטיילים הינה היכרות מוקדמת ועובדת היותם קבוצה דתית שומרת כשרות.  כל תובע תבע סכום של 1,350 ש"ח בשל 3 מרכיבי נזק שונים  בצירוף פיצוי על עגמת הנפש: אי ביקור באחוזה מסוימת, בשל העובדה כי היתה סגורה; אי קבלת ארוחה כשרה במסעדת המלון וכן החזר חלק ממחיר הכניסה לבולשוי.

נפסק (כב' השופט אברהם אליקים ):

1. "בפועל לאחר נסיעה של מספר שעות הגיעו התובעים לאחוזה ורק אז התברר כי המקום סגור מזה 15 שנים. הנתבעת הפרה את המוסכם בענין זה ואין היא יכולה להתנער מאחריות בטענה כי אחד התובעים הוא זה שיזם הכללת האחוזה במסלול הטיול. על מארגן טיולים לבדוק מראש להיכן הוא מתחייב לקחת את המטיילים והרי לשם כך נשכרו שרותיו והכללת האחוזה במסלול הטיול יצרה מחויבות לקיים האמור בו".

2. "לא שוכנעתי כי הנזק שנגרם לתובעים בשל אי הביקור באחוזה הוא נזק מהותי וחמור כפי שהם ניסו להציג בפניי- העדות כי "לנו היה חשוב מאד להיות באחוזה הזו". אינה אמינה בעיניי. רוב התובעים לא ידעו כלל על קיומה של אותה אחוזה חשובה. הרושם שקיבלתי הוא כי בדרך זו סברו התובעים להגדיל את גובה הפיצוי שתבעו- לו היה נושא זה בלבד עומד לדיון לא הייתי סבור כי יש לפסוק פיצוי כלשהו עבור אי הכניסה לאחוזה או עבור סטיה מהמסלול של כ- 3 שעות לכל היותר, שלמעשה אינה סטייה אלא חלק מטיול מאורגן".

3. "ארוחות שבת במסעדה במלון- התובעים הינם שומרי כשרות ודת. אין מחלוקת כי כחלק מתנאי הטיול סוכם כי ארוחות ערב שישי ויום השבת ייערכו במסעדת המלון שהינה מסעדה כשרה. התובעים שילמו מראש עבור ארוחות אלו ובהסתמך על התחייבות הנתבעת לא נערכו מראש לפתרון חלופי של אוכל כשר אחר כגון בדרך של הבאת או רכישת מצרכי מזון לאותו מועד. ביום שישי  בצהרים נסתבר לראשונה לתובעים כי המסעדה המובטחת אינה פתוחה בשבת. כך שהם נאלצו לקצר את מסלול הטיול, להקדים החזרה למלון על מנת למצוא פתרון אחר.  וכך במקום ארוחות במסעדה הם ארגנו להם חדר ששימש כחדר אוכל אליו הביאו לחם מים וביצים ששימשו את הבסיס לארוחות שישי שבת.  לטענת התובעים הנתבעת ידעה מספר ימים מראש כי המסעדה לא תהא פתוחה ולו היתה מיידעת אותם זמן סביר מראש היו יכולים להערך בהתאם ולהקטין את עגמת הנפש שנגרמה להם.  מאחר ושוכנעתי כי המסעדה לא נסגרה בשבת בשל ארוע חריג אלא מדובר כחלק משעות הפעילות הרגילה, הרי שבענין זה הנני סבור כי הפרת ההסכם ע"י הנתבעת הינה הפרה מהותית. כשהנתבעת החליטה לארגן טיול לקבוצה של אנשים שומרי דת, חובה היה עליה להבטיח את נושא הארוחות בשבת ולא להשאיר נושא זה ליד המקרה. מטייל רגיל יכול למצוא לו פתרון מזדמן, מטייל שומר דת שמובטח לו כי במלון מסעדה כשרה הפתוחה בשבת לא יכול לאלתר פתרון אחר בהתראה קצרה מבלי שתגרם לו אי נעימות מהותית.

4. החזר חלק ממחיר הכרטיס לבולשוי- הצדדים סיכמו כי התובעים ישלמו לנתבעת כ- 70$ עבור כרטיס לבולשוי, והם גילו כי על הכרטיס רשום מחיר של כ- 30$, דרישת ההחזר של הפרש הינה חסרת כל בסיס. אין לתובעים זכות להתערב בגובה העמלה או הרווח שמרוויחה הנתבעת. משהסכימו מראש למחיר שהוצע להם, הרי שאין להם להלין רק כנגד עצמם. התשלום עבור הכרטיס היה חלק מהסכם בין הצדדים וכפי שהתובעים דורשים קיום ההסכם מצד הנתבעת חובה עליהם לקיים גם את חלקם ולא ניתן לשנות בדיעבד את התנאים המוסכמים".

בית המשפט פסק לכל אחד מן התובעים, "על דרך האומדן", פיצוי בסך 700 ש"ח בשל אי אספקת ארוחת השבת (כולל הוצאות משפט).

תקלות באוטובוס

ת"א (תל אביב) 79195/92 אנגלר ארנה ואח' נ' פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ (לא פורסם)

פסה"ד ניתן ביום 24.4.96

"38 התובעים השתתפו בטיול מאורגן לחו"ל, שורגן ע"י הנתבעת ואשר במהלכו ארעו תקלות, שגרמו לתובעים מפח נפש....התובעים מלינים הן על האוטובוס שלא היה תקין ונאלצו לאחר תלאות להחליפו פעמיים והן על רמת בתי המלון, והן על כך שהארגון היה לקוי ובוזבז זמן, שהיה מיועד לטיולים וכתוצאה מכך גם לא ראו חלק מהאתרים שהופיעו בתכנית הסיורים".

נפסק (כב' השופט א' קידר ):

1. הטענות בדבר רמת בתי המלון נדחו, תוך קביעה שהחברה עמדה במה שהובטח לתובעים. "העובדה שבמלון אחד, לפי טענת חלק מהמטיילים ישבו בלובי פרוצות, הרי שישנם מטיילים שרק שמעו זאת, אך לא ראו זאת ואין הדבר פוגם ברמת בתי המלון שהובטחה לתובעים".

2. נמצא שהנתבעת דאגה לפני עונת הטיולים להתקשר עם חברת אוטובוסים גדולה וגם בדקה את האוטובוסים שלה. "השאלה היא האם פעלה הנתבעת במהירות וביעילות, כדי להחליף את האוטובוסים לאחר התקלות שהיו בהם?".

3. "כאמור, התקלות הללו פגמו בהנאה של התובעים. אך האם אמנם אחראית הנתבעת לכל התקלות ? לשם כך נאים דבריו של כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים השופט זיילר בת.א. 165/88 שקובע כי:

   "חוששני שנקודת המוצא המשפטית של התובעים בהליך זה אינה מדויקת. הם יוצאים מהנחה שהנתבע אחראי לכל פגם שהיה בטיול. לפי טעון זה הוא יהיה אחראי גם אם מכונית התקלקלה והתובעים נאלצו להמתין שעות עד לתיקונה, וגם אם סדין במלון לא היה נקי ונגרמה לתובע כלשהו עגמת נפש.

   אינני סבור שזהו המצב המשפטי. הנתבע הוא סוכן נסיעות. אני מוכן "להדביק" לו תואר נוסף המיטיב עם התובעים, הוא התואר של מארגן הטיול. בתור שכזה, מוטל עליו לבחור את השרותים ושאר האמצעים הדרושים כדי שהטיול יקוים במועדים עליהם התחייב, וברמה עליה התחייב. משבחר בשרותים, ואם בחר בהם במיומנות ראויה, אין הוא אחראי לשיבושים שחלו, אם חלו, ושאותם לא ניתן היה ולא צריך היה לצפות".

4. "..."המקומות שבהם לא ביקרו, העדר סבלים למזוודות בחלק מהמקומות, חוסר מקום בתא המטען למזוודות מיד מהיום הראשון ועד לפני מסעי הקניות למיניהם, הזמן הממושך עד שהעברי המדריך את המצב בשטח לממונים עליו, כדי שיחליפו אוטובוס, כל אלה פגמו בהנאת התובעים".

5. "לנוכח האמור ולאחר שמצאתי כי היו הפרות ולא שוליות בלבד בטיול, אני קובע, כי נפגמה הנאתם של התובעים בטיול".

6. "כדי לפצות את התובעים בגין הנק שנרם להם ובהתחשב במחיר הטיול ובמחיר סדורי הקרקע, ...אני פוסק לכל אחד מהתובעים פיצוי כספי שווה ערך בשקלים ל - 800 דולרים של ארה"ב, כפי שהיו ביום .1.9.92".

ת"ק (תל אביב) 2631/04 יצחק ואורה שקד ואח' נ' אופיר טורס בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 15.8.04)

התובעים יצאו לטיול שראשיתו היה טיול "שורשים" והמשכו טיול רגיל, אשר אורגן על ידי הנתבעת. בתביעתם הם מעלים טענות לגבי מרכיבים רבים בחבילת התיור שנמכרה להם, ובין השאר כנגד רמתם של בתי המלון, רמת תחזוקתם, העדר שירותי סבלות, רמת קרון השינה ברכבת, עלות ויזות ועוד. התובעים הציגו קלטת וידיאו להמחשת טענותיהם וכן הביאו פסקי דין וכתבות מעיתונים כדי להדגים קיומם של מקרים דומים אצל הנתבעת. הנתבעת מצידה כפרה בטענות התובעים וטענה בין השאר כי: ""אין לתובע להלין, אלא על עצמו, אם בחר יעד מבלי לבדוק את תנאי האקלים. כידוע לכל, העיר סט פטרסבורג נבנתה זמן רב לפני תחילת פעילותה של הנתבעת אשר לא בחרה באתר בנייתה, אשר הינו על גדות נהר, ולא מן הנמנע בנסיבות אלה, כי בקיץ מתרבים שם יתושים, כפי שמתרבים אצלנו על שפת הכנרת. אין לתובע להלין אלא על עצמו, אם לא מצא לנכון לרכוש מוצרים דוחי יתושים ו/או להשתמש בהם". כן צרפה הנתבעת חוות דעת חיובית של משתתפת אחרת בטיול, אך לא הזמינה אותה לעדות.

נפסק (כב' השופטת מ' ברק-נבו ):

1. בית המשפט קבע כי לא יאפשר "לתובעים להביא ... "תקדימים" (בין בפסקי דין ובין בכתבות) לגבי מקרים נוספים הקיימים, לטענתם, בהם נהגה הנתבעת בצורה דומה. לא התייחסתי לדוגמאות הנוספות שניסו התובעים להציג, שכן לטעמי, כל אלה אינן רלוונטיות. ההחלטה כאן תגזר אך ורק על סמך הראיות שהובאו לענין הספציפי של התובעים. אילו רצו התובעים להביא עדויות נוספות לענין טיול זה, מפיהם של אחרים שהשתתפו בטיול זה, היה עליהם להביאם כעדים למשפט. באותה מידה אינני מתייחסת למכתב שהציגה לי הנתבעת בדיון (נ/1), אשר לדבריה נכתב על ידי משתתפת אחרת בטיול זה, שהיתה שבעת רצון ממנו. כותבת המכתב לא הגיעה להעיד ולכן, אף אם עדותה היתה עשויה להיות רלוונטית לענין, הרי שהיה על הנתבעת להביאה כעדה ומשלא עשתה כן, לא אזקק לאותו מכתב".

2. "לב ליבה של התביעה הוא הפרה נטענת של חובות הנתבעת לפי תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג - 2003 (להלן - התקנות). לפי תקנות אלה, המוצר שנמכר לתובעים הינו "חבילת תיור" כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות, אשר איננו נכנס בגדר החריג שבסייפא:

" 'חבילת תיור' - צירוף של שניים או יותר משירותי סוכנות נסיעות, ולרבות שירותי מורה דרך, הנמכר או מוצע למכירה במחיר כולל, והוא לתקופה של יותר מעשרים וארבע שעות או שנכללה בו לינת לילה, למעט שירות שלקוח נקב לגביו את נותן השירות במפורש ושהוזמן ביזמתו לפי תכנית או פרטים שהוא הכין וביקש".

 תקנה 2 קובעת:

"(א)    סוכנות נסיעות תיתן למי שרוכש חבילת תיור שהיא מוכרת (להלן - לקוח) או למבקש לרכוש חבילת תיור כאמור, מידע בכתב בכל הנוגע לשירותים הניתנים במסגרת חבילת התיור.

(ב)     מידע כאמור בתקנת משנה (א), יימסר באופן שייאפשר הזדמנות סבירה לעיין בו לפני רכישת חבילת התיור, ככל שניתן בנסיבות הענין."

 תקנה 3 לתקנות קובעת:

"פרטי המידע שחובה על סוכנות נסיעות לגלותם לפי תקנה 2 הם כמפורט להלן:

(1)     כל אחד משירותי סוכנות הנסיעות המרכיבים את חבילת התיור:

(א) מקומות הלינה, שמותיהם, וכן דירוגם או רמתם, מעניהם וכן מספרי הטלפון שלהם;

....

(ג) אמצעי תחבורה בישראל ובחוץ לארץ...

(2)     ....

(3)     מידע כללי:

...

(ג) מידע שבידי סוכנות נסיעות שקרוב לוודאי להניח שלו ידע אותו הלקוח היה נמנע מרכישת חבילת התיור"

2.  "ענין עיקרי בתביעה הינו הפער בין מה שהובטח לבין מה שקויים. הרי אין ספק, שאם הובהר לנוסע מראש, כי הוא עומד לצאת לטיול שהתנאים הפיזיים בו יהיו גרועים או קשים, הנוסע מודע לכך ובכל זאת בוחר לצאת לאותו טיול, אל לו להלין על כך בדיעבד. מכאן, שהשאלה מה הובטח ומה נאמר לתובעים מראש היא שאלה קריטית. לאור דרישת תקנה 2 לתקנות, שהמידע ימסר בכתב ולפני רכישת חבילת התיור, חלק מהטענות לגבי הפער בין המובטח למצוי, מוצאות תמיכתן במסמכים שהוגשו על ידי התובעים (או בהעדרם)".

3. "עד מפתח בענין השאלה מה נאמר לתובעים הינו מר פנחס אריאלי, מנהל המכירות של הנתבעת, אשר לטענת התובעים היה איש הקשר שלהם עם הנתבעת לפני הטיול, נפגש עימם טרם הטיול ולא נתן להם פרטים נכונים ומספיקים".

4. "אמנם, נטל השכנוע וחובת הראיה מוטלת על התובעים. עם זאת, כאשר מדובר בעד שהוא עובד של הנתבעת, וכאשר כל טענות התובעים בענין זה פורטו מראש, בכתב התביעה, ראוי היה שהנתבעת תביאו לעדות בבית המשפט. תחת זאת, ביקרה הנתבעת להביא שני עובדים אחרים, שאיש מביניהם לא היה בקשר ישיר עם התובעים לפני הטיול בנושאים הרלוונטיים לתביעה ולפיכך לא יכלו ליתן עדות ישירה בענין זה".

5. "הכלל בענין זה ידוע, כאמור בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ באמצעות בנין דור בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, 614 ובע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 המצוטט בו:

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ההדגשה הוספה)".

6.  "אם ידעה הנתבעת, שמארגנת טיולים ליעד הזה דרך קבע (חלק זה של הטיול מהווה, כזכור, חלק מה"רפרטואר" הרגיל של הנתבעת), שתתכן באותו מקום בעיה של יתושים, היה עליה להזהיר את התובעים על כך מראש, ולהמליץ להם להצטייד בחומר דוחה יתושים".

7. "כאשר בתכנית הטיול שני לילות, אותם עושים הנוסעים ברכבת שהם אמורים לישון בה, ובתכנית נרשם שמדובר ברכבת עם "תאי שינה זוגיים, מחלקה ראשונה", היה מקום להבהיר במפורש, בכתב (בהתאם לתקנות, כאמור לעיל) כי "מחלקה ראשונה" ברוסיה אינה מה שמוכר לתייר הישראלי כמחלקה ראשונה. אכן, על פי התמונות, מדובר בקרונות צפופים וספרטניים משהו".

8. "לאור כל האמור, אני מגיעה לכלל מסקנה שחלק מטענותיהם של התובעים נכונות והוכחו כדבעי".

9. "נראה לי שחלק מהטענות הנוספות, שהועלו בעיקר על ידי הזוג שקד בכתב תביעתם, מוגזמות וקטנוניות ואף לא הוכחו. אין לך טיול שאין בו תקלות. דבר זה צפוי וסביר, ואין מקום להכיר בחובה של מארגן הטיול לפצות בשל כל סטיה, ולו קטנה, מהתכנית, ובשל כל ארוע החורג מהתכנון".

10. התובעים ציינו, כי את נזקיהם שמו על פי הערכות שעשו. למעשה, הנזקים לא ניתנים לכימות אריתמטי ויש מקום לפסוק, לאור המסקנות, פיצוי גלובלי בגין מה שמצאתי כפגימה בהנאה מהטיול, בשיעור שבו השתכנעתי שאכן נפגמה ההנאה. לכך יש להוסיף את 414 השקלים הנוגעים לביטוחים של מר פלג ומר טריף, ואת 19 הדולרים שנגבו מהזוג שקד ביתר. לאור האמור, נראה לי שפיצוי סביר בנסיבות הענין וכפונקציה ממחיר החבילה, הינו פיצוי בסך של 4,257 ₪ (שהם 40% מהמחיר ששילמו בגין הטיול ו - 414 ₪ ששילמו בנוסף, בשל ביטוח שנאמר להם שהוא כלול) לכל אחד משני התובעים פלג וטריף, וסך של 3,854 ₪ לכל אחד משני בני הזוג שקד (שהם 40% מהמחיר ששילמו בגין הטיול בתוספת מחצית מ - 19$ (שהם 85.5 ₪) שנגבו מכל אחד ביתר)".

11. אני מוצאת לנכון להתייחס לתוכן כתב הגנתה של הנתבעת, אשר היה בו, לטעמי, משום זלזול לא ראוי בתובעים ובטענותיהם. חלק מהדברים פורטו כבר לעיל (למשל ההתייחסות לטענות התובעים בנוגע למלון בסט פטרסבורג), וחלקן אוסיף עתה:

    למשל - תשובת הנתבעת לטענת התובעים בנושא שירותי הסבלות שלא היו, שאמנם אינה נדבך עיקרי בתביעה, אך יש בה כדי להמחיש את התנהלות הנתבעת בתשובה לתביעה זו: בכתב הגנתה (סעיף 5.3) כתבה הנתבעת: "בכל מקום בעולם, אפילו הנידח ביותר, ניתן להעזר בשירותי סבלים בתמורה לשקלים בודדים". אם כך הדבר, הרי שהנתבעת היתה צריכה לדאוג לשירותים אלה, בעיקר לנוכח העובדה, שבדף תכנית הטיול, שחולק לתובעים, נרשם במפורש, שמחיר הטיול כולל "תשר לנותני שירותים בחו"ל. על אף האמור בכתב ההגנה, בדיון הסתבר שהדברים אינם נכונים ואכן, בחלק מהמקומות בהם שהו התובעים בטיול, לא היו שירותי סבלות ולא ניתן היה לקבל שירותים כאלה, משום שלא היה מי שיתן אותם. אז השתנתה טענה הנתבעת, ונאמר שהמדריך, בעצמו, סייע ככל שיכל לנוסעים בסחיבת המזוודות (וזאת, לטעמי, האמת).

     כך גם תשובת הנתבעת לענין בית המלון בסרנה, אשר בדיון הודה נציגה שהיה מתחת לכל בקורת, אך בכתב ההגנה (סעיף 5.2), לאחר ההכחשה הסטנדרטית, נכתב: "אין לתובע להלין, אלא על עצמו, אם לא הביע את דרישותיו ו/או תלונותיו בפני מנהל המלון ולא דרש כי יתקנו את אשר לא היה לטעמו". זאת, כאשר מדובר, למשל, במבנה שירותים מוזנח, הרוס בחלקו, חלוד ומעופש.

    לסיכום יצויין, כי גם אם קיימת "אופנה", אשר לקיומה טענה הנתבעת (בהסתמך בין השאר על פסיקה של בית המשפט), של הגשת תביעות סרק על ידי נוסעים המקווים לממן באמצעותן את נסיעתם הבאה, הרי שלא צריכה לקום מולה "אופנה" מקבילה, של העלאת טענה זו כהגנה בפני כל תביעה שענינה נסיעות לנופש. העובדה שקיימות גם תביעות סרק איננה חוסמת את דרכם של תובעים, כגון התובעים במקרה זה, להגיש תביעות אמת, וטוב היתה עושה הנתבעת, אשר טרם הגשת התביעה היתה נכונה לפצות כל תובע בסכום של 2,000 ש"ח ובשוברי הנחה בסכום נוסף של 2,500 ש"ח נוספים, (סכום שהוא מעבר ל"Nuisance Value" וניתן להסיק ממנו שבמקרה זה גם הנתבעת סברה שיש דברים בגו), ואשר הודתה בדיון בפני ש"המלון בסרנה היה מתחת לכל בקורת", אילו נמנעה מהעלאת הטענה במקרה זה".

ח"א 401/04 אופיר טורס בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (לא פורסם) (החלטה מיום 11.7.05)

בית המשפט לחוזים אחידים אישר את תנאי ההתקשרות בין נוסע בטיול מאורגן לבין אופיר טורס, על פי נוסח שצורף לפסק הדין.

הטרדה מינית במהלך טיול מאורגן

ת"א 15179/06 אמיד נחום נ' כהן פנינה פס"ד מיום 13.12.07 (לא פורסם)

בית המשפט קיבל תביעת דיבה שהגיש מלווה קבוצות לחו"ל כנגד יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שהשתתפה בטיול מאורגן של חברות הארגון. הנתבעת נתנה תצהיר ובו יחסה לתובע מעשים המגיעים לכדי הטרדה מינית כלפי ארבע נשים. בענין זה פורסמה כתבה בעיתון, הנתבעת הופיע בתכנית טלויזיה וחזרה על הדברים ואף שלחה מכתב לעשרות נשים עם האשמותיה.

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע.

נפסק (כב' השופטת אביגיל כהן ):

1. "הנתבעת לא הוכיחה, כי התובע הטריד מינית מי מהנשים שהיו בטיול בארה"ב ולפיכך לא יכולה להינות מהגנת "אמת בפרסום".

2. "כאשר טופלים על אדם האשמות באשר להטרדה מינית וביצוע מעשים מגונים במספר נשים, מה עוד שמדובר במדריך טיולים לחו"ל אשר נוסע לחו"ל עם קבוצות מאורגנות, אין צורך לעמול קשות, על מנת לשכנע את ביהמ"ש שנגרם לו נזק. אותו אדם מוצא עצמו בוש ונכלם, ויחד עימו כל משפחתו הקרובה. האשמות בעלות גוון מיני מצטיירות, ובצדק, בעיני הציבור כהאשמות חמורות והן מטילות אות קלון על הנאשם. אותו אדם שהאשמות אלו מיוחסות לו, מוצא עצמו צריך להתגונן בפני משפחתו הקרובה, חבריו ומקום עבודתו".

3. "במקרה דנן, למרות שחלפו למעלה משנתיים מאז אותו טיול, לא הוכח ולו לכאורה, כי היה קמצוץ של אמת בטענותיו הנתבעת, אך העננה של החשדות שהטיחה הנתבעת בתובע לא הוסרה מעליו עד כה. יש צורך לפצותו בפיצוי ראוי והולם ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי במלוא סכום התביעה".

בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 115,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ.