השמעת מוסיקה באולמי שמחה

ת"א (ת"א) 827/97 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אולמי חאן הדקל בע"מ (לא פורסם) (כב' השופטת ר' משל שהם) (סקירה משפטית חוברת 258 עמ' 18).

איסור השמעת מוסיקה בפומבי, תוך הפרת זכויות יוצרים.

ה"ע 3574/00, 3666/00 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' (טרם פורסם) (פס"ד מיום 30.4.04)

התנגדות לאישור הסדרים כובלים. התנגדות התאחדות בעלי אולמות האירועים מכוונת כנגד מדיניות הגביה וגובה התמלוגים, הנגבים מאת אולמות האירועים ולא מאת התקליטנים המשמיעים את המוסיקה.

ת"א (ב"ש) 4008/05 הפדרציה הישראלית לתקליטים בע"מ נ' גן הפקאן א.ד אירועים ושירותי קטרינג ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 4.3.07)

בעלת זכויות היוצרים ביצירות מוזיקליות תובעת בעלי אולם אירועים שבו הושמעה המוזיקה בגין פגיעה בזכויות היוצרים. בעלי האולם התגוננו בטענה כי השמעת מוזיקה, על ידי תקליטן באולם השמחות, אין בה כדי מתן הרשאה של בעל האולם, להשמיע יצירות באולם שבבעלותו. וכי  ההפרה בוצעה שלא היה בידיעתם וכי הם לא היו צריכים לדעת כי יש בהשמעת מוזיקה על ידי תקליטן באולמם, משום הרשאה המהווה הפרת זכויות יוצרים.

נפסק (כב' השופט א' ואגו ):

1. "שככל שהתקליטן משמיע מוזיקה בלא היתר מבעלי זכויות היוצרים, ובהנחה שאין האולם עצמו מצוייד בהיתר כזה (וזה המקרה כאן), יש לראות את האולם כמי ש"הרשה... לתועלתו הפרטית ... להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור...", וזוהי אותה הפרת זכויות יוצרים "עקיפה" שמתייחס אליה סעיף 2 (3) לחוק".

2. "אין מקום ואין טעם שהאולם יבדוק ויוודא פרטנית אילו קטעים יושמעו ולמי הזכויות בהם, אך, כדי לצאת ידי חובת החוק ושלא להיחשב כמפרים אותו בעקיפין על דרך ההיתר הניתן לתקליטן להשמיע אותם קטעים, על האולם לבצע הליך פשוט, קצר, ונטול עלויות – והוא – לוודא שהתקליטן עצמו מצוייד ברישיון מטעם הגופים הנוגעים בדבר והאוחזים בזכויות היוצרים, כמו, בענייננו, הפדרציה".

3. "לו בדק בעל האולם ומצא שלתקליטן יש היתר מבעלי זכויות היוצרים למוזיקה המתוכננת להישמע, בדיקה זו "מכסה" את הבעלים ומוציאה אותו מכלל המפרים הנזכרים והמוגדרים בחוק, וניתן יהיה לומר לגביו, אף אם חרג התקליטן והשמיע, על דעת עצמו קטע מוזיקלי שאין לו  היתר, שהוא, בעל האולם,  לא ידע ואף לא היה לו יסוד לחשוד שאותה הפרה תתבצע".

4. "דהיינו, מקום שבו האולם עצמו אינו מצוייד ברישיון להשמעה, שאז אותו היתר משתרע ומכסה גם את פעולת התקליטן בהשמעת המוזיקה בפועל, אזי, הוא יוצא ידי חובתו בכך שיתנה תנאי מוקדם, ויוודא, שהתקליטן מצידו אכן מצוייד ברישיון שכזה".

5. "במקרה אחרון זה טבעי ומתבקש, כמובן, שלצד הבדיקה הנעשית עם התקליטן תתקבל גם התחייבותו שהמוזיקה שישמיע תהיה בהתאם להרשאה שבידו, ואשר נבדקה על ידי האולם".

התביעה התקבלה וניתן צו מניעה והנתבעים חויבו בפיצוי כספי.

ת"א (חיפה) 7779/03 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"ל נ' ר.ק. אוראל אירועים בע"מ ואח', פ"מ תשס"ד(3) 145

לטענת התובעת, הפרו בעלי אולם אירועים זכויות יוצרים, בכך שבוצעו יצירות מוגנות במהלך אירוע שהתקיים באולם. הנתבעים טוענים, כי מארגני האירוע הם ששכרו את התקליטן וכי לנתבעים אין שליטה או אחריות על המוזיקה המושמעת על ידי התקליטן, וכך גם הסבירו לתובעת.

נפסק (כב' השופט מ' רניאל ):

1. "...בעולם של ימינו.... ניתן למצוא את התקליטן בקלות. הוא מפרסם את עצמו כמו האולם, והוא זמין לאירועים ובוודאי לתביעה על הפרת זכויות יוצרים. אין טעם שבנוחות המצדיק עוד פירוש כאילו די בהרשאה כללית להשמעת מוזיקה על-מנת שבעל האולם יחויב בתשלום תוצאות ההפרה. יתר-על-כן, פירוש שלפיו צריכה להידרש רשות להשמעת כל יצירה מפרה מחד יהיה מתאים יותר ללשון החוק...ומאידך יטיל את החובה לתשלום כעל מי שבאמת מפר".

2. "אם בעל האולם לא מזמין את המוזיקה, בעל האולם אינו יודע כיצד תושמע המוזיקה, האם תהיה יצירה עצמאית של להקה שלא מפרה זכויות יוצרים כלשהם, או תקליטן או בדרך אחרת. זה יותר הגיוני ויותר צודק להטיל את התשלום על המפר הישיר, אם אפשר לעשות כן, ובוודאי אפשר כיום".

3. "...הפירוש הנכון של סעיף 3(2) הוא שיש להראות רשות להשמעת יצירות ספציפיות שניתנה על ידי בעל האולם".

4. "במקרה שבפניי הוסכם שלא ניתנה רשות כזו, ועל כן דין התביעה להידחות".

ת"א (חיפה) 18070/07 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ,מחברים נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 28.12.08)

בית משפט השלום בחיפה חייב את המפעיל והמנהל של אולם האירועים, שלא היה הבעלים של המקום, בתשלום פיצויים בשל הפרת זכויות יוצרים, בשל השמעת מוסיקה ללא קבלת רשיון. בית המשפט קבע כי המפעיל ניהל בעבר אולמי שמחות אחרים ולפיכך הוא ידע שעליו לקבל רשיון להשמעת מוסיקה.

ת"א (אשדוד) 1072/00 אולמי לוגסי 2001 (1995) בע"מ נ' ביתן גולן (לא פורסם) (פס"ד מיום 14.10.02) (סגן הנשיא כב' השופט ש' חמדני )

חיוב מי שביטל הזמנה לעריכת חתונה בהפסד שנגרם לאולם, לפי מספר המנות שהוזמנו.

פציעה באולמי שמחה ומועדונים

ת"א (י-ם) 695/92 יהודה ג'ורג' ואח' נ' זאב פייבויץ ואח' (לא פורסם) (כב' השופט י' בזק ). החלקת אורח באולם חתונות על גבי נוזל שמנוני על הרצפה.

ת"א (תל אביב) 64283/98 אלי גואטה נ' הבה נגילה בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 26.12.02)

התובע נפגע "שעה שבילה במועדון "הבה נגילה" וצפה בהופעתו של זמר אורח במקום... התובע טוען, כי בעת שישב וצפה בהופעת הזמר, התפתחה קטטה במרחק של מספר שולחנות ממקום מושבו, בין בני מיעוטים שנכנסו למועדון לבין יושבי שולחן סמוך. הקטטה הפכה למהומה רבתי שבמהלכה נהרסו שולחנות הושלכו חפצים לכל עבר, והיו מספר פצועים.... לדברי התובע, בעודו יושב במקומו התנפל עליו אחד המתקוטטים, הניף לעבר עינו בקבוק זכוכית שבור ופצע אותו (להלן: "האירוע").  התובע נאלץ לעבור ניתוח,  שבמהלכו נכרתה עינו הפגועה ומאז הוא נזקק לעין תותבת.

הוא תובע את נזקיו מאת בעלת המועדון, מנהליה ומאת המבטחת של המועדון.

נפסק (כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי ):

1. "כדי שתוכר חבות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובה זו, קיומו של נזק הנובע מההפרה וקשר סיבתי, שלא נותק, בין השניים".

2. "חובת זהירות מושגית – הלכה היא, כי כאשר אדם מבקר בנכס המצוי בבעלותו של אדם אחר, האחרון חב בחובת זהירות מושגית כלפיו". 

3. "חובת זהירות קונקרטית- לענין אחריותו של מזיק ספציפי (בעליו של מועדון), כלפי הניזוק הספציפי (המבקר במועדון), פסק ביהמ"ש המחוזי במקרה דומה – ת.א. (חי') 1586/94 יורשי דוידוביץ ז"ל נ' שחף סיני,  תק- מח 2000(3), 16719 ,עמ' 16726: "לענייננו, על דרך ההבחנה וההתאמה לנסיבות שבתיק זה, ניתן לומר, שאותה  הלכה חלה גם לגבי אופן השימוש וההפעלה של המועדון. עדיין יש מקום להניח,  שמי שבא לבלות בדיסקוטק לצורך ריקודים, או אפילו לפאב לצורך שתייה  בצוותא, רואה בהתפרעות ובשתייה לא מבוקרת התנהגות בלתי צפויה, וחובה

4. היא במקרה כזה, על הבעלים של אותו מועדון לנקוט באמצעים נדרשים לצורך מניעת התנהגות כזו, ואם לא עשה כן ( עליו) לשאת בנזק שנגרם."

5. " הנתבעים חבים, אם כן, בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. נראה, כי הנתבעים 2 ו-3 היו מודעים לחובת הזהירות שלהם כלפי אורחיהם, וראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שמצאו לנכון לבטח עצמם באמצעות נתבעת 4 בביטוח בפני נזקי צד ג"'. 

6. "על פי הניתוח הכלכלי של עוולת הרשלנות, צריכה האחריות לנזק ליפול על הגורם, שיכול למנוע את הנזק באופן האפקטיבי ביותר ובעלות הנמוכה ביותר. כדי לבדוק את שאלת התרשלותו של אדם, נוהגים בתי המשפט להשוות את נטל ההוצאות, שהוצאתן היתה נדרשת למניעת הנזק אל מול תוחלת הנזק, קרי, גודל הנזק הצפוי מוכפל בסיכויי התרחשותו מנקודת מבט של לפני מעשה – ex ante. אם הוצאות המניעה רבות מתוחלת הנזק – לא התרשל הנתבע אשר לא מנע את הנזק; ואם הוצאות המניעה פחותות מתוחלת הנזק – התרשל הנתבע וימצא חייב בדין. זוהי נוסחת הרשלנות הכלכלית, המכונה נוסחת לרנד הנד. ראה א' פורת "דיני הנזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ו) 381, 382 – 383".

7. "...אין ספק כי הנתבעים התרשלו בכל הנוגע לסדרי האבטחה במועדון. במקום שבו מבקרים אנשים רבים מידי ערב ומגישים בו משקאות משכרים, צריכים להיות נוכחים מאבטחים מיומנים, שיש בידם להבטיח את שלום המבקרים. גם אם נכחו שני שומרים באותו ערב, כפי שטוענים הנתבעים , לא הובאו בפניי ראיות המעידות על היות השומרים מיומנים ובעלי יכולת להרתיע גורמים אלימים מלהיכנס למועדון".

8. "... הנתבעים הסתפקו בהנחיות בע"פ שעל פיהן לא נדרשו השומרים לבדוק בכליהם של באי-המועדון או לסנן גורמים חשודים, אלא נדרשו רק להבטיח שלא ייכנסו אנשים שתויים למועדון"

9. "... הנתבעים התעלמו מהנחיות המשטרה, לגבי העסקתם של מאבטחים מיומנים במספר מספיק, ובכך הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי אורחי המועדון".

התביעה התקבלה ולזכות התובע נפסקו פיצויים והוצאות משפט.

ת"א (תל אביב) 64664/00 קרן אברהם נ' מועדון "זום" ואח', פ"מ תשס"ג (3) 149

התובעת עלתה לרקוד על  גבי אחד מן הרמקולים שהיו על הבמה במועדון –דיסקוטק, בניגוד לאיסור מפורש שהיה ידוע לה, מתוך עבודתה במועדון טרם התאונה. מדובר ברמקול קטן, עליו יכולים לרקוד לא יותר משלושה אנשים. התובעת נתבקשה לרדת מן הרמקול ואף הוצעה לה עזרה, אולם היא בחרה לקפוץ או נפלה לבד.

לטענתה, אחראים הנתבעים לנזקיה.

נפסק (כב' השופט ד' גבאי ):

1. "...לא הוכח כי מישהו מהרוקדים במועדון היה שתוי....וגם אם נניח שהמועדון מכר אלכוהול למבוגרים בלבד, אין למכירה כל קשר לתאונה אשר אירעה לתובעת, הקשורה מקפיצה מעל הרמקול".

2. "מן העדויות ומן המוצגים אשר הוגשו ברור ...כי מבקרי המועדון נהגו מדי פעם בפעם לרקוד על הרמקולים המוצבים בצדי הבמה, על-אף האיסור המפורש שהיה קיים ונסיונם של המאבטחים למנוע זאת".

3. "היה על הנתבעת להציב מאבטח קבוע ליד הרמקולים, על מנת למנוע תופעה זו, ואכן, גם מבקרה זה, לפי עדותו של עד ההגנה גלעד אריאל, היה מאבטח אשר הסתובב במקום וכנראה נעדר מספר דקות מהמקום, עובדה אשר אפשרה לתובעת לעלות על הרמקול ולנצל את היעדרותו של המאבטח".

4. "מאחר ותופעה זו היתה צפויה, אני רואה במחדלה הנ"ל של הנתבעת והיעדרותו של המאבטח, אם כי לזמן קצר, רשלנות מצדה, זאת בנוסף לרשלנותה החומרה של התובעת".

5. "אין לי ספק כי התנהגות התובעת מהווה מעשה שובבות חמור, כאשר בעצמה בחרה היא לעלות על הרמקול כדי לרקוד, על אף העובדה שהייתה במקום במה לריקודים ועל אף העובדה כי ידעה שקיים איסור מוחלט לעשות כן".

6. "יתר על כן, היא בחרה בעצמה לקפוץ מגובה לא מבוטל ולא להיעזר במאבטח אשר הושיט את ידו לשם כך, דבר שגרם לתוצאות התאונה ולנזקיה".

7. "אני מעריך את האשם התורם מצד התובעת בשיעור של 2/3 ומחייב את הנתבעים ב- 1/3 בלבד".

בית המשפט קבע את נזקיה של התובעת ופסק לטובתה 1/3 מהנזקים שהוערכו.

ת"א (תל אביב) 45356/92 פריאנתי אבלין נ' גן אורנים שירותי אירוח (1983) ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 17.12.97)

התובעת נפצעה בעת שהחליקה על רצפה חלקה באולם שמחות שהפעילה הנתבעת בגני התערוכה בתל אביב כאשר השתתפה בחגיגת בר מצוה.

נפסק (כב' השופט ע' דוויק ):

1. "...בדרך כלל לא בכל מקרה שבו מחליק אדם על רצפה, בבית או ברחוב וכדומה, קמה אחריות של הזולת ביחס להחלקה כאמור. יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ועל נסיבותיו ולברר האם הוכיח התובע קיומה של סכנה נסתרת כלשהי במקרקעין או פגם שהיה בהם וזאת במידת ההסתברות הנחוצה לצורך הוכחת טענה במשפט אזרחי...".

2. "..מקום שבו מוכיח תובע תופנה שכזו...ומתעוררת אפשרות שהרצפה טופלה בחומר כלשהו עובר לארוע...צריכה היתה הנתבעת לנסות ולהזים את האפשרות הזו...".

3. "...הוכח שרצפת הפרקט, בחלק מסויים שלה, הוא החלק בו מעדה התובעת, היתה חלקה באופן שסיכן את הקרואים. למצב הרצפה אחראית היתה הנתבעת, אשר היתה צריכה לספק לאורחים משטחי הליכה ו/או ריקוד שאינם חלקים ואינם טומנים סכנה הסתרת כלשהי, ומשלא עשתה כן - היא הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי הקרואים והתובעת בתוכם, והתרשלה כלפיהם...".

התביעה התקבלה.

ע"א 9357/06 אמיד יעל נ' ע.פ.ר.א הפקות בע"מ (מועדון "האומן 17") (לא פורסם) (פס"ד מיום 22.1.07) .

ערעור על פסק דינו של בית משפוט השלום בירושלים, אשר דחה תביעתה של רוקדת שנפלה ונחבלה בעת שירדה מבמת הריקודים המוגבהת בדרכה אל רצפת המועדון. בית משפט השלום קבע כי קיימת למפעילי המועדון חובת זהירות מושגית כפי המערערת, אך לא חובת זהירות קונקרטית.

נפסק (כב' השופטים י' עדיאל, מ' מזרחי, נ' סולברג ):

1. "הצבתו של משטח ריקודים בגובה זה ללא מעקה או אמצעי גידור אחרים יצרה סיכון ברור לנפילת האורחים הרוקדים על המשטח. המשיבה הייתה יכולה מלכתחילה להימנע מהצבת במה בגובה זה, ואם ראתה לנכון להציב במה כזאת היה עליה, למצער, להתקין סביב הבמה מעקה או גידור שימנע את  הנפילה. אמנם, מקובלת עלינו דעתו של בית המשפט קמא שגם המערערת הייתה יכולה להבחין בסיכון זה. אולם בנסיבות העניין, כאשר מדובר באורחי המועדון המבלים במקום טבעי הדבר ששימת ליבם של אלו תהא נתונה לריקודים ולבילויים, שלצורך כך הם באו למקום, ולא לבחינת הסיכונים הטמונים במתקני המועדון. בכל מקרה, אפילו חל על המערערת אשם תורם לאירוע התאונה, בכך בלבד אין כדי לשלול את התרשלותה של המשיבה אשר אפשרה הצבתו של מתקן כזה הטומן בחובו סכנה ברורה של נפילה בתחומי עסקה".

2. "ב"כ המשיבות טוען שדינה של המערערת אינו כדין מבקר "סתם" במועדון, שכן המערערת הייתה אחראית מתוקף תפקידה לעיצוב הבמה. הוא סומך טיעון זה על עדותו של מר לובלין שהיה הבעלים והמנהל של המועדון. טענה זו אינה מקובלת עלינו. ראשית, הבמה הוצבה במקום עוד הרבה קודם למסיבה זו, וגם אליבא המשיבות תרומתה של המערערת לגובה הבמה מוגבלת להגבהה הנוספת של הבמה ב-20 ס"מ (מ-80 ס"מ ל–100 ס"מ). שנית, אף שמר לובלין טען בתצהירו שהמערערת הייתה זו שיצרה את הסיכון כאשר דאגה להעמיד על הבמה מיטה, מחקירתו הנגדית עולה שגרסתו בעניין זה מבוססת, במידה רבה, על השערות ומסקנות ולא על ידיעה מכלי ראשון (עמ' 16 ש' 23 - עמ' 17 ש' 16). שלישית ועיקר, כל שנקבע על ידי בית המשפט קמא בעניין מעורבותה של המערערת בעיצוב המועדון היה שהיא ביקרה במקום כ – 3-4 פעמים בתקופה הסמוכה לאירוע, שאז עזרה לחברתה אשר עסקה בעיצוב המקום. אין בפסק הדין כל ממצא עובדתי לפיו המערערת אכן עסקה בעיצוב הבמה".

3. "בהתחשב בכלל הנסיבות אנו סבורים שיש להעמיד את האשם התורם של המערערת לאירוע התאונה על 20%".

הערעור התקבל. למערערת נפסק 80% מהנזק שנקבע ע"י בית משפט השלום בצרוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ת"א (ב"ש) 1129/02 סמאי אלון ואח' נ' בן טוב טוביה ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 8.9.08)

התובע מס' 1 נדקר על ידי אלמוני במועדון "ריח מנטה" בתל אביב. הנתבע מס' 1 הורשע בניהול המועדון ללא רשיון. התובע והוריו טוענים כי הנתבע מס' 1 אחראי לנזקיו הגופניים של התובע בשל ניהול המועדון ללא רשיון כדיןוכן בשל העובדה כי נמכרו משקאות משכערים לבאי המועדון שטרם מלאו להם 18 שנים, המועדון נוהל ללא שמירה מתאימה ולא נעשה כל נדרש למנוע הכנסת נשק קר למועדון.

נגד המדינה נטען כי היא אחראית לנזקי התובע, בכך שלא מנעה הפעלת המועדון, שלא חייבה את המועדון בקיום תנאים המתאימים לניהול עסק וטענות נוספות.

נפסק (סגן הנשיא כב' השופט י' טימור ):

1. "הנתבע מס' 1 ניהל ללא רשיון עסק מועדון בו נמכרו גם משקאות משכרים, שנמכרו לציבור המבקרים ללא פיקוח. על הנתבע כמחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות כלפי המוזמנים למקום, להבטיח את טחונם. הנבתע הפר חובתו כלפי התובע בכך שלא דאג לאמצעי זהירות מתאימים, ביניהם הפקדת שומרים במספר מתאים, נקטיטת אמצעים למניעת החדרת נשק למעודון, ומניעת מכירת משקעות משכרים לנערים שגילם תחת גיל 18. הנבתע גם התרשל בכך שלא דאג לפינוי מוקדם ומהיר של התובע  לטיפול רפואי ואף ניסה להעלים האירוע הנדון".

2. "...המשטרה היתה מודעת לכך שהמועדון הנדון נוהל ללא רשיון עסק ואף טרם הוגשה בקשה לרשיון. למרות זאת הסתפקה המשטרה בהתראה בלבד לנתבע מס' 1 כי עליו לדאוג לרשיון תוך שישה חודשים, בלי שהדבר הותנה בהצבת הגבלות, או דרישות לנקיטת אמצעי זהירות מתאימים, להבטיח שלום הציבור המוזמן למועדון. כך הדבר אף שהתנהל דיסקוטק במקום ונמכרו משקאות משכרים ללא כל פיקוח".

3. "היה על המשטרה לצפות להתפרעויות בנסיבות שכאלה, שיהא בהן לסכן שלום הציבור המוזמן למקום ודבר לא נעשה לנטרל הסכנה".

4. "צו הפסקה מנהלי הוצא למועדון מכוח סע' 23 לחוק הרישוי רק בעקבות הארוע הטראגי הנדון".

5. "למרות זאת, אפילו משהוגש כתב אישום לביה"מ בשל ניהול העסק ללא רשיון לאחר מעשה, לא הובא דבר האירוע הנדון לידיעת ביה"מ ואף הוסכם על הסדר טיעון לפיו ניתנה ארכה נוספת של שמונה חודשים להשגת רשיון עסק, בלי שהותנה הדבר במגבלות כלשהן או אמצעי זהירות".

6. "עולה מן הנאמר לעיל, כי הנתבעת מס' 2 לא עשתה את המצופה ממנה להבטיח אכיפת החוק ובכך העמידה את הציבור והתובע בתוכו בפני סכנה להפגע, בלי שיכול היה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למנוע אותה סכנה. המשטרה במעשיה ו/או מחדליה איפשרה המשך פעילות המועדון שסיכן שלום הציבור, בלי שנקטה בצעדים למנוע הסכנות הנובעות מכך או לצמצמן. בכך הפרה הנתבעת חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי הציבור והתובע וגרמה לנזקו של התובע".

בית המשפט קבע את אחריות הנתבע מס' 1 בשיעור 90% ואת אחריות המדינה בשיעור 10%.

תכנון ובניה

ע"פ 2618/05 מקום בים ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (החלטה מיום 25.5.05)

בערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה, הורה בית המשפט המחוזי בחיפה על הוצאת צווים על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, אשר מטרתם הפסקת השימוש שנעשה במקרקעין על חוף ימה של חדרה, בהם הוקם ומופעל גן ארועים.

נפסק (כב' השופט סאלים ג'ובראן ):

1. "הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת האור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד ל (3) 123)".

2. "בבניית גן האירועים והפעלתו בלא היתר במקביל לניסיונותיהם של המבקשים לקבל היתר, עשו המבקשים דין לעצמם והחלו בשיפוץ ובבניה במקום ללא היתר. כמו – כן, מאוחר יותר, החלו המבקשים לעשות שימוש במקום שהפך ממבנה ישן בשטח לא מעובד, לגן אירועים משופץ, הכולל רחבה גדולה, מגרש חניה, כביש גישה ועוד. וזאת, כאשר המבקשים יודעים, כי אין בידיהם היתר כלשהו לשימוש וכי גם היתר הבניה שהיה בידיהם לא כלל את כל הבניה שביצוע בפועל".

3. כמו-כן, קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין מקום במקרה דנן להחיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק – בדין יסודה. הכלל הוא, כי בית המשפט יעשה בשימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב, במידה כל בר דעת היה זועק כנגד פעולתה של הרשות ובלבד, שיישום הדוקטרינה לא יהווה כלי להכשרת פעולות בלתי חוקיות של הפרט".

4. "לאור הפגיעה החמורה בסביבה החופית והזלזול שהפגינו המבקשים כלפי חוקי התכנון והבניה, כמו גם הצורך באכיפה בתחום זה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי ראוי, כי צווי ההפסקה יישארו על כנם".

ב"ש (חי') 3973/04 ת"פ (חי') 3481/02 חב' קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, עיריית חדרה, פ"מ תשס"ג (2), 163

"נגד הנאשמים הוגש כתב-אישום המייחס להם עבירה שעניינה עיסוק וניהול עסק טעון רישוי, ללא רישיון, בניגוד לסעיפים 4 ו - 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968. על פי הנטען בעובדות כתב-האישום מנהלים הנאשמים עסק של גן אירועים בחוף ימה של מכמורת".

"במסגרת דיון בטענות טרומיות שהעלו הנאשמים...ביקש בא כוח הנאשמים להעתיק את כל חומר החקירה שנאסף בנוגע לאישומים. לדברי, בקשתו נענתה באופן חלקי בלבד כי באת כוח המאשימה הוציאה מהתיק מסמכים רבים, מחקה חלקים ממסמכים שהוצגו לעיון, מסרבת למסור לידיו חומר ראיות הקשור לרישיון עסק שהתנהל במקום מזה עשרות שנים, מאשרת כי קיימים מסמכים נוספים הקשורים לעסק אף נמצאים במשרד מדור רישוי עסקים, ואינם בשליטת המחלקה המשפטית ולכן לא ניתן לראותם כ"חומרחקירה". כמו כן נתבקש חומר חקירה נוסף.

בית משפט השלום דחה את הבקשה לאחר שעיין במסמכים שונים שהומצאו לו על ידי באת כוח המאשימה.

על כך הוגש הערעור.

נפסק (סגנית הנשיא כב' השופטת בלהה גילאור ):

1. "בא-כוח הנאשמים טען כי במקום התנהל עסק כ- 30 שנה והחומר המצוי בעירייה יכול, אולי, להצביע על מניעים זרים בהגשת האישום. יש התכתבויות שנמחקו בטיפקס ומבין הדברים רואים הנחיות של ראש העיר, או בכיר בעירייה, הנותן הנחיות איך לפעול נגד הנאשמים. עוד נטען כי יש שאלת סמכות מקומית כי הגבולות לא ברורים...אם העסק נמצא במועצה אזורית עמק חפר, אין לעיריית חדרה סמכות להאשימם. הנאשמים טוענים כי לעסק היה רישיון כל השנים, זו אותה חברה ואין להם ידיעה מדוע לא ניתן להם רישיון עסק".

2. "על הערר שבפניי להיבחן במערכת כפולה, בראי המשפט המינהלי ובראי המשפט הפלילי".

3. "זיקתם ועניינם האישי של הנאשמים למידע המבוקש ברורים ועליהם להיות גורם דומיננטי בשיקול דעתה של הרשות, כאשר נקודות המוצא היא כי הם "נוגעים בדבר" וזכותם לעיון במסמכים - מהותית".

4. זכות העיון נקבעה בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1983 ובסעיף 30(א) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב - 1992.

5. "...העיריה לא הציגה תשתית מספקת להסביר מדוע ראוי כי מסמכים נוספים הנמצאים בתיק לא יימסרו הם או העתקם לעיון הנאשמים".

6. "...המסמכים הנמצאים בתיק רישוי העסקים, ובייחוד כאשר מנהלת מדור הרישוי עתידה להעיד, אינם "מידע אשר הקשר בינו לבין כתב האישום קלוש"..".

7. "...במאזן האינטרסים שבין חשיפת תרשומת פנימית מינהלית לבין זכות הנאשמים להגן על עצמם כראוי, ואם הנאשמים בדעה כי ההנחיות לפעול נגדם נגועות בטעמים זרים ובאפלייתם תוך הפרת עקרון השוויון, גוברת זכות הגנת הנאשמים".

הערר התקבל ובית המשפט המחוזי הורה כי "מלוא חומר החקירה יועמד לעיון הנאשמים".

ת"א (נתניה) 8864/06 חברת מנגינות בע"מ נ' חכמון אתי (לא פורסם) (פס"ד מיום 22.6.08)

הנתבעת ביטלה את הזמנתה לקיום חתונה אצל התובעת, עוד בטרם הגיעה ל"טעימות" מהתפריט. הנתבעת טענה כי ביטלה את הזמנת האירוע כאשר התגלה לה שלגן האירועים אין רשיון עסק. התובעת טוענת כי לא הצליחה להשיג הזמנה אחרת לארוע באותו יום וכי על הנתבעת לשלם לה את הסכום הפיצוי המוסכם בהסכם בין הצדדים.

נפסק (כב' השופטת יעל קלוגמן ):