חקיקה

חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד - 1964

צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה - 1965

צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף )(תיקון), התשס"ז - 2007

צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כינרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף) (תיקון), התשס"ח - 2008

חוק איסור נהיגה בחוף הים, התשנ"ז - 1997 (ס"ח התשנ"ז עמ' 84).

פסקי דין

ת"א (ת"א) 360/92 פונדק הים נתניה בע"מ ואח' נ' עיריית נתניה ואח' (סקירה משפטית חוברת 232 עמוד 21)

אחריות עירית נתניה להפסדי מסעדה על חוף ים עקב מיעוט מתרחצים על החוף, מחמת זיהום.

עת"מ (ת"א) 1187/03 דיונה בתי קפה ומעדנים בע"מ נגד עירית הרצליה (לא פורסם) (פס"ד מיום 21.9.03)

 העותרת מנהלת מסעדה בשם "על המים" בחוף השרון בהרצליה. "שטח המסעדה נמצא בשיפולי הצוק המתנשא מעל פני החוף, והוא נמצא בבעלות מלון השרון, אשר גם גובה דמי שכירות מן המסעדה. הכניסה למסעדה היא דרך הכניסה לחוף השרון. אמנם ניתן להגיע אל המסעדה גם דרך מלון השרון, אולם מנהלי המלון רואים זאת בעין לא טובה שכן הדבר מחייב מעבר דרך אולמות המלון. משכך, מתבצעת הכניסה למסעדה דרך הכניסה לחוף הים. פתח המסעדה נמצא במרחק קטן מפתח הכניסה לחוף.  עירית הרצליה גובה, לפחות בשנתיים האחרונות, דמי כניסה לחוף הים מן האנשים המבקשים להגיע למסעדה, והעותרת מבקשת בעתירתה כי יפטרו את באי המסעדה מחובה זו; לטענתה הדבר מהווה גורם מרתיע לאנשים, שהיו נכונים לבוא למסעדה, מן הבקור בה".

"טענת העיריה היא כי על-פי חוק העזר להרצליה  (הסדרת מקומות רחצה), התשכ"ח - 1967 היא מוסמכת לגבות אגרה בעד הכניסה  לשטח הגדור שעל חוף הים, ומאחר והמסעדה כלולה בתוך השטח הגדור, זכאית העיריה שלא להתיר כניסה גם לבאי המסעדה, אם הם מבקשים להכנס לשטח הגדור של חוף הים אשר בשוליו הפנימיים נמצאת המסעדה כאמור לעיל.

נפסק (כב' השופטת מ' רובינשטיין ):

1. "לגוף הענין הנני סבורה כי יש מקום ליצירת אבחנה בין מי שמשתמש בחוף הים למטרות רחצה או שהייה על החוף, לבין מי שפניו אל המסעדה. כפי שחוק העזר רואה לאבחן בין תושב העיר לבין מי שאינו כזה, ומעניק בדין פטור לתושב ולחיילים בשירות, יש גם מקום לכך שיוענק פטור למי שאינו נזקק לשירותי החוף, אלא פונה אל המסעדה בלבד".

2. "דרישת תשלום עבור הליכה למסעדה הממוקמת על שטח ובבעלות מלון השרון, ואשר הכניסה אליה הינה דרך שער השטח המגודר, אשר נעשית אך ורק מאחר שמבקשים למנוע טרחה ואי נוחות מהמלון,אינה נראית בעיני כסבירה".

3. "כפי שעולה מנוסח חוק העזר האגרה באה לזכות את באי החוף בעיקר בשרותי מלתחה מקלחת והצלה. כל השירותים הללו, אינם דרושים, ואינם מתבקשים ממי שבא למסעדה העותרת. יתרה מכך, לא רק שגביית דמי כניסה איננה סבירה בנסיבות העניין אלא היא גם נוגדת את מהותה ותכליתה של הגביה מן הבחינה המשפטית. להבדיל ממס אגרות לסוגיהן, נגבות עבור מתן שירותים. היינו, יש מעין הדדיות כאשר הצד הנותן את השרות, גובה אגרה תמורת פעולתו. מבחינתנו יש מקום לאבחנה בין מי שמקיים מסעדה או קיוסק על חוף הים, נהנה מן הניקוי של שטח הים ע"י שירותי העיריה, מציב כסאות על שטח החוף שהעיריה טורחת לנקות ולטפח אותו,לבין מי שכל זיקתו לים היא רק בכך שפתח בגדר שהוצבה במקום משמשת גם לכניסתו לתוך המסעדה מבלי שהוא נזקק בצורה כלשהיא לאחד מסוגי השירותים הניתנים בחוף".

4. "אשר על כן... יש לפטור את באי המסעדה הניצבת על קרקע המלון, באשר אינה נזקקת לשירותי החוף, מן החובה לשלם דמי כניסה".

העתירה המינהלית התקבלה ועירית הרצליה חויבה בהוצאות העותרת.

בג"צ 8375/03 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל ואח', פ"ד נח (2), 97

 העותרת תוקפת את החלטת המועצה האזורית חוף הכרמל, עיריית אור עקיבא והחברה לפיתוח קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד בע"מ, לגבות דמי כניסה לחוף "הקשתות" בקיסריה. "הטענה המרכזית של העותרת הנוגעת לגביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד – 1964. נקבע שם כי רשות מקומית רשאית לקבוע בחוק עזר הוראות בענין הסדרת רחצה, לרבות לגבי גביית דמי כניסה. חוק עזר כאמור טעון אישורו של שר הפנים. במקרה הנוכחי, כך גורסת העותרת, לא קיבלה חוק עזר בנושא".

נפסק (מפי כב' השופט א' גרוניס ):

הנושא העולה לדיון נמצא בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ועל כן יש לדחות את העתירה על הסף.

ע"פ 209/72 מדינת ישראל נ' אברהם אקשטיין, פ"ד כז(2) 13

"המשיב הוא מנהל של מוסד למפגרים בחדרה. ביום האסון הוא יצא בליווי שני מדריכים...עם קבוצה של 49 חוסים, שגילם היה בין 14 ו- 30, לרחצה בחוף הים הישן של חדרה. מקום זה אינו מותר לרחצה, הואיל והוא מחוץ למקומות הרחצה המוכרזים של חדרה....במקום שהמשיב בחר לרחצה קיימת שרשרת של סלעים נמוכים בתוך הים... באופן שהסלעים מהווים מעין שובר גלים, וביניהם ובין החוף נוצר שטח שבו הרחצה נוחה במים רדודים, שעמקם היה כשלושים סנטימטר...המקרה קרה כאשר גל לא-מצוי שטף את הסלעים והשתפך אל תוך השטח שבו רחצו החוסים...אותו כל הפיל שישה מן החוסים שהיו בים ובניהם את המנוח...הם החלו מכים בידיהם...והיה ברור שהם בצרה. המערער ושני עוזריו חשו אליהם והספיקו למשות ארבעה מן המים. החמישי היה במצב כזה שהמשיב היה צריך לטפל בו במיוחד, ולשם כך השכיב אותו על אחד הסלעים שבתוך הים. תוך כדי כך נסחב השישי, הוא המנוח, אל הים הפתוח, מרחק כ- 70 - 80 מטר מן החוף והלאה, והוא הוצא משם רק כעבור כמה דקות, בעזרתו של מתרחץ אחר, רופא...שהזדמן למקום...".

 המשיב הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות, אך זוכה בבית המשפט המחוזי.

נפסק (מפי כב' השופט מ' לנדוי ):

1. "אכן הפרה העיריה כרשות מקומית את חובתה כרשות מקומית את חובתה לפי סעיף 2 של החוק הנ"ל ולא הציבה שלטים לציון דבר האיסור לאורך החוף בתחום שיפוטה. אבל הפרת חובה זו לא שחררה את המשיבה מאיסור הרחצה שהוטל בצו שר הפנים על יסוד סעיף 1 של החוק, כי שתי חובות אלה - חובת הרשות הציבורית וחובת היחיד - עומדות זו ליד זו, ואין האחת גורעת מחברתה".

2. "האיסור על רחצה מחוץ לחוף מוכרז שהנקבע מכוח החוק החרות קובע רמת התנהגות סבירה לשמירת שלומו של היחיד ושל אלה המסורים לפיקוחו ל היחיד. גם במה שנוגע לעילת הרשלנות.... המשיב לא הוכיח נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטיה מרמת התנהגות זו... אכן, על פני הדברים נראה הכל כמתנהל על מי מנוחות: גובה הגלים לא היה רב והחוסים רחצו בשטח שעליו סגרו הסלעים מצד מערב. אבל על המשיב  כאדם האחראי היה לזכור שהים צופן בתוכו סכנות שאינן גלויות תמיד על פני הדברים, כגון בורות נסתרים בקרקעית הים, מערבולות ונחשולי מים המשתפכים לפתע. הוא אומר שהביא את החוסים למקום מרוחק לטובתם ולטובת מתרחצים אחרים. אבל תכונותיהם המיוחדות של חוסים מפגרים היו צריכות להיות מעין חרב פיפיות בשיקולי המשיב, שהיה אחראי לשלומם: מצד אחד בוודאי רצוי היה להרחיקם ממתרחצים אחרים, אך מצד שני חשופים הם, בגלל אותן תכונות גוף ונפש, יותר מאחרים לסכנות שונות, ללא יכולת להגיב עליהן ככל האדם, ומשום כך יש לשמור עליהם במשנה זהירות מכל דבר העלול לסכן את חייהם. השופט המלומד כבר העיר שאת הדילמה הזאת צריך ויכול היה המשיב לפתור על ידי ריכוז החוסים במקום נפרד על החוף, אך לשם רחצה בים מן ההכרחי היה להביאם אל תוך מקום הרחצה המוכרז. המשיבה הביא את החוסים למקום רחצה שבו ארבה להם סכנה והרשה להם להיכנס בקבוצות גדולות לים שלא היה שקט לגמרי, ללא השגחת מציל וללא ציוד הצלה. היה עליו לראות מראש גם את הסכנה האורבת להם בנסיבות אלה, ולא רק סכנת הגלויות לעין כל. במחדלו זה היתה רשלנות חמור למדי, וגם אלמלא האיסור הסטטוטורי, מן הדין היה להרשיעו בעבירה...".

הערעור התקבל והרשעתו של המשיב הוחזרה על כנה, תוך ביטול עונש המאסר על תנאי אשר הושת עליו.

ע"פ 631/78 האח ג'וזף גונשלס סליזם נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 465

המערער מילא תפקיד של מ"מ המנהל במוסד לילדים עם פנימיה, "אקול דה פרר" בנצרת. הוא יצא עם שני מלווים נוספים עם קבוצה בת 23 ילדים בני 8 - 12 בערך לרחצה בחוף ים המצוי בין "חוף הכרמל" לבין "חישולי הכרמל" ליד חיפה. קטע החוף אליו הגיעו אינו מוסדר, אין בו מצילים או שרותי הצלה. "מסתבר הרחיצה שם היתה אסורה, אך השלט היחיד שהודיע על כך היה עשוי פח והמלים שעליו, אם כי בשלוש שפות יאה וכדורש, היו כבר דהויות ובלתי קריאות". למרות שהילדים הוזהרו הן בבית הספר והן בדרך, עם עצירת המיניבוס בחוף, פרצו ממנו הילדים וחלקם נכנס לים, כאשר המלווים רצים בעקבותיהם. אחד הילדים טבע.

נפסק:

1. "...הבאת ילדים בגיל רך בני 8 - 12 בקבוצה גדולה כשהם בפיקוח של "שחיין" אחד לחוף לא מוסדר היה בה משום העמדת הילדים בסיכון גדול שילכדו בין גלי הים, שהיה אותו זמן סוער וסוחף".

2. "מן מפורסמות שלים כח - משיכה אשר ילד רך מתקשה לעמוד בפניו, חרף אזהרותיהם של מורים ומחנכים. לפיכך, העדר מספר מבוגרים יותר גדול יודעי שחיה, בהם גם צעירים וזריזים, שיוכלו לדלוק בהצלחה אחרי קבוצת הילדים היווה רשלנות. המערער, השחיין היחיד ובגיל מתקדם, הודה ברוב הגינותו שריצתו היתה איטית ובבואו אל החוף כבר היו מספר ילדים בתוך המים. אילו היה לדיו בשלב זה לפחות שחיין אחד נוסף יכלו לטפל יחדיו בשני הילדים אותם הוציא המערער על החוף וגם בילד שנלכד בין הגלים ואחר כך טבע. כאן שקיימים בעיננו הן רשלנות והן קשר סיבתי בינה לבין הטביעה".

הערעור נדחה והתיק הוחזר לבית משפט השלום לשם גזירת הדין.

ע"א (י-ם) 6181/99 עירית נתניה ואח' נ' גרשון חיטיבשוילי ואח' (לא פורסם) (השופטים י' הכט, ע' חבש, מ' רביד) (סקירה משפטית 269 עמוד 22).

אחריות העיריה למותו של מציל ילד מטביעה, בשל הפרת החובה להציב שלטי איסור רחצה כנדרש בחוק והטלת אחריות גם על המדינה בשל הפרת חובה חקוקה.

ת"א (חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק ואח', פ"מ (1), 870

"התובע יליד 24.12.1977, חבר קיבוץ משמר העמק (להלן - הקיבוץ). בשדות הקיבוץ מטע שקים שהתובע וחבריו עבדו בו תחת פיקוחו של מרכז הענף בקיבוץ, מר גרהאם דובסון (להלן - גרהאם), שהיה אז שכר של הקיבוץ. ביום 8.9.1995 יצאו עבדי המטע, כתשעה במספר, יחד עם מר גרהאם, ליום טיול גיבוש ברמת הגולן ובסיומו נכנסו לרחוץ ולהינפש בחוף כורסי שבכנרת. התובע נכנס אל המים, התקדם מספר צעדים ואז קפץ קפיצת ראש קדימה. המים היו רדודים והגיעו בשפת האגם במקום בו הלך הובע פנימה וקפץ רק עד לגובה הברכיים. ראשו של התובע פגע בקרקעית האגם, נגרמה פגיעה קלה בקרקפת שגרמה לדימום, אך למרבה הצער נגרם בקפיצה הזאת שבר דחוס של החוליה הצווארית 6 - C, שבר זה הצריך טיפולים רפואיים, ניתוח ואשפוז, וגרם לשיתוק מוטורי מלא מן הכתפים ומטה ואובדן התחושה בחלק הגוף המשותק (פרפלגיה)".

"המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתואנת עבודה ורופאיו קבעו לתובע נכות של 100 אחוזים לצמיתות...".

"התובע מבקש לחייב את הנתבעים לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הקפיצה. תביעתו נסמכת על דיני הנזיקין ועל עוולת הרשלנות. הנתבע 1 הוא הקיבוץ, מעבידו של התובע אשר לו חב הקיבוץ, כעובדו, חובת זהירות. הקיבוץ הרשה לתשעה עובדי המטע לצאת אל הטיול ולטענת התובע הופרה חובת הזהירות של הקיבוץ באפשרו את רחצת העובדים בכנרת באותו חניון חוף כורסי שאיננו חוף רחצה מוכרז".

"הנתבעת 2 היא המועצה האזורית גולן אשר בתחום השיפוט שלה מצוי חוף כורסי, היא בעלת זכות החזקה בחוף, היא קבעה את הסדרים בו והיא שהעניקה לנתבע 5, על דרך של זכיינות, את הזכות להפעיל את החוף. כלפיה וכלפי הנתבע 5 נטען כי הם הפרו חובות חקוקות כמפורט בחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד - 1964 (להלן - החוק או חוק הסדרת מקומות רחצה) ובצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ד - 1953, והפעילו מקום רחצה מסוכן ומועד לפורענות".

"הנתבעות 3 ו - 4, אחראיות למי הכנרת, לניקיונה ולמצבה, ולטענת התובע, הן התרשלו בכך שהחזיקו את הכנרת ואת החוף המקרה אירע בו במצב מסוכן שאינו נקי מסלעים. עוד נטען כי הן אפשרו את הקמת החוף  "באופן שהנופשים יטעו לחשוב כי מדובר בחוף מסודר שניתנים בו שירותי בריאות הצלה ועזרה ראשונה וכי החוף בטוח לרחצה".

בכניסה לחוף נגבה תשלום לכל רכב שכנס לחוף ללא קשר למספר הנוסעים. כרטיס הכניסה כלל תניות שונות. הוכח כי בכניסה לחניון הוצבו שליטים המזהירים כי "הרחצה על אחריות בלבד".

נפסק (כב' השופט ש' ברלינר ):

1. "לא הוכח שהאיסור מאיסורי החוק או הצווים רחוץ בשטחים מסוימים לאורך חופי הכנרת חל על חניון חוף כורסי".

2. יש לדחות את הטענה כאילו אין למפעיל החוף כל אחרית לגבי הרחצה "מחמת שמדובר, כביכול, ב"חניון" ולא ב"חוף". בהקשר זה הקובע הוא המצב בשטח, והמציאות כפי שהיא מוצגת, מתבטאת ומובנת על-ידי הנכנסים אל החניון והרוחצים בחוף כאנשים סבירים...לו רצה מפעיל החניון להשתחרר מחבות כלשהי כלפי הרוחצים בכנרת בקו המים המשיק לחניון, היה עליו לגדר את החניון לאורך החוף ולא לאפשר מעבר מן החניון אל החוף. בהיעדר הפרדה כזאת לא יכול מפעיל החניון לעצום את עיניו מול הסכנות האפשריות לרוחצים בכנרת בחוף המשיק אל החניון, ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון".

3. האמור בשלט "הרחצה על אחריותך בלבד" מהווה תניית פטור כנגד נזקי הגוף. "יש לפרש תניה כזו, בגלל תקנת הציבור, פירוש מצמצם. אין היא משחררת את מפעיל החוף מכל אחריות...אין בשלט האמור כדי לשחרר את הנתבע מאחריות שעה שבנסיבות המקרה ניתן לייחס לו רשלנות של ממש. האחריות על המתרחץ אינה מוציאה, כשלעצמה ובכל מקרה, אחריות של מפעיל החוף...עדי ליתן נפקות לתניית פטור כדוגמת זו שבשלט ...נדרש כי השלט יוצב אל מול המתרחץ, לאורך שפת האגם בצורה בולטת, להפנות תשומת לבו לסיכון העומד בפניו ממש בעת כניסתו אל המים".

4. מפעיל החוף, ובעקבותיו גם המועצה האזורית "חבים ...חובת זהירות כלפי התובע, גם לגבי הרחצה בכנרת בחוף כורסי...ניתן לאמץ את רמת ההתנהגות הנדרשת על-פי החובות החקוקות החלות על מפעיל של חוף רחצה מוכרז גם לגבי חובותיו של המפעיל בחוף בלתי מוכרז כסטנדרד התנהגות הנדרש מכוח חובת הזהירות החלה על מפעיל חוף סביר. ראו בהקשר לכך ת"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן".

5. "הסיכון להיפגע גופנית מקפיצת ראש אל מים רדודים אופייני לבריכת שחייה ולכן מפעיל הבריכה חב באזהרת המתרחצים מפני קפיצה כזו. גם לפי החובה החקוקה לא נדרשת אזהרה מפורשת מפני קפיצה במים רדודים. נדרש לציין את עומק המים, לציין את הקו שהמים בו הם עמוקים, לסמן את המקפצות ולמקמן במקום שעומק המים בו מתאים למניעת סכנה לקופץ. ראה צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), תש"ל - 1970, סעיפים 10 ו - 11, ולגבי חובת הזהירות הכללית החלה על מפעיל בריכה ראה ע"א 145/80 ועקנין נ המועצה המקומית, בית שמש....שם נדרש פיקוח ושילוט האומר: "זהירות, מים רדודים, הקפיצה אסורה". ולגבי עסק של ברכת שחייה ראה תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), תשל"ג - 1973, תקנות 7 ו - 11".

6. אין להטיל את החובה המוטלת על מפעיל בריכת שחיה גם על מפעיל של חוף רחצה בים או באגם הכנרת "אלא אם כן מדובר בנסיבות ובתנאים מיוחדים, מקום שם המים רדודים אך הדבר נסתר מן המתרחץ או שקיים שם פיתוי מיוחד לבצע קפיצת ראש מסוכנת. ...בים או באגם הנכנס יודע אל נכון כי המים רדודים. הוא הרי צועד פנימה בתוך המים המגיעים, כמקרה שבענייננו, רק עד הברכיים. במקרה כזה יקשה לצפות קפיצת ראש קדימה. הסיכון הוא נדיר. אני מתקשה להטיל על מחזיקי החופים חובה כללית להציב שלטים כאלה לאורך חופי הארץ. על-כן, נראה לי שאין בהיעדר שילוט כזה משום הפרת חובת הזהירות".

7. "על מפיעל החוף הבלתי מוכרז...למנוע מן המתרחץ היחשפות לסיכונים בלתי סבירים, ממשיים, בעת הרחיצה, סיכונים שאדם סיבר יכול להניח לגביהם כי אין הם רובצים לפתחו בעת שהוא רוחץ באותו חוף שאין בו אמנם שירותי הצלה אך מותר להיכנס אליו ולרחוץ בו תמורת תשלום המשולם לחניון שבצו".

8. "בדרך כלל הייתי אומר כי מעביד המארגן לעובדיו טיול חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים למנוע מן העובדים סיכונים בלתי דרושים. הנהג צריך להיות מיומן; נדרש כי הרכב יהיה תקין; מסלול הטיול אינו צריך להיות מסוכן יתר על המידה; באזורים יבשים יש לדאוג למי שתייה ולעיתם נדרש תיאום ביטחוני או הסדרת אבטחה ואמצעי קשר. ככלל, טיול כזה אינו צריך לכלול רחצה ביום אלא בחוף רחצה מוכרז שקיימים בו שירותי הצלה. כך במיוחד שעה שמדובר בחובתם של מורים כלפי תלמידיהם. בעניינו יש כמה גורמים המדברים כנגד הטלת אחריות לע גרהאם. הקבוצה היתה קטנה ולא כללה צעירים רכים בשנים; מדובר בחברי הקיבוץ שיצאו למעין יום כיף לא לפעילות מאורגנת מטע המעביד; הם היו חברי הקיבוץ, ובמידה מסוימת המעבידים של עצמם לצורך הטיול דנן".  בכל מקרה גם אם היו שירותי הצלה בחוף הדבר לא היה עוזר, שכן הפגיעה היתה מידית. "על כן...אין להטיל במקרה דנן אחריות בנזיקין על גרהאם או על הקיבוץ.

9. לענין הרשלנות התורמת: "מדובר במקרה דנן בפזיזות ובחוסר זהירות מצד של התובע בשיעור גבוה מאוד. הוא היה אז כמעט בן 18 שנה ובקפיצתו סטה חמורות מרמת זהירות הנדרשת אדם סביר בגילו. בפרשת אפיקים [2] דובר בנער בן 13 שנים וחצי שקפץ לברכת השחייה במים רדודים. הוטלה רשלנות תורמת בשיעור של 20 אחוזים. בת"א (חי') 458/96 פינסקי נ' עוזרי [6] דובר בבוגר בית הספר לקציני ים שגלש לברכה במגלשה כשראשו קדימה. הרשלנות התורמת הועמדה על 20 אחוזים. בפרשת ועקנין [3] דובר בנער כבן 15 שנה שקפץ לברכת השחייה קפיצת ראש במים רדודים. נקבעה רשלנות לתורמת בשיעור של 33 אחוזים. בת"א (עכו) 3526/97 [7] הוטלה רשלנות תורמת בשיעור של 30 אחוזים על מתרחץ שהרחיק לאוזר מים עמוקים וככל הנראה לא ידע לשחות היטב. בעינייננו ניתן אולי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מלא, ובכל מקרה לא פחות מ - 50 אחוזים, ונראה כי תביעתו נבלעת".

התביעה נדחתה.

1. "המבנה הטופוגרפי של קרקעית הכנרת באזורי החוף, כולל שיפועים תלולים ועמוקים המכונים "מדרגות". מדובר במצוקים תת-ימיים בעלי מדרון שגובהו כ - 10 מטרים. לא ברור אם מדובר בתופעת טבע שהייתה קיימת מקדמת דנא, או בתוצאה של פעולות ייבוש אשר בוצעו להגדלת שטחי החופים בכנרת, במסגרתן  יובשו 4,800 דונם. אחת מהן בוצעה ב - 1988 על-ידי נתבעת 1, להוספת 10 דונם ל"חוף השקט" שבחכירתה ... הסיכון בתופעת המדרגה עולה ככל שמפלס הכנרת נמוך וקו החוף מתקרב לקצה המדרגה. בשנים מבורכות בגשמים, גבוהים פני המים מעל הקצה העליון של המדרגה, במידה שאינה מאפשרת להגיע אליה אלא בשחייה. אולם ככל שמפלס הכנרת יורד, הופכים המים המכסים את שולי המדרגה, רדודים יותר וניתן להגיע אליה בהליכה תוך התקדמות במים, מטרים ספורים מקו החוף. נוצר איפוא, מצב שהוא בבחינת "מכשול בפני עיוור". אדם שאינו יודע לשחות ואינו מודע לקיומו של המדרון, אך מבקש ליהנות ממגע המים, עלול להגיע לאחר מספר פסיעות לקצה המדרגה, למעוד או להיסחף ולטבוע".

2. "הסכנה שנוצרה בעקבות "התקרבות" קו החוף אל המדרגה, גרמה למספר אסונות טביעה בחופי הכנרת".

3. כאמור, נתבעת 1 היא המנהלת והמפעילה של המלון והחוף בו טבע התובע. מתוקף מעמדה כ"מזמין" היה עליה לדאוג לבטיחות האורחים בחוף ולמנוע את הסיכון החבוי שנשקף מתופעת המדרגה לאורחי המלון  ובמיוחד למי שאינם יודעים לשחות".

4. "אנו מבחינים בין חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 122). שתי החובות נמדדות על-פי מבחן הצפיות, כאשר בית המשפט מפעיל שיקוליו בנסיבות כל מקרה ומקרה, על-פי המבחן הקלאסי של האדם הסביר".

5.  "אשר לחובת הזהירות המושגית, השאלה היא האם ניתן לקבוע כי סוג המזיקים שהנתבעת משתייכת אליהם, חייב לצפות נזק מהסוג שאירע לקבוצת הניזוקים שהתובע משתייך אליה. כמו-כן יש להביא בחשבון את האינטרס הגלום בטובת הציבור".

6. "לנתבעת 1 חובה מושגית כלפי אורחיה, הנגזרת מהיותה מחזיקה במקרקעין, שעליהם נבנה המלון ובחוף המשמש את המלון ואורחיו:"נקבע בפסיקה פעמים רבות כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין. כך נקבע בע"א 146/64 ברשטלינגר ואח' נ' רובינשטיין ואח', יח (3) 215, אשר ניתן עוד לפני תיקונה של פקודת הנזיקין, כאשר עדיין הייתה מקובלת ההבחנה בין מוזמן, בר רשות ומסיג גבול. כיום, משתוקנה פקודת הנזיקין ובוטלה ההבחנה האמורה, לא יכולה עוד להיות מחלוקת בדבר חובתו של בעל השליטה והפיקוח במקרקעין כלפי מבקרים." (ע"א 4597,4634,4637/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח', פ"ד נ (2) 111, 123)".

7.  "יודגש כי במקרה שבפנינו לא מדובר במשיג גבול במקרקעין, הנופל למלכודת. נתבעת 1 שינתה את קו החוף שליד המלון והשינויים הללו השפיעו על חומרת תופעת המדרגה".

8. "מתוקף החזקתה ב-"חוף השקט", כולל החפירות שביצעה בחוף ובהכירה את המדרגה המסוכנת, היה על נתבעת 1 לנקוט במספר פעולות פשוטות, על מנת לקדם את פני הסכנה, כגון: מיתון תלילות המדרון על-ידי הוספת חול לקרקעית כלפי מעלה, בשיפוע מתון; העמקת שפת המדרון והרחקתה מקו החוף על-ידי הוצאת אדמה מהחלק העליון או שילוב טכניקות 1 ו- 2, דהיינו העברת אדמה מהחלק העליון אל תוך הקרקעית".

9. "דא עקא שהפעולה בוצעה לא לפני שמשרד הפנים החליט ב - 29.3.01, לאסור כליל את הרחצה ולבטל את מעמדו של "החוף השקט" כחוף מוכרז. אילו נהגה נתבעת 1 בסבירות ובאופן ראוי, הייתה מבצעת את תיקון המדרגה בשלב מוקדם יותר. נתבעת 1 הייתה מודעת למצב המסוכן והיה עליה לצפות את התוצאות של מתן רשות לאורחי המלון לבלות בחוף הזה. ודוק, לאור סכנת המדרגה, אין הכוונה לאלה שכוונתם לשחות, בלבד. הסכנה ארבה לכל מי שנכנס למים הרדודים לכאורה ופסע להנאתו מרחק שמעל לשני מטרים. אף לאחר האירוע התעלמה הנתבעת ממקרה הטביעה והמשיכה במתן גישה חופשית לחוף לאורחיה בכל שעות היממה, לרבות בשעות בהן אין מציל בחוף".

10. "למעלה מכך, אף אילו נכנס התובע למים כעבור מספר דקות, בשעה 09.00, לא היה בשירותי ההצלה שהיו בידי נתבעת 1, כדי למנוע את הסכנה הטמונה במדרגה. על-אף עומק המדרגה ומספר אסונות הטביעה באזור, לא דאגה נתבעת 1 להצטייד בציוד צלילה זמין, כפי שנהג החוף השכן, ממנו הובא הציוד שנדרש לחילוץ התובע".

11. "חודשיים לפני אירוע הטביעה נערך בחוף ביקור של מפקח הרחצה האזורי ובעקבותיו נשלח דו"ח ביקור (נספח י"ז (1) למוצגי התובע), המורה לנתבעת לשפר את השילוט בחוף ולקרב את עמדת המציל. כאמור, אף לא הוצבו שלטים המתריעים מפני העומק הרב, בניגוד לסעיף 11 (א) לצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים למקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה -  1965. השלטים שהוצבו במרכז החוף "סכנה מים עמוקים", נכתבו בשפה העברית בלבד. אמנם הציבו הנתבעות שלטים "הרחצה אסורה", בשפה הערבית והאנגלית, אולם מדובר בשלטים ניידים, שנהגו להציבם במקום עם סיום יום העבודה של המציל".

12. "על-פי גירסת נתבעת 1, נהגה הנתבעת להציב בחוף שלט – "הרחצה אסורה", עם תרגום לאנגלית ולערבית (נת/1). אף לגרסתה מדובר בשלט נייד שהיה מוצב מדי ערב, עם סיום "שעות הרחצה" והיה מוסר למחרת בבוקר, עם פתיחת הרחצה. עיון בתמונות שצירפה הנתבעת מלמד כי השלט היה מוצב, אם בכלל, במרחק מקו החוף. יתרה מכך, לא הוסבר בו דבר על הסיבה ל-"איסור הרחצה" או דבר קיומה של סכנה מיוחדת, הנשקפת למי שאינו יודע לשחות. כאן המקום להדגיש כי הליכה במים רדודים (כ - 40 ס"מ עומק), אינה נתפסת כשחייה כלל.  סביר להניח כי אף אורחים שאינם יודעים לשחות, לא יהססו להיכנס למים בעומק זה, בשהותם על שפת אגם, שהינו "היהלום שבכתר" של  איזור טבריה. טענות הנתבעת כי יצאה ידי חובתה בהצבת השילוט הנייד, אינן יכולות איפה לעמוד".

13. "לנתבעת 1 חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והיא הפרה חובות אלה במעשיה אשר הגדילו את סכנת המדרגה, ובמחדליה, בהם: אי-סילוק הסכנה, אי-נקיטת צעדים לאזהרה מפני הסכנה ולא הייתה ערוכה כראוי לטיפול במצבי טביעה כתוצאה מהסכנה שהיא עצמה יצרה".

14. "עילת הפרת חובה חקוקה מקורה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק – למעט פקודה זו, והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

15. "תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 קובעת את דרך הטיעון של עוולת הפרת חובה חקוקה: "הוראת דין הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה".

16.  "החיקוקים שהופרו לטענת התובע מצויים בסעיפים 3(2), 3(4) ו - 6 לצו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), תשכ"ו - 1965. בחיקוקים אלה נקבעה חובה להציב סדרן או פקח בחופי רחצה וכן פורטו חובותיו של מציל כלפי קהל המתרחצים".

17. "אכן חובות אלה מופנות אל נתבעת 1 על-פי דין, אולם בשעות הרחצה בלבד. שעות הרחצה בחופי הכנרת, על-פי סעיף 2 לחוק עזר לטבריה (הסדרת הרחצה בים), תשמ"ד - 1984, הן בין 9:00 ל - 18:00. הטביעה אירעה דקות מספר לפני השעה 9:00. על כן ספק אם  הוכחה העוולה של הפרת חובה חקוקה מכוח הצו הנזכר בכתב טענותיו של התובע. התובע לא טען בכתב התביעה המתוקן להפרות של חיקוקים נוספים".

18. אחריות המדינה: "על נתבעת 3 מוטלת חובת זהירות מכוח סמכויות הפיקוח שהופקדו בידי שר הפנים בחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד - 1964 ("חוק ההסדרה"). על-אף מספר מקרים קודמים בהם קופחו חיי אדם בטביעה בחופי טבריה ..., לא השתמש השר בסמכות המוקנית לו בסעיף 1 לחוק, לאסור כניסת מתרחצים ל"חוף השקט": "1. איסור רחצה - שר הפנים רשאי לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים, נהר או אגם ... אם הרחצה באותו חלק עלולה ... לסכן חייהם של בני אדם...".

19. "שר הפנים הוציא צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה  - 1965 ("צו ההסדרה"). סעיף 11 לצו עוסק בקטעי חוף מוכרז שהרחצה בהם מסוכנת דרך קבע: "11. ציון מקומות אסורים בתוך מקום רחצה מוכרז - (א)   נמצא במקום-רחצה מוכרז קטע אשר הרחצה בו מסוכנת באופן קבוע, יסומן אותו קטע על-ידי שלטים כאמור בסעיף 9 שעליהם כתוב בצבע שחור על רקע לבן 'בקטע זה הרחצה אסורה'. (ב)  מפקח-רחצה רשאי לחייב גידור ונקיטת אמצעים נוספים למניעת הרחצה באותו קטע."

20. "שילוב הגורמים של מפלס מים נמוך ותופעת המדרגה, הפכו את החוף נשוא התביעה שהוא חוף מוכרז, לחוף שהרחצה בו "מסוכנת באופן קבוע", כמשמעה בצו. למרות זאת, לא דרש מפקח-רחצה לגדר את החוף, או למנוע גישה לחוף בכל דרך אחרת".

21. אחריות עירית טבריה: "חובות מקבילות מוטלות בחוק ההסדרה על הרשות המקומית, לה ניתן הכח לקבוע בחוקי עזר איסורים, תנאים ומגבלות לגבי חופי רחצה, המהווים סכנה לשלומם של השוהים בהם: "6(א) רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה ובכללן הוראות בענינים הבאים, הכל במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה או בצו על-פיו: (1) סדרי הבטיחות במקום הרחצה, לרבות הנסיבות בהן תהיה הרחצה בו אסורה או מוגבלת;..."

22.  "העובדה שחוק ההסדרה וצו ההסדרה מטילים חובה גם על נתבעת 4, אינה פוטרת את נתבעת 3 מאחריות. אף העובדה ששר הפנים האציל לנתבעת 4 מקצת הסמכויות שהוקנו לו בחוק ההסדרה, אינה מסירה אחריות מנתבעת 3. ודוק, מספר סמכויות מרכזיות נותרו בידי השר: 1. הסמכות לאסור רחצה בחוף המסכן חיי אדם, על-פי סעיף 1 לחוק ההסדרה. 2. הסמכות לקבוע כי חוף הינו מוכרז או לא מוכרז, על-פי סעיף 3 לחוק ההסדרה. 3.  הסמכות לגדר קטע בחוף רחצה מוכרז שהרחצה בו מסוכנת, על-פי החלטת מפקח שהוסמך לתפקידו על-ידי שר הפנים, כאמור בסעיפים 1 ו - 11(ב) לצו ההסדרה".

23.  "יתרה מזאת, אף במקום בו מואצלות מלוא הסמכויות, אין לומר בפסקנות כי המאציל פטור מחובת הזהירות שנשא בה מלכתחילה. הדבר תלוי בזהות הגורם הנאצל ובנסיבות בהן הואצלו הסמכויות. עלינו לשאול אם ראוי כי הנאצל ישא בחובת הזהירות, במקומו של המאציל".

24. "כאמור, נתבעת 4 כפופה להוראות הצו מכוח סעיף 5 לחוק ההסדרה. יודגש כי הסמכות להציב את השלטים מלמדת על סמכות מקדמית לקבוע כי אכן קיימת סכנה. על כל פנים, רבצה על נתבעת 4 אחריות ישירה למניעת או הסדרת הרחצה בחופים מסוכנים שבתחומה, מכוח סעיף 6 לחוק ההסדרה. הוכח כי נתבעת 4 הייתה ערה לסכנת המדרגה ולתוצאות החמורות של קיפוח חיים. חרף הסיכון, לא הציבה שלטים האוסרים רחצה ב"חוף השקט". הנתבעת לא סיפקה הסבר למחדלה זה...".

25. "...נתבעת 3 נהגה ברשלנות, אם לא למעלה מזה, כאשר בחרה להתייחס בסלחנות למחדליה של נתבעת 1 ונמנעה מסגירת "החוף השקט" במשך תקופה ארוכה, למרות שתופעת המדרגה הייתה מוכרת לה כבר משנת 95' (פרוטוקול מ - 8.7.03, עמ' 132). בכך כשלה נתבעת 3 במילוי חובת הזהירות שלה כלפי ציבור המתרחצים, סכנה את חייהם ולא נהגה על-פי הוראות חוק ההסדרה. ברם, אף אין לקבל את ניסיונה של נתבעת 4 להטיל על נתבעת 3 (המדינה), את מלוא האחריות למחדל, כפי שניסה לעשות מר ישראל ענתבי שהעיד מטעמה: "... הדרישות הם לא שלנו, הם של המפקח הממונה מטעם משרד הפנים, אנחנו פשוט נמצאים באזור כדי לראות שמקיימים את החוקים. ... והאחריות במקרה הזה של הטיפול זה בידי דוד נחום, לא בידי עיריית טבריה" (פרוטוקול מוקלט מ - 10.6.03 בעמ' 26 ו - 34)".

26. "נתבעת 4 חבה חובת זהירות כלפי תושביה וכלפי כל המוזמן לנפוש וליהנות מהרחצה  בכנרת. ציבור המבקרים רשאי לצפות ציפייה לגיטימית כי חוף מוכרז הוא חוף בטוח.   נתבעת 4 לא נקטה בכל הפעולות הנדרשות כדי לעמוד בציפייה זו. המסקנה היא כי אף נתבעת 4 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע".

27. "דברים אלה, מביאים לידי מסקנה כי אין מקום לחייב בשיפוי מכח הודעות צד ג'".

28. לסוגית האשם התורם: "סביר להניח כי התובע שלא היה תושב האזור, לא ידע על המדרגה כלל. הראיות אינן מצביעות על כוונתו לשחות. הוא נכנס למים הרדודים סמוך לחוף, בעומק של כ- 40 ס"מ...לא היה מקום לצפות למודעות של התובע בדבר הסכנה החבויה. השלטים לא הזהירו מפני מים עמוקים או מפני מדרון תלול בקרבת החוף...הליכה במים רדודים (כ - 40 ס"מ עומק), אינה נתפסת כשחייה.  סביר להניח כי אף אורחים שאינם יודעים לשחות, לא יהססו להיכנס למים בעומק זה, בשהותם על שפת האגם. הדברים יפים במיוחד במקרה שבפנינו בו טיילו בני הזוג טיול של בוקר....השלטים אשר לפי גרסת הנתבעים הוצבו בחוף באותה שעה, לא היוו אזהרה מספקת בהתחשב בגודל הסכנה. לא ניתן לקבוע בוודאות כי אכן  ניצב השלט באותו בוקר במקומו, לפני השעה 09:00....לאור כל האמור, נשוב ונעמיד את מסכת התנהגותן של הנתבעות, אל מול התנהגותו של התובע במצב המסוכן שהוא תולדה של מעשי ומחדלי הנתבעות, על מנת לקבוע את האשם המוסרי: "...כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 7130/01,7381/01, שם, בעמ' 20).  המסקנה העולה מהשוואה זו הינה, כי לא הוכח אשם תורם של התובע לאירוע הטביעה".

29. לענין חלוקת האשם נקבע כי "בפסיפס השיקולים שבפנינו, יחולק האשם בין הנתבעות לאמור: נתבעת 1 -   שיעור של 55%. המדינה - שיעור של 30%. עיריית טבריה - שיעור של "15%.

30.  בית המשפט דן בגובה הנזק, וקבע לענין הנזק הבלתי ממוני, כי: "ההלכה המנחה בפסיקת פיצויים על-פי עקרונות פקודת הנזיקין בגין כאב וסבל, מורה להתעלם מהשינויים שהונהגו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. נקבע כי אין בסיס משפטי להיקש בין פיצויים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובין פיצויים המגיעים  על-פי פקודת הנזיקין. זאת, על-אף הנטייה המובנת לביצוע ההשוואה בין שני המקורות הללו (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (חיפה, תשנ"ח - 1997), עמ' 699)".

31.  "לא ניתן לאמוד בכסף אהבה שלא מומשה, תקוות שנותרו בחלל וחוסר אונים שאין לו שיעור. סכום הפיצוי חייב לשקף את רגעי האימה אותם חווה התובע בזמן המעידה הטראגית והטביעה, את סבלו מאז חולץ באיחור מקרקעית המדרגה ונגזר עליו לחיות בקו התפר שבין חיים למוות. הסכום בראש נזק "כאב וסבל", יעמוד על סך של 600,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין (4%), מיום קרות האירוע עד למתן פסק הדין".

נפסק (לענין הרכיבה על ה"בננה"):

נפסק (כב' השופט א' מצא ):

1. "סעיף 9 לחוק קובע כי דרך התקיפה של החלטות הרשות המוסמכת לפי סעיפים 2, 5 ו - 6 לחוק היא בהגשת בקשה לבית משפט השלום לביטולה או לשינויה של ההחלטה. משנוכחנו כי סעיף 5 לחוק מסדיר לא רק את נושא הענקתם של רישיונות חדשים, אלא גם את חידוש תוקפם של רישיונות קיימים, או סירוב לחדש את תוקפם, מתחייבת המסקנה כי בידי הנפגע מסירובה של הרשות לחדש את תוקף רישיונו להשיג על צדקת הסירוב בפנייה לבית משפט השלום בהתאם להוראת סעיף 9. הסדר זה שנקבע בחוק אין תקנה 65 יכולה לשנותו, ונמצא כי יומרתה לעשות כן היא בהכרח חסרת תוקף....".

2. "מסקנתנו היא אפוא כי תקנה 65 לתקנות הותקנה בחוסר סמכות, ולפיכך היא בטלה מעיקרה. כן אנו קובעים כי עניינה של העותרת מוסדר על ידי הסעיפים 5 ו - 9(א) לחוק, ועל כן השגתה על החלטת הרשות בעניינה צריכה להיעשות לפני בית משפט השלום באילת".

העתירה נדחתה.

רע"א 2752/03 Metallurgique Gerzat S.A. נ' וילנסקי, פ"ד נז (6) 145.

הערת המערכת: ראו פסה"ד ברע"א 3872/04 להלן באותה פרשה.

המשיב מס' 1 הגישה תביעה נגד חברות צרפתיות,אשר אחראיות לטענתו לנזקי גוף שנגרמו לו מהתפוצצות מכל צלילה שנשמר ברשותו שנים מספר. הוא קיבל היתר המצאה לחו"ל כל כתב התביעה והבקשה לביטולו שהגישה המבקשת נדחתה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי. הרשמת החליטה לבסס היתר להמצאה מחוץ לתחום על תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984...המאפשרת מתן היתר כאשר "התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה".  שופטת בית המשפט המחוזי דחתה את הערעור על החלטת הרשמת וקבעה שהיה ניתן להמציא את כתב התביעה למבקשת שבמדינת צרפת מכוח תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת מתן היתר להמצאה מחוץ לתחומי המדינה, כאשר "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהוצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". הסתבר שהחברה הישראלית הנתבעת נמחקה מפנקסי רשם החברות כשבוע לאחר שהוגשה לבית המשפט התובענה נגדה.

נפסק (כב' השופט א' ריבלין ):

1. "משמעות הדיבור "מעשה" בתקנה 500(7) פורשה בפסק-הדין בעניין מזרחי  שבו נקבע כי לא די בקרות הנזק בישראל על-מנת להצמיח עילה למתן היתר המצאה לחוץ-לארץ. ניתן אולי כיום לשגות בהרהורים בדבר ההצדקה להלכה זו, אך היא הלכה מחייבת , אשר בתי – המשפט בארץ עודם נאמנים לה... והצדדים לא השיגו עליה בטיעוניהם בפניי. לאור הילכת מזרחי...יצרן זר אשר ייצר כנטען מוצר פגום בחוץ-לארץ, אינו בא בגדרי התקנה, על כן, צדק בית המשפט קמא כאשר דחה את נימוקי הרשמת".

2. "עם זאת שגה בית-משפט קמא כשקבע שהמבקשת אחראית למחדל בתחומי מדינת ישראל. כשם שהמעשה הייצור אירע בחוץ-לארץ, כך גם המחדל, אם היה, אירע במדינת צרפת...כל מסקנה אחרת תביא בפועל לנגיסה בהילכת מזרחי, שהרי כמעט בכל מקרה שמתבקש בו מתן היתר המצאה ליצרן זר, יהיה ניתן לטעון שהיצרן התרשל כשלא יידע את הצרכן הישראלי על הפגם..."

3. את השאלה האם יש הצדקה לצירוף נתבע זר לתביעה שהוגשה נגד נתבע מקומי, יש לבחון בשני שלבים: "בשלב הראשון יש לקבוע אם הוגשה התביעה נגד הנתבע הישראלי "כהלכה", קרי לבדוק אם התובענה עומדת בדרישות הדיוניות השונות ואינה משוללת יסוד על פניה. בשלב השני על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו בשאלה אם יש הצדקה עניינית להמציא היתר המצאה לבעל-הדין הזר...".

4. נטל ההוכחה מוטל על מבקש היתר ההמצאה. במקרה זה לא הוכיח המבקש כי המשיב 3 (הנתבעת הישראלית) זומנה טרם שחדלה מלהתקיים כאישיות משפטית.

הערעור התקבל. היתר ההמצאה מחוץ לתחום שניתן כנגד המבקשת בוטל.

ראו והשוו: רע"א 8195/02 אלעד שיטרית נ' Sharp Corporation, פ"ד נח (1), 193.

רע"א 3872/04 ד"ר נחמן וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A. ואח', פ"ד נט (1), 24

הערת המערכת: ראו פסה"ד ברע"א 2752/03 לעיל באותה פרשה.

"ביום 27.9.1996 נפצע המבקש, חובב צלילה, ממכל אוויר שהתפוצץ בידו תוך הכנות שערך לקראת צלילה. המבקש נפגע קשות ברגליו כתוצאה מן האירוע. ביום 15.12.1999 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו תביעה שעילתה רשלנות נגד שלוש המשיבות דנא: המשיבה, חברה המאוגדת בצרפת העוסקת, בין היצר, בייצור מכלי אוויר לצלילה, ובהם, על פי טענת המבקש, מכל האוויר שממנו נפגע; המשיבה 2, אף היא חברה המאוגדת בצרפת, העוסקת בשיווק מכלים שונים המיוצרים על ידי המשיבה; המשיבה 3, חברה המאוגדת בישראל, אשר ייבאה את מכל האוויר נושא התובענה או מכרה אותו". בית המשפט המחוזי התיר, במעמד צד אחד, את המצאת כתב התביעה לנתבעות הזרות אל מחוץ לתחום השיפוט. בקשת המשיבה לביטול ההיתר נדחתה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי וערעור לבית המשפט המחוזי נדחה, "תוך שנקבע כי בעניננו חלה תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי". בית המשפט העליון נדרש, בהליך אחר, לשאלת ביטול היתר ההמצאה וקבע כי יש לבטל את היתר ההמצאה למשיבה 1, מאחר והנתבעת הישראלית (הנתבעת מס' 3) נמחקה ולכן לא ניתן להוכיח כי התובענה הומצאה כדין לה.

משחודש רישומה של הנתבעת מס' 3 (החברה הישראלית) אצל רשם החברות, עתר המבקש להיתר המצאה מחוץ לתחום ובקשתו התקבלה. בקשת המשיבה מס' 1 לביטול ההיתר נדחתה. המשיבה העלתה בפני בית המשפט המחוזי את הטענה כי לא נשמעה תגובתה בטרם מתן ההחלטה. בית המשפט ביטל את החלטתו הקודמת והחליט הפעם שלא ליתן היתר המצאה לחו"ל לנתבעת הזרה.

בית המשפט העליון דן בקשת רשות הערעור על החלטה זו כבערעור וקיבל את הערעור לגופו והתיר את ההמצאה לחו"ל.

נפסק (כב' השופט א' גרוניס ):

1. "...תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי מציבה כמה תנאים שהתקיימותם נדרשת על מנת שבית המשפט יהא רשאי להתיר מכוחה המצאת כתב בי דין אל מחוץ לתום השיפוט: על האדם המצוי מחוץ לתחום המדינה להיות בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. אם כן, מי הוא בעל דין זר אשר ייראה כבעל דין דרשו או נכון בתובענה ? מדובר בבעל דין אשר היה נחשב צד נכון לתביעה עם הצד היושב בארץ במקרה שבו שניהם היו יושבים בארץ. כדי לקבוע מיהו בעל דין זה נוסחו בפסיקה שתי שאלות משנה המבוססות על ההנחה כי הצד הזר היה יושב בארץ: האם היה בית המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה הגד הצד הזר, והאם התביעה הגד הצד הזר הייתה ראויה להתברר עם התביעה נגד הצד היושב בארץ ?"

2. "על בית המשפט לבחון אם למבקש היתר ההמצאה "תביעה ראויה לטיעון" כלפי מי שמבוקש ההיתר. עם זאת אין המבקש חייב להראות את מוצקות העילה באותה מידת ודאות הדרושה במשפט עצמו...נציין כי ברע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס נפסק לאחרונה כי "בעל דין דרוש או בעל דין נכון" איננו רק נתבע זר בתובענה, אלא צד הדרוש לתובענה במובנה הרחב".

3. במקרה שלפנינו ניתן להשיב בחיוב על שתי השאלות הנ"ל, ולפיכך "המשיבה הינה בעל דין דרוש או נכון בתובענת המבקש".

4. "מכאן עלינו להמשיך לבחינת התקיימותה של סיפת תקנה 500(10), היינו אם עסקינן בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. גם לעניין זה נקבע בפסיקה ניתוח דו-שלבי: ראשית, נבחנת השאלה האם התביעה כלפי הנתבע הישראלי הוגשה כהלכה, דהיינו: אם הגשת התובענה עומדת בכל הדרישות הפורמאליות והפרוצדורליות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ואם אין מדובר בתובענה משוללת יסוד על פניה. אם עוברת התובענה משוכות אלו, יש לפנות לבחינת המקרה על פי מכלול נסיבותיו. בשלב זה שוקל בית המשפט שיקולים שונים, ובהם קיומה של הצדקה עניינית לחיוב נתבע זר להתייצב בישראל, משקל התביעה הלכאורית נגד הנתבע ומידת הצורך בצירוף התביעות. בית המשפט נותן דעתו אף על השאלה אם התביעה הגד המתדיין הישראלי הינה שולית והוגשה רק כדי לאפשר בדרך זו את צירופו של הנתבע העיקרי, הזר".

5. אין לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי אשר הסתמך על פסה"ד בע"א 98/67 ליבהר נ' "גזית ושחם" ורע"א 2752/03 Metallurgique de Gerzat S.A.  נ' וילנסקי. שם דובר על כך שלא די בקרות הנזק בישראל כדי שתצמח עילה למתן היתר המצאה לחוץ לארץ מכח תקנה 500(7). לא דובר שם על עילה מכח התביעה העיקרית לפי תקנה 500(10). "לא היה מקום להקיש פסה"ד ברע"א 2752/03 לענין קיומה של עילת התביעה בתובענתו העיקרית של המערער".

6. התשתית העובדתית שעמדה בפני בית המשפט העליון בעת שנתן את פסה"ד ברע"א 2752/03 Metallurgique de Gerzat S.A.  נ' וילנסקי היתה שונה מאשר המצב בעת מתן פס"ד זה. אז היתה המשיבה 3 מחוקה מספרי רשם החברות, ואילו "התשתית העובדתית והמשפטית הקיימת היום, בניגוד לזו שהונחה לפי בית משפט זה במסגרת רע"א 2752/03, מצדיקה את החלת תקנה 500(10) בענייננו".

הערעור התקבל והחלטת בית המשפט המחוזי בדבר ביטול היתר ההמצאה לחו"ל מבוטלת, באופן שהיתר ההמצאה לחו"ל נותר על כנו.

תכנון ובניה

ע"פ 2618/05 מקום בים ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (החלטה מיום 25.5.05)

בערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה, הורה בית המשפט המחוזי בחיפה על הוצאת צווים על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, אשר מטרתם הפסקת השימוש שנעשה במקרקעין על חוף ימה של חדרה, בהם הוקם ומופעל גן ארועים.

נפסק (כב' השופט סאלים ג'ובראן ):

1. "הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת האור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד ל (3) 123)".

2. "בבניית גן האירועים והפעלתו בלא היתר במקביל לניסיונותיהם של המבקשים לקבל היתר, עשו המבקשים דין לעצמם והחלו בשיפוץ ובבניה במקום ללא היתר. כמו – כן, מאוחר יותר, החלו המבקשים לעשות שימוש במקום שהפך ממבנה ישן בשטח לא מעובד, לגן אירועים משופץ, הכולל רחבה גדולה, מגרש חניה, כביש גישה ועוד. וזאת, כאשר המבקשים יודעים, כי אין בידיהם היתר כלשהו לשימוש וכי גם היתר הבניה שהיה בידיהם לא כלל את כל הבניה שביצוע בפועל".

3. כמו-כן, קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין מקום במקרה דנן להחיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק – בדין יסודה. הכלל הוא, כי בית המשפט יעשה בשימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב, במידה כל בר דעת היה זועק כנגד פעולתה של הרשות ובלבד, שיישום הדוקטרינה לא יהווה כלי להכשרת פעולות בלתי חוקיות של הפרט".

4. "לאור הפגיעה החמורה בסביבה החופית והזלזול שהפגינו המבקשים כלפי חוקי התכנון והבניה, כמו גם הצורך באכיפה בתחום זה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי ראוי, כי צווי ההפסקה יישארו על כנם".

ע"מ (ב"ש) 332/03 חברת פנינת אילת בע"מ  ואח' נ' עיריית אילת ואח', פ"מ תשס"ד (1), 87

העותרים, בעלי עסקים קבועים המצויים בצד הטיילת בעיר אילת, הגישו עתירה לפינוי הרוכלים המפעילים דוכנים בטיילת.

העתירה התקבלה בעיקרה (השו' שרה דברת ).

עמ (ב"ש) 269/02 החברה להגנת הטבע נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שקמים ואח', פ"מ תשס"ד (1), 897

פס"ד קודם שניתן באשר לשימושים המותרים בחוף הים על פי תכנית מתאר ארצית 13, הוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת לנמק את פסיקתו ביחס לסעדים שהתבקשו, המתייחסים בעיקרם לאירועים פרטיים המופעלים על חוף הים בניצנים.

בין מתן פסה"ד הראשון לבין הדיון השני, נתקבל בכנסת חוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד – 2004.

נפסק (סגן הנשיא כב' השופט ב' אזולאי ):

1. אין מקום לתת בשלב זה סעדים אופרטיביים.

2. "ביחס לשאלה הספציפית הנוגעת לאירועים פרטיים משפחתיים של אנשים, חברות או גופים אחרים, נראה לי כי האירועים שנעשו בקשר לכך ערב הגשת העתירה וגם כיום אינם נעשים כדין לכאורה, ועל-כן היה מקום לנקוט אמצעי אכיפה ומניעה בקשר לכך, הן משום שהפעולות נעשו לכאורה תוך שימוש בבניה שנעשתה ללא היתר בנייה או היתר לשימוש חריג, אינן מתישבות תעם השימושי המותרים על פי תמ"א 13".

3. "לשאלה אם ניתן להסדיר שימושים כאלה בתנאים מתאימים בתכנית מפורטת בהקלה ו/או בהיתר לשימוש חריג, נראה לי שלא יהיה נכון להיזקק לכך במסגרת דיון זה, בטרם הוגשו בקשות כאלה בפני הגופים המוסמכים לכך, ויש להותיר את הדבר להכרעה, ככל שהעניין יעלה במסגרת הדיון באישור התכנית המפורטת או בדיון בבקשה למלן הקלה ו/או איתר לשמוש חריג, ולאחר שמוסדות התכנון ידונו בכך בשלב ראשון, ויקבעו את התנאים שבהם ניתן או לא ניתן לעשות את השימושים המבוקשים".

4. "בשלב זה, בו אין כל היתר בנייה ואין כל הקלה ו/או היתר לשימוש חריג, נראה לי לכאורה כי ארגון אירועים פרטיים משפחתיים של אנשים, חברות או גופים אחרים, כגון ועדי עובדים וגופים אחרים, במסגרת הפקה מסחרית באמצעות המשיב 9, או גוף מסחרי אחר העוסק בהפקת אירועים, בלי שיוסדר הענין במסגרת של תכנית מפורטת, הקלה ו/או היתר לשימוש חריג, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א 13, כך שעל המשיבים לנקוט פעולות הדרושות למניעת אירועים אלה, כל עוד לא ניתן היתר בנייה או היתר לשימוש חריג כדין".

5. "ביחס לאירועים מסחריים הפתוחים לכל הקהל הרחב בתשלום, שאינם כרוכים בפעולות בנייה ובעבודות המחייבות היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, נראה לי כי דרך המלך היא כי גם פעולות אלה תיעשנה לאחר אישור תכנית מפורטת ומתן היתר בניה או היתר זמני לשימוש חורג, על מנת לא להיכנס לספקות שיכולים להתעורר לגבי טיב הפעולות הנעשות, אם מדובר בפעולות קבועות המחייבות קבלת היתר בניה".

6. "מנגד, נראה כי לא ניתן לשלול מכל וכל בשלב זה קיומם אירועים הפתוחים לקהל הרחב בתשלום, לאחר קבלת רישיון עסק כדין, ככל שהמדובר בפעולות זמניות שאינן מחייבות כל היתר לפי חוק התכנון והבניה".

7. "...האיזון הראוי אינו מחייב לשלול מכל וכל, מראש, כל שימוש פרטיקולרי בחוף, בטרם תאושר תכנית מפורטת ומבלי שיינתנו הקלה ו/או היתר לשימוש חריג, כאשר לא ניתן לכאורה לקבוע מראש, אם מדובר בשימוש המחייב היתר בנייה, הקלה ן/אן היתר לשימוש חריג".

8. "מסיבה את לא מצאתי לנכון ליתן, בשלב זה, הוראה הצהרתית ביחס לשאלה אם כל שימוש בחוף ניצנים מחייב מתן היתר לשימוש חריג, גם אם הוא פתוח לציבור הרחב ואינו כרך בפעולות  הקמה המחייבות היתר בנייה או בשימושים ספציפיים המנוגדים להוראות תמ"א 13".

9. "ביחס לשאלה מי הגוף השלטוני האמון על קביעת קריטריונים לקיים אירועים מסחריים הפתוחים לכלל הציבור, נראה לי שהתשובה לכך ברורה".

10. "לכל גוף וכל אדם שמורה הזכות לבצע פעולות שאינן נוגדות את הוראות החוק".

11. ""אירועים מסחריים הפתוחים לכלל הציבור מחייבים רישיון עסק, שניתן על ידי הרשות המקומית, בכפוף לקיום ההוראות הנוגעות לעניין ,ובמסגרת זאת יכולה היא לקבוע את התנאים לכך. ובה במידה שהרשות אינה פועלת כדין או שאינה מפעילה את סמכותה בקשר לכך, ניתן לפנות לכורמים המופקדים על כך, לרבות הפניה לבית משפט זה, לאחר מיצוי האפשרויות האחרות שאותן ניתן לנקוט".

12. "ככל שנעשות פעולות המחייבות מתן היתר לפי חוק התכנון והבניה או שימושים חריגים אסורים, מופקדים גופי התכנון והיועץ המשפטי לממשלה על אכיפת החוק בקשר לכך, וחזקה עליהם שכך יעשו".

13. "...הפעולות שנעשו עד כה ביו אסורות לכאורה והן מחייבות המשך ביצוע של פעולות אכיפה ומניעה במישור הפלילי, המינהלי והאזרחי, והחשת הפעולות הדרושות למתן אישור לתכנית מפורטת, מבלי להחלטי לכל החלטה שיפוטית בקשר לכך".