אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה - 2005

בר"ע 6704/94 רשות הגנים הלאומיים נ' אביגדור אבן ואח', פ"מ תשנ"ו (א), 259

המבקשת עתרה לצו מניעה זמני נגד המשיבים שיאסור עליהם להפעיל גם אירועים בתחום גן לאומי, בטענה כי הפעלתו פוגע באופיו הטבעי של השטח כגן לאומי ונעשה בלא ההיתרים הדרושים על פי דין. בית משפט השלום דחה את הבקשה.

"אני מקבלת, על כן, את הערעור בשאלה שהוצבה, וקובעת שרשות הגנים רשאית להיזקק לכל הליך משפטי ולעתור לכל צו בתחום האזרחי, כדי לאכוף את חוק הגנים. הכול, כמובן, בתנאי שכל פגיעה בזכויות תיעשה במסגרת ובכפוף להנחיות ברורות בדבר היתרים ואיסורים שהרשות מטילה על בעלי זכויות בגן הלאומי ועל מי שנזקק לגן הלאומי בתחום הייעוד שלו".

ע"א 702/87, 703 מדינת ישראל ואח' נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2) 705.

ת"א (תל אביב) 8666/90 לאה כהן נ' "אגד תיור" ואח', פ"מ תשנ"ה (ד) 9

"התובעת היא צעירה ... שנפגעה...בהיותה בת 27 שנה. במועד בו אירעה התביעה היתה התובעת מדריכת טיולים, בוגרת סמינר "בית ברל", שם למדה לימודי ארץ - ישראל והוראה. האירוע עצמו התרחש במהלך טיול שהדריכה התובעת, והיא שהובילה את הטיול, קבעה א נתיב ההליכה וצעדה בראש טור ההולכים. הטיול שבו מדובר היה טיול של שתי כיתות מבית הספר...והמשתתפים היו ילדים בני 13 לערך...לטיול הצטרפו מורים והורים וכל אחת משתי הכיתות הובלה והודרכה על ידי מדריך אחר...זימון המדריכים לטיול נעשה באמצעות "אגד תיור"...שאצלה הוזמנו הטיול והאוטובוסים".

התובעת טוענת כי אנשי אגד רמלה הם שהציעו לה להדריך את הטיול וכי נתנו לה הנחיה מפורטת לגבי נתיב ההליכה המדויק.

"התובעת נפגעה בדרך חזרה בנחל ערוגות, בהולכה באפיק הנחל, ובאפיק אין שביל מסומן".

נפסק (כב' השופט עמיחי דוויק ):

1. "התובעת לבדה היא זו שקבעה את נתיב ההליכה והחזרה. היא זו שהחליטה לשוב שלא בשביל אלא בדרך האפיק, והיא עשתה זאת שלא מכוח הנחיה או עצה שקבלה, כביכול, מאנשי אגד. ראשית החטאת רובץ איפוא לפתחה של התובעת".

2. "דומה, שלא יכול להיות ספק שהדרך הבטוחה והמסודרת היא דרך השביל המסומן, שביל אשר, ככל הנראה, הותווה וסומן על ידי הנתבעת 2 והודק ברגליהם של מטיילים רבים. ברור גם שהשיבה דרך האפיק לא היתה בשביל כלשהו, אלא על פי בחירת נתיב, כפי שנראה לתובעת. ברור גם שהשביל, בדרך כלל, אינו ממן להולכים בו הפתעות, בניגוד להליכה "חופשית" בשטח. ואכן, התובעת העידה כי הגיעה "למקום שלא יכולתי להמשיך בו... היו שני סלעים שהייתי צריכה לרדת אותם ומתחתם היה שביל". התובעת אף פירטה בעדותה, כי "באפיק הולכים איפה שנראה המקום הטוב ביות או איפה שנראה דרוך. אין שביל"".

3. "...מקום שמדובר במדריכת טיולים מקצועית רשאים היו, בין בית הספר ובין "אגד תיור", להניח כי מדריכה שכזו תהא מיומנת, מנוסה וזהירה ותדע לבחור את דרך המלך, כדי לצמצם את הסכנות לילדים המשתתפים בטיול ולעצמה. אף שברור שמיטיבי לכת, המצוידים בצידוד מתאים, יוכלו להלך ולחזור גם לאורך האפיק או לאורך נתיב בלתי - מסומן ואף שברור שעקרונית ניתן לחצות כמעט כל שטח בכל קו הליכה שהוא, הרי מקום שמדובר בטיול לילדים יש לבחור דרך מקובלת, מוכרת ומסודרת, ואין ליטול סיכונים. תפקיד זה של בחירת מסלול ההליכה הוא לעולם תפקידו של מדריך הטיול ומובילו. זהו תהליך בחירה הניזון מניסיונו ומידיעתו של המדריך את הנתיב בו מדובר, את גיל מטיילים ויכולתם, את משך הזמן העומד לרשותו, את פני השטח ואת הציוד שבידיו. אינו סבור שניתן לשמוע מפי המדריך המטייל באתר שמוכר לו טענת המטילות את האחריות לפתחם של אחרים בעניינים שמעצם טיבם מסורים לידיו בלבד".

4. "פגיעתה של התובעת, נגרמה, כך יש להדגיש, נסיבות בנאליות ושגרתיות לחלוטין. האמת היא , שאף שבחירת נתיב התנועה היתה, לדעתי, מוטעית, והמדריכה נטלה סיכון מיותר, הרי הפגיעה עצמה לא היתה במקום שיש בו סכנה ממשית, אף לא סכנה כלשהי. מתברר, שבמהלך ההליכה הגיעה התובעת למעין דרגש, מדרגת סלע, שגובהה כמטר וכדי להמשיך בדרך היה צורך לרדת מדרגה זו....הטעם לנפילתה של התובעת אינו ברור לחלוטין...קשה לייחס את איבוד שיווי המשקל...לאיכות מיוחדת או מסוכנת שבשטח. הגבהים אינם כאלה שהראש מסתחרר מהם, שטח המדרך סביר, גובה הקפיצה מזערי והמהל כולו הוא מבוקר ולא פתאומי. נראה איפוא, כי הנפילה נגרמה עקב חוסר תשומת לב של התובעת ואיבוד מקרי בשל כך של שיווי המשקל".

5. "מסקנתי היא איפוא, שאף שהמקרה אירע מחוץ לשביל המסומן ובמקום שבו מלכתחילה היה על התובעת להימנע מלהוביל אליו את המטיילים, הרי הנפילה עצמה לא אירעה במקום מסוכן כלל ועיקר".

6. הגם שיש לדחות את עילת התביעה של הפרת חובה חקוקה בשל הרחבת חזית, הרי שגם לגופו של ענין אין יסוד לקיום אחריות בשל הפרת חובה חקוקה. "החובה שהפרתה מיוחסת לנתבעת 2 (רשות שמורות הטבע, ר.ג.) יסודה בסעיפים 32 ו - 33 לחוק הגנים הלאומיים, שמורת הטבע ואתרי הלאום, תשכ"ג - 1963. על פי חיקוקים אלה הוסמכה רשות שמורות הטבע לנהל את ענייני השמורות וכן "לבנות ולהסדיר דרכים, שבילים וגדרות, לשנותם ולתקנם".מקובל עליי, כי בדרך כלל סמכות ניהול מטילה על הרשות חובה חקוקה לעניין הבטיחות בשמורות (כפי שקבע כבוד השופט ש' לוין בע"א 702/87, 703[2]). פרטי החובה ואופן ביצועה לא הוגדרו בחוק, והם מעצם טיבם ספציפיים לנסיבות כל שמורה ושמורה ולמצב שבה. אני מוכן להניח, כי מקום שבשמורה לא סומנו כלל שבילים, או מקום שסומן שביל שהוא מסוכן באפם יוצא דופן בלא נקיטת אמצעי הגנה וביטחון - אין הרשות יוצאת ידי חובתה. אלא שבמקרה שלפניי, לעומת זאת, אין הדברים כך. אם תאמר שהתובעת הלכה בשביל שאינו מסומן, אך בכל זאת בנתיב דרוך, כבר חיוויתי דעתי שלא היה בו, בשביל האמור או במכשול שבו, סיכון מיוחד שהיה צורך להתריע מפניו או לנקוט אמצעי מיוחד למניעתו. אם תאמר, לעומת זאת, שהתובעת הילכה בשטח פתוח, משמע בנתבי סתמי באפיק, הרי הציפייה מהרשות שתנקוט אמצעים למניעת גלישה של מטיילים לכל נקודה ונקודה שאינה שביל מסומן היא ציפייה בלתי סבביה שאינה מתקבלת על הדעת".

7. "יתר על כן, אני סבור שאפילו היה שלט האוסר על המטיילים להלך שלא בשביל מסומן, עדיין הייתי קובע כי במקרה שלפניי אין קשר בין היעדר השלט לבין פגיעת התובעת...".

8. "התובעת הי מורת דרך ומדריכת טיולים; טענה מפיה של נפגעת כזו, כאילו היא היתה נזקקת לשלט כדי לדעת שאין ללכת בשביל שאינו מסומן, היא טענה מיתממת. התובעת יודעת, בלא ספק, את מה שנראה לי כיסוד היסודות של הכשרת מורה דרך, משמע את הצורך ללכת בשביל, מקום שקיים שביל, והאיסור ללכת בשטח הפתוח, קל וחומר בראש קבוצה של ילדים. אפילו נמנעה רשות שמורות הטבע מלשלט, לא מצאתי ביס לקבוע, בהתחשב בזהות הנפגעת עם מקצועה, כי שילוט כזה היה יוצר בעבורה מציאות שבעטיה היתה בוחרת נתיב הליכה אחר".

9. אשר לטענת הפרת חובה חקוקה על פי פקודת הבטיחות בעבודה בין "אגד תיור" לבין התובעת: "אינני סבור, כי בין התובעת לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד - מעביד. אגד הזמינה שירות אצל התובעת, אך הזמנה כזו לא יצרה לדעתי יחס החורג מיחסים שבין מזמין שירות לבין קבלן. התובעת לא היתה משולבת במערך הארגוני של אגד, היא לא היתה נתונה למרותה ולפיקוחה בקשר עם אופן ביצוע העבודה, היא ניהלה לעצמה מעין עסק של השכרת שירותי הדרכה, וכל אלה מרמזים על כך שמהותית טיבה היחסים לא היה יחסי עובד ומעביד. גם התובעת לא ראתה את עצמה כעובדת של אגד אלא כ"פרילנסרית".

10. "מדובר לדעתי באשת מקצוע מובהקת, בעלת ידע מיוחד וניסיון, שלא היתה נזקקת להדרכה או להנחיה מן המעסיק. ספק בעיניי, אם היתה לאגד חובה כלשהי כלפי התובעת להדריכה או להזהירה מפני דברים המצויים בידיעה המיוחדת של התובעת ובאחריותה".

11. "ביצוע טיול בטבע בנתיב הררי או בנחל הוא עניין הכרוך מעצם טיבו בסיכון סביר של נפילה; מקום שמדריך הטיול נשלח לאתר מסודר, שיש בו שבילים מסומנים, והמסלול מוכר וידעו לו מהתנסויות קודמות, יוצא השולח ידי חובתו. אם בחר הקבלן, המדריך או השלוח, נתיב תנועה שגוי, ולא ניצל את הדרך הבטוחה לנוע בה, אין הוא יכול אלא להלין על עצמו".

12. על המועצה האזורית תמר, בשטחה נמצא המקום בו ארעה הפציעה חלים עקרונות זהים לאלה החלים על רשות שמורות הטבע. "איני סבור שבכל מקרה ובכל הנסיבות חלה חובה גורפת על המועצה האזורית להכשיר כל פינה וכל נקודה בתחום שיפוטה באופן שניתן לנוע בו לבטח.לדעתי, באותם מקומות שאליהם הוזמן הציבור ושעליהם מופקדת רשות אחרת, הרי אף שקיימת חובה עקרונית להקפיד על קיום רמת בטיחות סבירה יוצאת המועצה ידי חובתה מקום שהאתר הוכשר כנדרש. הציפייה מהמועצה האזורית "תמר" לדאוג כי מלוא שטחה של שמורת עין גדי יהא בטוח להליכה היא בלתי הגיונית ובלתי סבירה. מקום שהובטחו לציבור נתיבי הליכה מסומנים וראויים בתוך השמורה יוצאת המועצה האזורית ידי חובתה, וזאת כמובן בנתוני המקרה שלפניי".

13. "סוגיית הרשלנות: ...אין מחלוקת בין הצדדים, כי חובת זהירות מושגית אכן קיימת במקרה שלפנינו. יש לבחון, איפוא, אם קיימת חובת זהירות קונקרטית... . חובת הזהירות הקונקרטית משמעה, אם במקרה הספציפי בו מדובר אכן חלה חובת זהירות...לא כל נזק צפוי הוא נזק שיש לצפותו ולהטיל בגינו, אם יתממש, חובת פיצוי, שהר ייתכנו נזקים שהם פועל יוצא של סיכונים טבעיים ורגלים נלווים ליי היום - יום, ובגינם, כעניין של מדיניות משפטית, אין מתגבשת חובת זהירות. בסיכונים אלה מנתה הפסיקה מקרים מסוימים של עיסוק בספורט, התעסקות עם חיות שעשועים, רכיבה וכיו"ב, פעילויות שהועסק בהן יודע כי טמון בהן סיכון. כמו כן, ייתכנו מקרים שבהם לא תוטל חובת זהירות, שכן מדובר בסיכון רגיל ויום-יומי. כך, למשל, לא כל מקרה של החלקה או מעידה יקים חובת זהירות של הצד האחר וייתכן , כי אלה נכללים בתחום הסיכון הטבעי הכרוך בחיי היום-יום.

14. "במקרה שלפניי כבר קבעתי כי אין מדובר בסכנה בלתי סבירה או בסיכון בלתי רגיל. יש לזכור, כי מדובר בפגיעה במהלך טיול טבע, ואפילו בוצע בתוך תחומי שמורת טבע, עדיין אין בכך בלבד כדי להבטיח שנתיב ההליכה יהא פנוי מכל מכשול וחופשי מכל סיכון. ייתכן אמנם, כי גם בטיול כזה יועמד המטייל בפני סכנה חריגה (כפי שהיה, למשל , בפרשת ג'ון כהן..., שם נקבע כי השביל הצר שנמתח מעל תהום היה מסוכן ואסור להליכת בני אדם. כך גם ייתכן כי הליכה תבוצע בקירבה מסוכנת לבורות ולתהומות - כפי שאירע בע"א 451/88, 452...שם נספתה מלווה שנפלה לתוך מערה עמוקה), ואז בהחלט תוטל אחריות, אך לא כך במקרה שלפנינו. מעבר של מדרגת-סלע שגובהה כמטר, בטכניקה המחייבת קפיצה מגובה של סנטימטרים אחדים, לאחר שמתיישבים על המדרגה ומשלשלים הרגליים אל המשטח שמתחת, אינו עניין שניתן לראותו כמסוכן בטיול טבע".

15. "גם מזווית הראיה האחרת, משמע מיהו הנפגע, אין מנוס מהמסקנה שלא ניתן לדבר על התגבשותה של חובת זהירות קונקרטית. יש להתחשב בכך שמדובר במדריכת טיולים צעירה ומנוסה, שעיסוקה ומומחיותה בטיולי טבע (איני מקבל את הטענה המרומזת, כאילו מדובר במדריכה חסרת ניסיון) לגבי נפגעת כזו הערכת הסכנה ומשמעותה שונות בתכלית מאשר במקרה שבו היו נפגעים, למשל, ילד קטן או אדם זקן שהובילו אותם בנתיב, שבו מכשול שולי לגבי המדריך עלול להוות סכנה ממשית לגביהם. בנתונים, כפי שהוכחו לי, לא התגבשה לדעתי חובת זהירות קונקרטית בקשר עם האירוע הנדון, וממילא לא נוצרת חבות נזיקית".

16. "איני סבור שהמטרה של קירוב בני נוער או מבוגרים לנופי הארץ וחינוכם לאהבתה, מצדיקה נטילת סיכונים חריגים. טיול יש לבצע מתוך הקפדה יתירה על בטיחות המשתתפים בו מתוך התייחסות ליכולתם, לגילם ולמיומנותם של המטיילים. הטיול בא לתת, בצד ההיכרות עם הנוף והבנתו, גם כלים וכללים כיצד לנהוג בו, כיצד לבחור נתיב הליכה בטוח ואיך להישמר מסכנה ומפגע, ברור איפוא, כי אשר מביאים בחשבון גורמים אלה ובכל זאת נפגע מטייל, יתכן שאשם הפגיעה אינו נעוץ אלא בו בלבד. אין תועלת חברתית או הצדקה משפטית ליצור הכבדה מיותרת שופה מניעה של טיולים מאורגנים,ואין להטיל חובת פיצוי אוטומטית או כמעט אוטומטית בכל מקרה שבו נפגע מטייל במהלך טיול. יתר על כן, יש לדעתי לקיים קנה מידה מחמיר יותר דווקא עם הממונה על הטיול. כאשר הוא זה שנפגע וכאשר הפגיעה נובעת בראש ובראשונה ממחדל שלו, יש להקפיד עמו לא לפשר בנקל בהעברת האחריות מכתפיו לכתפיים אחרות. במקרה הנדון, גם אילו סברתי כי נתבי היה מסוכן באופן מיוחד או כי היתה הצדקה עניינית לחזור על עקבי הטור ולבחור דרך אחרת (ואיני סבור שכך הם פני הדברים), עדיין הייתי מהסס מאוד לקבוע, כי מי שבחר נתיב כזה וסטה מהשביל המסומן והברור בהובילו אחריו קבוצת ילדים ונפגע אגב כך ראוי שיישמע בטענות , כפי שפורטו בפרשה זו".

17. אף אם היתה רשלנות כלשהי היה מקום ליחס לתובעת אשם תורם מלא לקרות הארוע.

התביעה נדחתה, תוך חיוב התובעת בהוצאות.

ת"א (עכו) 2604/99 וינשלבויים מיכאל נ' רשות שמורות הטבע (לא פורסם) (פס"ד מיום 16.9.03)

"התובע נפגע בגופו ביום 26.9.98 עת טייל בפארק גורן שבצפון והלך בשביל לכיוון מסגד מונפורט, נפל ושבר את שוק רגל ימין".

נפסק (כב' השופט ג'מיל נאסר ):

1. "...ככל שמדובר בטיול רגלי בחיק הטבע, הרי יש להניח כהנחה טיבעית, ששבילים אינם סלולים אינם כבושים ואינם תמיד נוחים להליכה. הנחה טבעית נוספת הינה כי שביל כזה יכיל מהמורות כאלה ואחרות וכן יהיו ו אבנים מסוגים שונים ובגדלים שונים. אדם היוצא לטיול בטבע אור להיות מודע לקשיי השטח וכתוצאה נגזרת מכך, הוא אמור להיות זהיר בצעדיו יותר מאשר הליכה בכביש סלול או בדרך מרוצפת. יותר מכך, ניתן לקבוע במישור הנורמטיבי כי כאשר אדם משתתף בטיול בחיק הטבע, הוא נוטל על עצמו מלכתחילה סיכונים מסויימים הכרוכים בעצם הליכתו בדרך הררית, וסיכונים אלה עלולים לגרום לעיתים להתרחשות נזק גופני מבלי שהתרחשות זו מולידה חבות בנזיקין".

2. "...התובע ציין...שהתאונה ארעה עת עצרו להצטלם. התובע כיוון את המצלמה ופסע אחורה ואז רגלו נתקלה באבן ונפל".

3. "נתונים אלה מלמדים כי לא מדובר בארוע שנכפה על התובע וגרם לו לפגיעה עקב סיכון בלתי סביר. תחילה ראוי לציין כי אין למצוא כל תימוכין לטענת התובע שהמדובר בשביל מסוכן במובן זה שהוא כולל סיכונים בלתי צפויים אשר מקימים חובת זה זירות כנגד הנתבעת. אך מעבר לכך, ראוי לציין שהתובע עצמו היה מודע באופן ברור לסיכון הטבעי הקיים כתוצאה מעצם הימצאותן של האבנים באותו שביל ואף יותר מכך, התובע בחר את המקום שבו עצר על מנת להצטלם יחד עם משפחתו ובחר שלא להיזהר בכך שצעד אחורה מבלי להסתכל על הדרך".

התביעה נדחתה.

ת"פ (רמלה) 1978/04 מדינת ישראל נ' סצ'י ישראל (לא פורסם) (גז"ד מיום 13.7.04)

"הנאשם, שעל פי דבריו היה אותה עת דייל אוויר, הגיע ביום 19.9.02 לנמל התעופה בן גוריון ובכליו גן חיות שלם שכלל כמתואר בכתב האישום שלושה נחשים מסוג שוט ירוקים, שני נחשי פיתון מרושת, נחש בואה, שני קופים, תנין וחתול בר מסוג לאופרד אסיאתי".

הנאשם הודעה בעבירות המיוחסות לו במסגרת הסדר טיעון, עבירות לפי סעיפים 8(א)(1) ו - 14(א) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו - 1955 ובניגוד להוראות סעיפים 33(ד) ו - 57(א) לחוק גנים לאומיים שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998 וכן בביצוע עבירה לפי סעיפים 8(א)(3) ו - 14(א) לחוק להגנת חיית הבר".

נפסק (סגן הנשיא כב' השופט ש' ברוך ):

1. "מדובר בכמות נכבדה ביותר של חיות בר שאותה ביקש הנאשם להכניס שלא כדין לישראל".

2. "הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון, לפיו יושת על הנאשם קנס בסך 7,500 ש"ח וכן יחתום על התחיבות. על פני הדברים מדובר בהסדר מקל, אלא שהנאשם הוסיף ותיאר את תלאותיו כתוצאה מתפיסתו, בכך שפוטר מעבודתו, ורק לאחרונה מצא את מקומו בעבודה חדשה".

3. "בנסיבות שכאלה, ואף שכאמור מדובר בהסדר שהינו על הצד המקל, אין לחרוג מן המוסכם בין הצדדים".

על הנאשם הוטל קנס בסך 7,500 ש"ח וכן חויב לחתום על התחייבות כספית.

בג"צ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עירית רעננה ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 19.10.04)

בג"צ דחה עתירה המופנית כנגד גבית דמי כניסה בשבתות לפארק רעננה ממי שאינם תושבי רעננה. טענות העותרת כללו טענות הקשורות לדיני תכנון ובניה, היבטים תכנוניים, קנין הציבור, חופש התנועה וכן עקרון השיוויון. בפסק הדין נסקרו מסקנות הועדה הבינמשרדית שהוקמה על ידי משרד הפנים, על מנת לבחון את טענות העותרת.

נפסק (מפי כב' השופט י' עדיאל ):

1. "שאלת הזכות להיכנס לשטח ציבורי פתוח ללא תשלום, אינה ממין השאלות שדיני התכנון והבנייה נועדו לפתור, ואת הפתרון לסוגיה זו יש לחפש בתחומי משפט אחרים".

2. "הבחנה, לעניין גביית דמי הכניסה, בין מבקרים שהם תושבי רעננה למבקרים שאינם תושבי העיר, גם היא אינה בגדר הפרה של הנאמנות הציבורית. זאת, משום שהקניין הציבורי במקרה שלפנינו הוא קניינם של תושבי רעננה כאשר עיריית רעננה מופקדת, בראש ובראשונה, על טובתם וצרכיהם של התושבים שבתחומה (ראה: בג"ץ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נג(2) 798, 809-808 (להלן - בג"ץ צנוירט); בג"ץ 482/78 אלקיים נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד לג(1) 133). לעניין זה נודעת חשיבות לשיקול כי היו אלה תושבי העיר רעננה אשר השקיעו מכספם, בדרך של תשלום דמי ארנונה, בהקמת הפארק ובתחזוקתו. על רקע זה ולאור העובדה שמדובר ברכוש העירייה הנמצא בסמיכות לאזורי מגוריהם, הדעת נותנת כי תושבי רעננה הם אלה שלטובתם ולהעלאת איכות חייהם, נועד הפארק מתחילה".

3. "אכן, במקרה דנא עיריית רעננה מבחינה בין תושביה (ובצידם קבוצות מסוימות נוספות) לבין מי שאינו נמנה עליהם. עם זאת, אני סבור כי אין מדובר בהפלייה העולה כדי פגיעה אסורה בשוויון. כלל הוא, כי לא כל הבחנה בין פלוני למשנהו מהווה הפלייה. משמעותה של הפלייה היא "מנהג שרירותי של איפה ואיפה", שהוא חסר כל הצדקה בנסיבות הנתונות (ראה, בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 508; בג"ץ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, פ"ד מח(3) 353, 361-360). מכלל זה אנו למדים, כי עיתים יהא זה מוצדק ליתן יחס שונה לאנשים שביניהם קיים שוני רלוונטי הנוגע לעניין הנדון. בענייננו, לאור השיקולים שהוסברו לעיל, בהתחשב בכך שהפארק הנו רכוש העירייה אשר הוקם ומומן בכספם של תושבי רעננה ולאור קרבתו הגיאוגראפית של הפארק למקומות מגוריהם, העירייה הייתה רשאית להבחין, לעניין גביית דמי הכניסה, בין תושבי רעננה לבין תושבים שאינם גרים בתחומה (השווה: בג"ץ צנוירט לעיל). קיומם של שטחים ירוקים נוספים בסביבה, שהכניסה אליהם אינה כרוכה בתשלום, והעובדה שאין מדובר בשירות חיוני, שוללת אף היא את טענת הפגיעה בשוויון. שהרי ההלכה היא כי "דרישת התשלום תהווה הפליה רק אם חסרי אמצעים אינם מסוגלים או מסוגלים בקושי רב לעמוד בו; וטובת ההנאה או השירות שבעבורם נדרש התשלום הם חיוניים או חשובים עד כי אין הצדקה לתלות את קבלתם ביכולת התשלום של הפרט" (בג"ץ הופרט לעיל, בע' 366)".

4. "נדבך מרכזי נוסף עליו מבססת העותרת את טענותיה הוא הזכות לחופש התנועה. גם בנושא זה העותרת סומכת טענותיה על דבריו של השופט חשין בבג"ץ חורב (בע' 147), כי "חירות התנועה במובנה המקובל היא חירותו של היחיד לשוטט בארץ לאורכה ולרוחבה בלא שתחול עליו הגבלה כלשהי ברשות הרבים". העירייה אמנם אינה מונעת מהציבור כולו לבקר בפארק, אך לשיטתה של העותרת, גם בגביית דמי כניסה יש משום הגבלת חופש התנועה. זאת, אף אם גביית דמי הכניסה מהווה מגבלה רק לגבי חלק קטן מהאוכלוסייה. המבקש להגביל את חופש התנועה, כך טוענת העותרת, יכול לעשות כן רק מכוח הוראת חוק מפורשת (כפי שמוסדר הדבר בחיקוקים שונים, ביניהם תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, המאפשרות להגביל את הכניסה לאזורים מסוימים על-ידי הכרזתם כ"שטח סגור" (תקנה 125); חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד - 1964, המאפשר לרשות מקומית לגבות תשלום עבור כניסה לחופי רחצה מסוימים; חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998, המקנה לרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, סמכויות לגבות דמי כניסה לשמורות טבע ולגנים לאומיים; וחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995). אליבא דעותרת, בכל מקרה, ניתן להגביל את חופש התנועה רק כאשר אינטרס ראוי אחר גובר על חופש זה. בענייננו, סבורה העותרת, לא קיים אינטרס ציבורי אחר המתנגש עם חופש התנועה ומצדיק הגבלתו". 

5. "לא מצאתי בפסיקה דיון בהגבלת חופש התנועה בהתייחס לאתר ספציפי כמו זה שלפנינו ועל רקע דרישה לתשלום דמי כניסה. דומה, שגם אם ניתן לסווג הגבלה כזאת כהגבלה על חופש התנועה, מדובר בפגיעה זניחה וקלת ערך. גם השופט חשין, שעל דבריו בבג"ץ חורב סומכת העותרת טענותיה, התייחס למגבלה על חופש התנועה באותו מקרה, אף שהיא חלה על ציר תנועה ראשי, אך בהתחשב בכך שהיא לא חלה על הליכה ברגל ומשך הנסיעה החלופית לא היה רב, כאל עניין ש"לא יבוא אלא בשולי חירות התנועה... ועוצמתו כעוצמת זכות מן השוליים" (ע' 148 לפסק הדין)".

6. "אפילו אניח, בניגוד לאמור לעיל, שבמקרה דנא פגעה עיריית רעננה בחופש התנועה, באמצעות החלטותיה לגדר את הפארק העירוני ולגבות דמי כניסה אליו, עוצמתה של פגיעה זו היא נמוכה ביותר וניתן למצוא לה צידוק בהגנה על אינטרסים אחרים, בכלל זה, הצורך במציאת מקורות ממון להחזקה השוטפת של הפארק וההגנה על זכותם של בני העיר רעננה להיכנס לפארק וליהנות מהביקור בו, זכות אשר עומדת להם בהיותם אלה אשר מימנו את הקמת הפארק והחזקתו".

העתירה נדחתה.

עע"מ 10112/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים ואח', פ"ד נח (2),  817

 השאלה העומדת לדיון היא "אם מותר על-פי דין לבנות נתיב שלישי במסלול העולה ירושלים שלא על-פי תכנית מפורטת, ובלא שהוכן תסקיר השפעה על הסביבה. בית משפט קמא קבע כי הדין מתיר זאת, ואילו המערערות...השיגו ומשיגות על כך בכל תוקף".

"הכביש עובר באזור שהוכרז בשנת 1965 גן לאומי מכוח סמכות הקבועה בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג – 1963 (כיום: חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח – 1998) על שום ייחוד הנוף שבו...".

נפסק (מפי כב' השופט מ' חשין ):

"על המשיבים, להכין תכנית מפורטת ראויה ולמלא אחר כל הדרישות שבתכנית מי/ 200 – לרבות הכנתו של סקר השפעה על הסביבה כהוראת סעיף 15 לפרק ה' של תכנית מי/ 200... – עד שיותר להם להרחיב את הכביש שבין מחלף שער הגיא לבין מחלף שורש בדרך העולה ירושלים. כך תובע שלטון החוק. כך מכתיב השכל הישר. ולמותר לומר כי אין בחובות אלו כדי למעט מן החובה המוטלת על המשיבים להכין תשריט התוויות הדרך בקרקע חקלאי, הכול כקביעתו של בית משפט קמא".