ת"ק (תל אביב) 2462/03 בני שמחה נ' חוף בת ים בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 25.9.03).

השבת חלק יחסי של דמי מנוי לבריכה, כאשר הכניסה לבריכה נמנעה עקב סכנת קריסת תקרה.

ת"א (פתח תקוה) 7045/02 זוזוט שרה ואח' נ' מלון המלך שאול ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 6.6.05)

הערת המערכת: צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), תש"ל – 1970 המוזכר בפסק הדין הוחלף על ידי תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשס"ד - 2004.

 התובעים התארחו במלון המלך שאול באשקלון יחד עם ילדיהם. בעת שהאב רחץ בבריכת המלון. מאחר ובריכת הפעוטות היתה סגורה, שהה האב עם שני ילדיו במים הרדודים שבבריכה הגדולה. הבן הצעיר ביקש מהאב לצאת מן המים והוא עשה כן בהותירו את בנו בן ה- 7 בבריכה. הבן טבע והוצא מן המים על ידי אחד האורחים. הבריכה היתה באותה עת מלאת מתרחצים.

נפסק (כב' השופט נ' שטרנליכט ):

1. "בסעיף 5(א) לצו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), תש"ל – 1970 (להלן – הצו), נקבע: /בכל בריכת שחיה תהיה תחנת עזרה ראשונה ובה ציוד עזרה ראשונה ובה ציוד עזרה ראשונה כמפורט בתוספת השניה'. בתוספת השניה לצו נקבע, כי בתחנת העזרה הראשונה שבברכה צריכה להיות משאבת מציצה. בבריכה בה טבע המנוח לא היתה משאבת מציצה".

2. "בסעיף 10(ב) לצו נקבע: 'המעבר למים שבעומק של 120 ס"מ יסומן על-ידי פס בצבע אדום על קרקעית הבריכה לכל רחבה ועל דפנותיה, וכן על-ידי שלטי-אזהרה התלויים על חבל מעל למים ועליהם כתוב בעברית ובלועזית 'סכנה – מים עמוקים'".

3. "...קו ההפרדה היה בעומק שבין 140 ס"מ ובין 160 ס"מ, ולא בעומק 120 ס"מ כפי שנדרש בצו. בכך הופרה החובה החקוקה הקבועה בסעיף 10(ב) לצו. הוראת חיקוק זו נועדה להגן על מתרחצים, שאינם יודעים לשחות, ולהתרות בהם, לבל יכנסו לתחום המים העמוקים. המציל העיד, כי המנוח נמצא באיזור קו ההפרדה.... מכך ניתן בהחלט להסיק, כי המנוח רצה להתקדם עד לקו ההפרדה, ועקב העובדה שקו ההפרדה היה כבר בתוך תחום המים העמוקים, טבע המנוח".

4. "בסעיף 14(א)(1) לצו נקבע, כי אחת מחובותיו של המציל היא למנוע ממתרחצים שלא יודעים לשחות להיכנס למים העמוקים. בעדותו במשטרה... העיד המציל, כי בשל העובדה שבריכת הפעוטות לא הופעלה, מותר היה לילדים מכיתה א' ומעלה להיכנס לבריכה הגדולה בתנאי שיהיו ליד המדרגות. המציל הוסיף וציין, כי הוא שמר על כך, שהילדים לא יתקרבו למים העמוקים. המציל אישור את הדברים בעדותו...המציל היה מודע, איפוא, לחובותיו על פי סעיף 14(א)(1) לצו. הימצאותו של המנוח במים העמוקים וטביעתו שם מעידה על כך, שהמציל הפר את חובתו זו".

5. "אין מחלוקת בין הצדדים, כי בריכת הפעוטות היתה סגורה, דבר שהביא לעומס גדול יותר של מתרחצים בבריכה הגדולה...מידת הסבירות חייבה הפעלת שיקול דעת וצירופו של מציל נוסף....בבריכה לא הוצב שלט, האוסר באופן חד משמעי רחצת ילדים ללא הוריהם...המציל ישב על כסא נמוך ולא בסוכת מציל מוגבהת, שהיתה מאפשרת לו דה ראיה רחב יותר...כאמור לעיל, סימון ההפרדה בין המים הרדודים ובין המים העמוקים לא היה בעומק 120 ס"מ כנדרש, אלא בעומק של כ – 150 ס"מ. מעבר להפרת החובה החקוקה שיש בכך דבר  זה גם מהווה רשלנות חמורה. העולה מכל האמור לעיל, שהנתבעים לא פעלו במידת הסבירות הנדרשת בהפעלת בריכת השחיה, ובכך הפרו את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כלפי הרוחצים בבריכה".

6. "אין ספק, שהשארתו של ילד צעיר, שאינו יודע לשחות, ללא השגחה בתוך בריכת שחיה יש בה משום רשלנות, והיה בה כדי לתרום לאסון שארע בטביעתו של המנוח. יחד עם זאת לאור החובות החקוקות, שהופרו על ידי הנתבעים ולאור התרשלותם, לא היתה רשלנותו של התובע 2 הגורם הבלעדי והמכריע שגרם לטביעה. לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה, שאת אשמו התורם של התובע 2 יש להעמיד על 15% בלבד".

7. לענין הנזק: כאב וסבל: "במקרה דנן אבדה הכרתו של המנוח בעת התביעה ומאז לא שבה אליו עד למותו כחודש לאחר מכן. בנסיבות אלו אין עזבון המנוח זכאי לפיצוי נפרד בגין כאב וסבל מעבר לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים".

8. קיצור תוחלת החיים: "בנסיבות הענין ולאור גילו הצעיר של המנוח, ופרק הזמן הארוך בו היה המנוח מאושפז בבית החולים עד לפטירתו, סכום של 500,000 ש"ח כשהוא משוערך מיום הפטירה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק יהווה פיצוי הולם בגין ראש נזק זה".

9. פיצוי בגין 'השנים האבודות': בעקבות ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום פויתוח הרובע היהודי בע"מ, פ"ד נח (4), 486: עזבון המנוח זכאי "לפיצוי עבור הפסד כושר ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות", השנים שבהן היה יכול להשתכר אלמלא מותו". בעקבות ת"א (י-ם) 2555/00 רביב נ' מדינת ישראל, דינים-מחוזי לד (6) 317 – מחמת חוסר הידיעה בדבר עיסוקו האפשרי של הילד כבוגר והוצאותיו – "כל חישוב אקטוארי על בסיס חזקות למיניהן ותוך ניסיון לדלות מתוך הנתונים והחזקות את הסכומים שיעמדו בבסיס החישוב יהיה מלאכות, וסביר להניח שאף לא אמיתי. על כן, סבורני , כי יש להעמיד במרקה זה את הפיצוי בגין אבדן ההכנסה בשנים האבודות על סך גלובאלי של 700,000 ש"ח, כשמסכום זה יש לבצע ניכוי בהתאם לאשם התורם האמור לעיל".

התביעה התקבלה.

ת"א (ב"ש)  2288/96  ענת ויסברגר ואח' נ' דוד אוחיון ואח', פ"מ תשס"א (א), 83

התובעת נכנסה למים על גלשן שניתן לשכב עליו ולשוט בו על פני המים. היא וחברה עד לקו מצופים במרחק של כ- 100 מהחוף, ירדה מהגלשן ושחתה בים. באותה עת הגיעה למקום סירת מנוע שגררה אחרי מתקן הקרוי "בננה". הסירה שטה במהירות לעבר המקום שבו שחו התובעת וחברה והיא נפגעה על ידי הסירה בשתי רגליה. אחת מרגליה נקטעה.

בתביעתה היא תבעה את משיט סירה ובעליה, את חברת הביטוח שבה היתה הסירה מבוטחת כנגד סיכוני צד שלישי, את סוכן הביטוח שטיפל בביטוח הסירה, את מדינת ישראל, את עירית אילת וכן כנגד מי שהיא היתה סבורה שהחזיק בחוף ממנו יצאה לשחיה וכנגד החברה לפיתוח חוף אילת.

ת"א (נצרת) 2908/92 עמרם אדרי נ' חוף גיא ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 26.12.02)

התובע התארח בחוף גיא והשתתף ברכיבה על מתקן מסוג "בננה" שהינו צינור גומי מוארך, מנופח, השקוע בחלקו במים והמחובר באמצעות חבל לסירת מנוע מהירה. לטענתו, כתוצאה מהטלטלות התהפך צינור הגומי והתובע הועף ממקומו נפל למים ונחבל חבלות גוף קשות ביותר. בתביעתו העלה טענות רשלנות של מפעילת חוף הרחצה ומתקני ספורט המים חשל המשיט.

הנתבעות מכחישות את עצם האירוע הנטען ולחלופין מכחישות כי התאונה ארעה בשל רשלנותה. כן טענו לקיומו של אשם תורם, ואף הסתכנות מרצון.

הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לשתי מבטחות. אחת מהן הופטרה מאחריות בשלבים מוקדמים יותר, הואיל והוכח כי כיסתה "סקי מים" ומאחר ואין מדובר במקרה של סקי מים.

היתרי בניה לבריכות שחיה

ת"א (ירושלים) 11258/93 אברהים נעאמנה ואח' נ' קיבוץ קליה ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 24.9.96)

הערת המערכת: פסק הדין ניתן בטרם הוחק חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000.

"התובעים, בני משפחה אחת (הורים וארבעת ילדיהם הקטינים), הגיעו ביום 3/7/93 לפארק המים "אטרקציה". לטענתם לא הותר להם להיכנס לפארק בשל היותם ערבים. ...הם תובעים פיצוי, בעיקר בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם בפרשה זו...הנתבעים טוענים כי לא נאסרה על התובעים הכניסה לפארק באותו יום אלא רק הומלץ בפניהם שלא להיכנס מטעמי בטיחות ושלום הציבור, ולנוכח העובדה שיומיים קודם לכן, ב- 1/7/93, השתלטו מחבלים על אוטובוס בירושלים, פצעו רבים ורצחו אישה. לטענתם היה מקום לאותה המלצה בשל חשש ממעשי תגובה של יהודים שייעשו בפארק".

"טענתם העיקרית של התובעים נשענת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיה נפגע עיקרון השיוויון הגלום בחוק זה בשל אפלייתם לרעה. הטענה האחרת נשענת על ס' 28 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח - 1957,האוסר סירוב בלתי סביר "לעשיית שירות בר-פיקוח". התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה הסכם שנכרת, לאחר שהצעה שהופנתה לציבור לבוא ולנפוש בפארק נתקבלה ע"י התובעים, וכן הפרה את עקרון תום הלב בקיומו".

"הנתבעת טוענת מנגד, כי לא הפרה את חוק יסוד, מאחר שפעלה בכל מקרה לאור האיזון המתבקש מעקרון השוויון עם שיקולי בטחון. היא מוסיפה וטוענת כי עסקה הוא עסק פרטי, ולא מוטלת עליה חובה בעסקיה לנהוג בשוויון. אשר לטענות הנשענות על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, טוענת הנתבעת כי השרו האמור לא הוכרז כשירות בר-פיקוח, ומכל מקום, לטענתה, סירובה הי סביר. אשר לטענות מהתחום החוזי, טוענת הנתבעת כי לא הפרה כל הכם מאחר שזה לא נכרת, וכי נהגה בתום לב, כשמכל מקום עקרון תום הלב אנו מחייב אותה לנהוג בשוויון. הנתבעת טוענת כי בקביעת החובות המוטלות עליה יש להמנע מלהביאה למצב שבו לא תוכל לעמוד באחריותה בנזיקין לנכנסים בשערי הפארק, דבר שיקרה אם לא תוכר זכותה לפעול משקולי בטחון ושמירת שלום הבאים. הוא הדין, לטענתה, לגבי עמידת מנהלה באחריותו מכח דיני תאגידים".

1. נקבע כעובדה כי "ביום האירוע לא ניתן לתובעים להיכנס לפארק בשל היותם ערבים, ודי בכך כבסיס עובדתי לתביעה".

2. על פי סעיף 11 חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראות שעה), התשמ"ו  - 1985 הוכרזו כל השירותים כבני-פיקוח וחוק זה עמד בתוקפו בתקופה הרלבנטית. חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים אינו מהווה מסגרת הולמת את הענין הנדון, שכן סעיף 28 מצוי בפרק  "מניעת רווחים מופקעים בשירותים", "הווה אומר, איסור סירב עשיית שירות הקבוע בסעיף 28, לא בא אלא כדי לתמוך בפיקוח על מחירים. ...במרוצת המחצית השניה של שנות ה- 80 שוחררו מפיקוח מחיים שלושה שירותים הנוגעים לענייננו: "מתקני שעשועים", "שירותי בריכות שחיה", "שירותי מועדוני ספורט, מועדוני נופש ומועדוני בריאות", כך שבמועד האירוע הנדון לא היו מחירי הכניסה לפארק המים "אטרקציה" ניתנים לפיקוח...אולם חרף הגישה בה נקטתי כאן, על י לציין כי יש יסוד משפטי לטענה שהסירוב בו עסקינן נכנס לגדר חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, ור' פרידמן-כהן, חוזים כרך א עמ' 48 - 49, ועמ' 182.

3. "אשר לטענות ב"כ התובעים מהתחום החוזי, באלה יש כדי לבסס את זכות התובעים לפיצוי. המטריה החוזית הרלבנטית היא של חזרה מהצעה לציבור. הנתבעת פנתה לצבור בכללותו בהצעה חוזית לפיה, מי שיגיע לתחומי הפארק וירכוש כרטיס יוכל להינות מהשירותים שהיא מעמידה בפארק זה".

4. "הגישה הראויה בשיטתנו היא זו שהמתיחסת למוכר כאל מציע, ר' פרידמן-כהן שם, עמ' 185, ולענן רשות כניסה למתקני שעשועים אומרים המחברים כהן-פרידמן - "הפניה לציבור היא ההצעה. התשלום הוא הקיבול" (שם ,189)".

5. "...גם אם נכונה הגישה הרואה בפניה לצבור במקרה שבפנינו הזמנה גרידא, תראה הפעולה המנוגדת לאינטרס ההסתמכות של הקהל המגיעה לפאק וכניסתו אינה מתאפשרת, פעולה בנגוד לחובת תום הלב (ר' פרידמן-כהן שם, עמ' 186), ...יש לזכור שעל הבאים אל הפארק לנסוע אליו ממרחק ולהשקיע זמן ודלק, והם עושים זאת מתוך אמונה שתוכניתם להיכנס בשעריו תתגשם. כאשר הנתבע מסירה בדיעבד את הצעתה ליכנס בשעריה בפני חלק מהקהל, השקעתו נעשתה לריק, ותוכניותיו לאותו יום השתבשו. ביטול ההצעה במצב כזה הוא על פניו בלתי הוגן כלפי אותו קהל".

6. "אינני סבורה כי היתה סכנה ממשית של התלהטות הרוחות עקב כניסת ערבים למקום. החיים בארץ באות תקופה (וגם בתקופות אחרות שבהן נעשו פיגועים) התנהלו באופן שיהודים וערבים שנמצאו במגעים ובחיכוך מתמיד, לא נגררו לפעולות אלימות, זולת חריגים בודדים.. משפחה, הורים וילדיהם, הבאה לנפוש בבריכה, אינה מעוררת חשש שפניה לתגרה כלשהי, והטענה כי עצם כניסת למקום מעוררת חשש למדנים אינה משכנעת

7. "חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו חל בנסיבות הענין. "חוק היסוד הלה את זכות השוויון למעמד חוקתי. ברם גם אלה הסבורים אחרת, יוכלו להסכים כי האירוע שבפני שייך לפחות לאותה קבוצה של מקרים שבהם הפגיעה בכבוד, בשל אי מתן כניסה לערבים והתרת כניסה ליהודים, הוא ברורה. אין ספק כי התובעים, שנאלצו לחזור כלעומת שבאו מבלי שהתאפשר ה כניסתם לפארק המים, חשו מושפלים".

8. "בהעמדת זכות השוויון החוקתית מול זכות חופש ההתקשרות, נקודת המוצא היא שגם לחופש ההתקשרות עיגון חוק היסוד שבון עסקינן...ואולם במקרה שבפני אין בהשענות על חופש ההתקשרות כדי להועיל לנתבעת...הנתבעת עצמה פנתה לציבור כולו, ערבים ויהודים, לבוא ולהינפש בפארק המים. אם נמלכה הנתבעת בדעת, ולאחר שהתובעים כבר נענו להצעת ובאו ביטלה הצעתה, לא פעלה כדין ע"פ עקרונות דיני החוזים. מכאן, שיד הזכות  לשוויון על העליונה".

9. המעשים האמורים אף מהווים עוולת הפרת חובה חקוקה, כאשר החיקוק הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

10. "מהו הפיצוי המתאים לנזק זה ? ...פיצוי על נזקים מסוג זה ניתן הן במסגרת החוזית (הפרת תום הלב) והן במסגרת הנזיקית (הפרת חובה חקוקה). אשר לנזק הלא ממוני, במקרה שבפני מדובר ב- 6 אנשים, הורים וארבעה קטינים. כולם חשו אכזבה בשל אי יכולתם לממש תוכניתם להיכנס לפארק. הפגיעה בכבוד, להבנתי, היתה בודאי גדולה יותר בעוצמתה אצל המבוגרים ופחות משמעותית לגבי הילדים...ספק אם הילדים הקטנים יותר קלטו וספגו פגיעה זו אותה עת. פגיעה כזאת, מכל מקום, לפי שחש בה, אינה נמחקת על נקלה והיא מצדיקה פיצוי משמעותי יותר. אשר לנזק הממוני, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי אין מקום לפצות בגין ההוצאה על המזון, שהרי התובעים היו צריכים לספק דרישתם למזון גם בהיותם במקום אחר. אשר להוצאה הנוספת על הדלק, אני רואה אותה כזניחה וכנטמעת בפיצוי שיפסק להלן בגין עוגמת הנפש".

בית המשפט קיבלת את התביעה וחייב את הנתבעת בפיצוי התובעים בסך כולל של 10,000 ש"ח (שהוא הסכום שנתבע) וכן תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.