זיכוי מעבירה של ציד של חית בר מוגנת (גירית הדבש) עקב טעות במצב המשפטי.

ע"א 983/95 מפעלי נופש בחמת גדר בע"מ ואח' נ' תנו לחיות לחיות – עמותה רשומה (לא פורסם) (פס"ד מיום 20.2.96) (כב' השופטת ו' אלשיך).

צו מניעה למניעת קרב בין אדם לתנין.

רע"א 1684/96 עמותת תנו לחיות לחיות נ' מפעלי נופש חמת גדר, פ"ד נא (3) 832

ת"פ (רחובות) 2970/99 מדינת ישראל נ' דוד יגאל ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 1.3.05)

זיכוי המנהל האחראי בגן החיות "חי-בר" בעיר ראשון-לציון והמטפל האחראי על הטורפים בגן חיות "חי-כיף" בראשל"צ מעבירות על סעיפים 326 ו-  338 (6) לחוק העונשין, שעניינן אי-קיום חובת ממונה על דבר מסוכן, ובמקרה זה, חיה מסוכנת. כן מיוחסות לנאשמים עבירות עפ"י סעיפים 340 ו- 341 לחוק העונשין שעניינן סיכון ילדים ו-חבלה ברשלנות (בהתאמה).  בכתב האישום נטען כי "במסגרת אחריותם הוחזק באחריותם ובשליטתם של הנאשמים נמר שחור שהוא חיית טרף שיש בה כדי לסכן חיי אדם". (סעיף 2 לכתב האישום).  עוד נטען כי "ביום 3.2.96 ביקרה בגן פעוטה בת שנתיים ושבעה חודשים יחד עם אביה ובני משפחה אחרים. בהיותה בשביל הסמוך לחזית השמאלית של כלוב הנמר השחור, תקף הנמר את הקטינה בכך שניצל כיפוף בגדר של הכלוב, הוציא את טפריו דרך הגדר, משך את הקטינה לכיוונו ונשך את ראשה. כתוצאה מכך נגרמה לקטינה חבלה של ממש בראשה. לדעת התביעה, העובדה כי הנמר הצליח לתקוף את הקטינה היא המלמדת על רשלנותם של הנאשמים.  הנאשמים טוענים כי מילאו תפקידם כדין, כי לא היו רשלניים בעבודתם וכי האחריות על תכנון ומבנה הכלובים אינה בשליטתם, וממילא אין במעשיהם כל פסול".

נפסק (כב' השופט ה' פינשטין ):

1. "יישום מבחני הסבירות או מבחני האדם מן הישוב למקרה הנוכחי מוליך למסקנה כפולה:

"ראשית, התנהגות הנאשמים לא יצרה סיכון כלפי המבקרים בגן והתנהגותם היתה סבירה".

"שנית, בנסיבות הקונקרטיות לא היתה לנאשמים יכולת סבירה לצפות את הסכנות העלולות לנבוע מאי-נקיטת אמצעי זהירות, היינו, אי-אטימה טוטלית של הרשת המותקנת על הכלוב, ואשר התכופפה בשוליה עקב משחקיו של הנמר עם שולי הרשת".

2. "כל המבחנים הללו מובילים למעשה אל עבר התנהגותו של אבי הקטינה אשר בפיקוחו היתה הקטינה ובמחדלו, ככל הנראה, התקרבה הקטינה אל כלוב הנמר השחור, בין אם מדובר במעשה מכוון המיועד לקרב את הילדה אל החיה, (וזאת הכחיש האב בחקירתו), ובין אם נגרמה הקירבה עקב אי-שמירה על הקטינה, ולוּ לזמן קצר, או אפילו קצרצר".

3. "בין כך ובין כך, מבחן הסבירות הפלילי אינו יכול להתפרש ככזה הדורש מעובדי הגן לצפות כי ילד או מבוגר יעברו את כל הגדרות שסביב הכלוב, יחצו את הצמחים שבמקום ויתקרבו עד "לטווח אפס" אל הנמר, והנמר "ינצל" את הכיפוף בגדר כדי לפגוע במבקר הפולש".

4.  "... גם אם טפריו של הנמר השחור גרמו לתפרים בגוף הקטינה, אין שיני החוק נוגעות בנאשמים".

הנאשמים זוכו זיכוי מוחלט.

בש"א (ראשון לציון) 1852/05 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (לא פורסם) (החלטה מיום 11.4.05)

מנהל השירותים הוטרינריים החליט על החזרה לארץ מוצאם של גורי כלבים שיובאו לישראל בניגוד לרישיון יבוא בעלי חיים. המדובר בגורי כלבים מתחת לגיל שלושה חודשים.המבקשת טוענת כי החזרת הגורים במצבם הנוכחי מהווה התעללות בבעלי חיים בניגוד להוראת סעיף 2 לחוק צער בעלי חים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד - 1994. המשיב טוען כי הבקשה נעדרת עילה וכי לבית משפט השלום אין סמכות ענינית לדון בבקשה וסמכות זו נתונה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מנהליים שיבחן את שיקול דעתה של הרשות.

נפסק (כב' השופט איתן אורנשטיין ):

1. עניינה של הבקשה הינו איסור התעללות בבעלי חיים ותו לא. אין עסקינן בסמכות הרופא הוטרינרי או בפגמים בשיקול דעתו בכל הנוגע לייבוא בעלי חיים בישראל ותנאי הרשיון לעניין זה".

2. "סעיף 2 לחוק שכותרתו "איסור התעללות" קובע בין היתר כדלקמן: "(א) לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אלי ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". סעיף 17א לחוק קובע: "(א) היה לתובע, או למנהל או לארגון למען בעלי חיים יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה על סעיפים 2 או 4, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, רשאי הוא לפנות לבית משפט השלום בבקשה כי יוציא צו שיאסור על ביצועם או המשך ביצועם של המעשים נושא הבקשה...".

3. "רואים אנו כי המחוקק הסמיך מפורשות את בית משפט השלום ליתן צו האוסר על התעללות בבעלי חיים. לפיכך כל עוד מונחת בפני בית המשפט בקשה לאסור את ההתעללות, הסמכות היחודית לדון בה הינה לבית משפט השלום. ראה בהקשר זה בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה (1) 769, עמ' 775. סופו של דבר, שעה שכל טענת המבקשת היא שהטסת הגורים לארץ המוצא במצבם הנוכחי היא לגרסתה בגדר התעללות בהם, מוסמך בית משפט השלום לדון בה".

4. יש לדחות את טענת המשיב לפיה סעיף 18(ב) לחוק מחריג את איסור ההתעללות בבעלי חיים הקבוע בסעיף 2 לחוק.

5. לכאורה פקעה הבקשה לצו מניעה זמני ולא הוגשה תביעה ראשית למנוע את החזרת הגורים לארץ מוצאם. ממילא בית המשפטי אינו מוסמך ליתן צו לתקופה העולה על שנה. "עם זאת, בנסיבות המקרה המיוחדות, סבורני כי מן הראוי שבית המשפט לא ייצמד למסגרת הפורמלית של הסעד המבוקש בבקשה גרידא אלא יבחן את מכלול הדברים ויתן את הכרעתו לגוף העניין".

6. שלושת היסודת הדרושים לעניין סעיף 2 לחוק נקבעו ברע"א 1684/96 עמותת תנו לחיות לחיות נ' מפעלי נופש חמת גדר, פ"ד נא (3) 832: (1) "אין צורך בכוונה לפגוע ולענות את בעלי החיים ודי בכך שהדבר יתממש באופן אובייקטיבי; (2) קיום סבל אצל החיה- "לא דווקא בדרגה גבוהה במיוחד"; (3) מידתיות.

7. "מהתשתית שהונחה בפני עולה חד משמעית כי שילוחם של הגורים כבר עתה לארץ המוצא הינו בגדר ההתעללות, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ובהתאם למבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה דנן".

8. "באתי לכלל דעה כי שילוחם עתה של הגורים לארץ המוצא יהיה בכדי התעללות אסורה כלשון החוק וזאת נוכח מצבם הרפואי כמפורט לעיל. לפיכך אני מורה על הארכת צו המניעה הזמני באופן שכל הגורים יישארו בישראל בהסגר במהלכו יקבלו את הטיפול לו הם זקוקים והכל בפיקוח הרשויות המוסמכות, וזאת למשך 30 יום מהיום".

בג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" ואח' נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות ואח', פ"ד נח (5) 202

התקבלה עתירה כנגד מתן אישור עקרוני להסמיך את אגודת "מגן לחתול" להמית חתולים, תוך קביעה כי סמכות שלטונית אינה ניתנת לאצילה לגורמים פרטיים, אלא בנסיבות מיוחדות.