בג"צ 5009/97 חברת מולטימדיה בע"מ נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד נב (3), 679

העסקת שוטרים בשכר כתנאי להיתר לקיום פסטיבל "ג'אז בים האדום".

ע"א (ת"א) 1328/97 רוני סביר נ' זאב אייזיק הפקות ואח' (לא פורסם) (פסק דין מיום 30.11.99)

מעידה בעת ירידה מבמת פיקוד בעת הופעת הזמר דייויד ביירן.

ת"א (תל אביב) 43994/97 זיו נבו נ' נ.כ.ס. ניהול כספים סטודנטיאלים בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 10.1.03)

בהיות התובע סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטה, הוא נטל חלק באירועי יום הסטודנט, שהתקיימו ב- 15/05/96 באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע (להלן: "האירועים"). "במסגרת האירועים, השתמש התובע במתקן המכונה "השור הזועם" (להלן: "המתקן"). כתוצאה מהשימוש במתקן, נפגע התובע בראשו".

לטענת התובע, "כל הנתבעים ביחד ולחוד נושאים באחריות לנזקיו; נתבעת 1, מכוח היותה מארגנת המתחם בו הוצב המתקן. נתבעת 2, מכוח היותה היוזמת והמארגנת של כלל האירועים, שבמסגרתם הוצב המתקן. נתבעת 3, מכוח היותה נותנת החסות למתחם שבו הוצב המתקן. נתבעת 4, מכוח היותה הבעלים של המתקן, ונתבע 5 מכוח היותו המפעיל בפועל ובעל השליטה במתקן במועד האירוע".

הנתבעים טוענים כי "מדובר באחד מאותם מצבים, שאין בהם כדי להקים אחריות משפטית למאן דהוא זולת התובע עצמו. זאת בין משום שמדובר בסיכון רגיל, בין משום שמדובר בסיכון מרצון ובין משום שלתובע קיים אשם תורם מוחלט. לחלופין, טוענים הנתבעים כי גם אם קיימת להם אחריות כלשהי, הרי שהיא חסרת משמעות, או בעלת משמעות כספית זניחה לנוכח פגיעתו הקלה של התובע".

נפסק (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי ):

התביעה התקבלה ונקבע כי מארגנת המתחם בו הוצב המתקן, היוזמת והמארגנת של כלל האירועים ונותנת החסות למתחם  יישאו ב- 30% משיעור הנזק הכולל, ואילו בעלת המתקן והמפעיל בפועל של המתקן  יישאו ב- 70% מהנזק.

ת"א (חיפה) 1660/03 דמארי יזהר נ' דו גל בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 7.11.06)

התובע, תלמיד כתה י"ב בתיכון בבית ספר בחצור הגלילית, הגיע לחוף הלונה גל שעל שפת הכנרת, על מנת להשתתף במסיבת סיום. הכניסה נאסרה למי שלא שילם דמי השתתפות במסיבה. התובע ניסה להכנס בכל זאת לשטח המסיבה. " בעת נסיון כושל של התובע לקפוץ מעל שער ברזל כשבראשו מוטות מתכת מחודדים המשמשים להגנה בפני מסיגי גבול" ננעץ אחד המוטות לכל רוחב אמתו השמאלית.

התובע הגיש תביעה נגד מחזיקת המקום, מבטחיה, בית הספר ומשרד החינוך.

נפסק (כב' השופט אברהם אליקים ):

1.  הדוקרנים שהותקנו על השער, היו "מחודדים דקים וחלקם העליון דק אף יותר, עובדה המקשה זיהויים בתנאי חושך או ממרחק והמחזיק בשטחו כלי מסוכן שכזה מפר לכאורה את חובת הזהירות כלפי מי שעלול להפגע ממנו".

2. "בהתחשב באטרקטיביות המיוחדת של המקום- הלונה גל, המכונה בלוגו של הנתבע מס' 1 "עולם המים והנופש" ובהתחשב בקהל יעד של מבקרים צעירים מגילאים שונים המתפתים לעיתים לעשות קיצורי דרך ..., הרי שהמחזיק בכלי מסוכן שכזה חייב לדאוג בו זמנית לאמצעי אזהרה ואבטחה כדי למנוע פגיעת מי מהציבור מחודם של אותם דוקרנים, הלונה גל לא עשה כן".

3. "גם ההגנה  בפני מסיגי גבול הקבועה בפקודת הנזיקין לא עומדת ללונה גל במקרה זה".

4. "כב' הש' בייסקי התייחס לנושא אחריותו של קטין מסיג גבול כבר בע"א 8/79 שמואל גולדשמיט נ' דן ארזי פ"ד לה(3), 399 בעמ' 404-405 "אמצעי הזהירות שיש לנקוט משתנים, כמובן, בהתאם לנסיבות, ועומדים ביחס ישיר לסיכון שנוצר, ובמיוחד כאשר המדובר הוא בילדים, שלגביהם ייתכן שאזהרה בלבד לא תספיק. הדגשנו את הזהירות המוגברת הנדרשת כלפי ילדים, ואולם אף שהפסיקה פיתחה מגמה ברורה להעניק יחס מיוחד לילדים מסיגי גבול ולצמצם את תחום החסינות של מחזיק במקרקעין לגביהם, עדיין נדרשו תנאים לחיובו של המחזיק בנזקי הילד שניזוק, היינו: (1) העצם המזיק הוא בעל תכונות מפתות, שאין הילד יכול לעמוד בפניהן; (2) מפאת גילו אין הילד מסוגל לתפוס את הסכנה שבדבר; (3) המחזיק, או שאינו מזהיר כלל, או שהוא יודע, כי על אף אזהרותיו הילדים אינם כובשים את יצרם, אלא נמשכים אל מקום הסכנה (ע"א 146/64, בעמ' 223; ע"א 442/70). וגם בהתקיים כל אלה יש והמחזיק רשאי לצפות, כי הילד ילווה על-ידי הוריו או על-ידי מבוגר אחר - ואז יפחתו אמצעי הזהירות הנדרשים ממנו (ע"פ 70/59)".

5. "התובע היה אמנם מסיג גבול, אך נוכחותו והסגת הגבול היתה ניתנת לצפייה וחובה היה לצפותה ... במקרה כזה יש להעמיד את ערך קדושת החיים כערך עליון ביחס לקדושת המקרקעין".

6. "אחריות הלונה גל צריכה להבחן לפי מבחן האדם הסביר תוך התחשבות גם בגילו המבוגר של התובע. אין ספק כי אין להטיל על מחזיק במקרקעין אחריות של מבטח, אך גם אין הצדקה להקיף מקום ארוע בעל תכונות מפתות בכידונים מחודדים, החורגים ממידתיות סבירה. אזהרה מוארת ובולטת, שומר באיזור השער יכלו למנוע הארוע והראיה לכך כי הלונה גל יכול היה למצוא פתרונות אחרים וטובים יותר היא העובדה כי תוך פחות משבועיים -בשנת 2002- הולחם מוט אופקי בקצה הדוקרנים ...) והלונה גל ממשיך תפקודו המאובטח ללא כל פגע".

7. "לאור הנסיבות כפי שתוארו לעיל הנני קובע כי הלונה גל כמחזיק במקרקעין הפר כלפי התובע את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, לכן אין להקנות ללונה גל פטור מחבות והוא נושא באחריות לפגיעה שנפגע התובע. ...מאחר ואין מחלוקת באשר לכיסוי הביטוחי שניתן ע"י הנתבע מס' 2, הרי שבחבות זו ישאו הנתבעים מס' 1 ו-2 ביחד ולחוד".

8. "מדובר במסיבה שנערכה במעורבות מיוחדת של בית הספר" אשר היה מעורב במו"מ עם הלונה גל ואשר הציב מורה בכניסה על מנת מי יכנס למסיבה.

9. "המורה חובש את "כובע" המורה גם מחוץ לכותלי בית הספר ובכל מפגש משותף של מורה -תלמיד נשמרת המסגרת המחייבת של "יחסי קירבה" משפטית גם אם אין בסביבה לוח וגיר.  זה השלב לעבור לתאור המסגרת הנורמטיבית ככל שמדובר ביחסי מורה תלמיד".

10. "רק לאחרונה שב ונדרש בית המשפט העליון לסוגית האחריות ככל שמדובר ביחסי מורה תלמיד, בפסק דינו המנחה של כב' הש' ריבלין בע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים  תק-על 2005(3), 3397 בעמ' 3400. "בין מורה לתלמיד שוררים יחסים מיוחדים, המקימים חובות וזכויות הדדיות. כך בין כותלי בית הספר, וכך, לעיתים ביתר שאת, גם מחוצה לו - במיוחד לעת יציאה לטיול. מבחינת חובתו של המורה - זה אינו נדרש אך לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים; יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, לא אחת, הן בד' אמותיו של בית הספר הן מעבר לשעריו. בית משפט זה הכיר אפוא לאורך השנים בחובת הזהירות הקיימת בין מורה לתלמידו, והיה מי שאמר, כי חובה זו כמוה כמו חובתו של הורה כלפי ילדו (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 והאסמכתאות שם)...בפרשת מרצלי עמד בית המשפט העליון על היסודות המקימים את חובתו של המורה להשגיח על תלמידו ולהגן עליו מפני פגיעה: ראשית, כך אמר שם המשנה לנשיא (אז השופט) מ' חשין, "קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות-ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות-של-ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיו"ב". ושנית, כך הוסיף, "גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו". היקפה של חובת הזהירות, וטיב אמצעי הזהירות בהם יש לנקוט, מושפעים מכלל נסיבות העניין ומן השאלה מהם הסיכונים הצפויים. "אך מובן הוא כי ממדיה והיקפה של חובת פיקוח זו [של מורה על קטין] משתנים בהתאם לנסיבותיו של הענין, ובהתאם לגילו ותכונותיו של מי שנתון לפיקוח. אין דומה חובת הפיקוח אשר את קיומה ניתן לדרוש בתוככי חדר הכיתה לזו אותה יש לקיים בחצר משחקים ואך מובן הוא כי ככל שנדרש מן המורה פיקוח על ציבור גדול יותר, גם קטנה מבחינה אובייקטיבית יכלתו לעקוב אחרי כל תנועה ואירוע" (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561). "חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר" (פרשת מרצלי הנ"ל)", (ר' לענין זה גם את פסק דינו הממצה של כב' הש' אור בע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש פ"ד מו (1) 402 ; דינים עליון, כרך כג, 495)".

11. "... קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה לבין תלמיד מעצם טיבם של יחסים אלה, ואבהיר כי המפגש באותה מסיבה לא היה מפגש פרטי בין מי התובע ובין מי שבמקרה היא מורתו של התובע. המסגרת היתה קשורה בבית הספר, המסיבה נועדה לסמל ולחגוג את סיום הלימודים והמורים נכחו במקום מבחירתם- כמורים. אין ספק כי מידת הפיקוח הנדרשת ממורים היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו. המורים אינם מלאכים, אין הם צריכים לצפות כל ארוע, אין הם יכולים למנוע כל תאונה או נפילה ואין הם צריכים להיות צמודים לכל תלמיד במהלך הפעילות ובמיוחד כשמדובר בתלמידי כיתה יב'. אלא שלכל מורה מלבד כישוריו ל"הרביץ תורה" בתלמידיו טבועה חובה של דאגה לשלומם של התלמידים ומרגע שמתגלה פוטנציאל להתרחשות ארוע מסוכן חובה על המורה לפעול ולנסות למנעו ובנושא זה נכשלו המורות ... כשלון חרוץ".

12. "חובת הזהירות המושגית המרחפת כעננה מעל כל מפגש מורה תלמיד, הפכה לחובת זהירות ספציפית ברגע שהסתבר למורים-עוד לפני ארוע התאונה- כי התלמידים נמצאים בשטח ובו מפגע-שער ברזל מסוכן  ותלמידים מסוימים קופצים מעליו על מנת להכנס למסיבה וכל זאת על רקע של עימותים וויכוחים באשר לרצון תלמידים מסוימים להכנס למסיבה ללא תשלום".

13. "אמצעי מניעת הסכנה היו פשוטים ביותר, למרות ההיבט החינוכי יכולות היו המורות להכניס את כל התלמידים ללא תשלום ואח"כ לנקוט בדרכי חינוך ענישה או כל דרך אחרת, יכולות היו להציב שמירה ליד השער הבעייתי, אלא שהן לא עשו דבר ובכך הפרו את חובת הזהירות".

14. "... חובת הזהירות הספציפית שהופרה היתה חובת זהירות ספציפית כלפי התובע וזאת בשל היכרות עם התובע כתלמיד שלא בהכרח מכבד הוראות ואיסורים כפי שארע בעת טיול לאילת עד כדי הרחקתו על תנאי... ובעיקר בשל שיחה מפורשת שנערכה בין התובע לבין המנהלת... סמוך לפני ארוע התאונה, שיחה אשר היתה בבחינת אור אדום מצידו של התובע".

15. "יש הבוחנים את תורת הנזיקין בעיניים של כלכלן המודד את תוחלת הנזק וכדברי כב' הש' ריבלין המתאר תורה זו בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא תק-על 2005(3), 3932 "הנחת הניתוח הכלכלי היא כי המשפט שואף להרתעה אופטימלית, וכי מזיק רציונאלי ינקוט באמצעי זהירות ככל שעלותם נמוכה מתוחלת הנזק", ביטוי ניתן למצוא כבר בפסק דינו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1), 16 בעמ' 19-20: "מהם השיקולים הרלבנטיים לבחינת סבירות התנהגות המזיק? האינטרסים והערכים הנלקחים בחשבון הם אלה של המזיק, הניזוק והחברה בכללותה (ראו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107-109 (להלן: סבג); ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 790; J. Fleming, The Law of Torts (9th ed., 1998) 127). ביחס למזיק, יש לבחון את גודל ההוצאות הכרוכות במניעת נזקו של הניזוק...ביחס לניזוק, נבחנת חומרת הפגיעה ברכושו והסתברותה. ככל שתוחלת הנזק לניזוק גבוהה, כך גם תוחמר חובתו של המזיק לנקוט באמצעי זהירות למניעת הסיכון. לצד שיקולים אלה, עומדים אינטרסים וערכים הנוגעים לחברה".

16. "אילו היינו מודדים את התנהגות המורים במבטו של כלכלן, במקרה זה היתה מתגלה תמונה עגומה של מאבק על כרטיס כניסה בשווי של 100 ש"ח גם במחיר סיכון חיים של תלמידים כשעלות מניעת הנזק הינה אפסית הצבת שומר (אפילו תלמיד) שימנע כניסה דרך השער המאיים. אמנם ב"כ הנתבע מס' 3 טרחה להדגיש את הצד החינוכי, אלא שעל המורים למצוא את שביל הזהב ובו חינוך- גם של תלמידים סוררים, אך מבלי שתנזק שערה משערות ראשם".

17.  "לאור האמור לעיל הנני קובע כי בית הספר הפר את חובת הזהירות הספציפית כלפי התובע בכך ששלוחותיו ...עצמו עיניהן אל מול הסכנה בקפיצת תלמידים מעל שער ברזל מסוכן וגם שראו את התופעה לפני פגיעת התובע- לא נקטו באמצעים הראויים למניעתה ולכן בית הספר הנתבע מס' 3 אחראי לפגיעה שנפגע התובע".

18. לענין אחריות משרד החינוך: "התובע בראיותיו לא הוכיח אחריות ישירה למשרד החינוך ובמקרה שכזה ניתן להטיל עליו אחריות רק מכח מעשה או מחדל של מי מעובדיו. במאמר מוסגר אציין כי לאחר שמיעת הראיות נעתרתי לבקשת ב"כ התובע להסתמך על חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך... ואכן בסעיף 3.12.11 של החוזר הרלוונטי נאסרה פעילות לילה בפארק מים במסגרת מסיבת סיום. אלא שגם אם אייחס משקל כלשהו לאותו חוזר, לא הוכחה ידיעת משרד החינוך באשר למסיבה הספציפית ובהעדר ידיעה אין חבות במקרה זה וחשוב לזכור כי הסיבה לפגיעת התובע לא היתה פארק המים, מתקני המים או פעילות מהסוג שהחוזר בה למנוע. שער הברזל אינו קשור לפעילות במים או למסיבת לילה ולכן החוזר או אי הפעולה על פיו אינם רלוונטיים".

19. לענין האשם התורם: "התאונה ארעה כ-3 חודשים לפני הגעת התובע לגיל 18. התובע עשה מעשה שלא ייעשה, הוא ניסה להכנס ללא תשלום למסיבה תוך קפיצה מעל שער ברזל. גם אם לא ראה התובע בחושך את הדוקרנים המסוכנים שבקצהו העליון של השער, היה עליו להמנע מלפעול כפי שפעל. לכך אוסיף כי כמתואר בעמ' 10 לפרוטוקול התובע עבד במקום במשך חודשים יולי אוגוסט 2001", אם כי לא היה מודע לסיכון שבשער והיה סבור כי נין לעבור אותו בקלות יחסית.

20. "על פי מבחן הקטין הסביר- קטין בגיל הקרוב לגיל 18 ולאור נסיבות האירוע הנני מעריך את אשמו התורם של התובע ב- 35%".

21. "יש לראות את הלונה גל ואת בית הספר כמזיקים במשותף בחלקים שווים, התובע תרם באשמו לנזק בשיעור של 35% וחלק זה ינוכה מסכום הפיצוי שייפסק לזכותו".

לאחר דיון בסוגית הנזק נפסק לטובת התובע בסה"כ לאחר ניכוי אשם תורם: 123,175 ₪ בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.

עע"מ 3829/04 ישראל טויטו ואח' נד עירית ירושלים, פ"ד נט (4) 769

המערערים התמקמו באזור קריית הממשלה בירושלים והקימו בו מאהל, בו הם מתגוררים לסירוגין מאז נובמבר 2003. עירית ירושלים הוציאה צו פינוי לשוהים במקום מכוח סעיף 39(ב) לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והנקיון), תשל"ח  - 1978. הם סרבו להתפנות ועתרו לבג"צ, תוך הדגשת זכותם לחופש ביטוי ולחופש ההפגנה. העתירה נמחקה ובמקומה פנו המערערים בעתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט לעניינים מנהליים נתן תוקף להסכמת הצדדים כי העובדות שפורטו בצו הפינוי הן נכונות וכי העתירה המינהלית תדחה על סמך עתירה דומה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בת"א בנושא "ככר הלחם" בככר המדינה, עם זכות ערעור.

נפסק (כב' השופטת א' פרוקצ'יה ):

1. "תפיסת חזקה מתמשכת בלא הגבלת זמן, באזור נרחב המיועד לשימוש הציבור תוך הצבת אוהלים וכן מתקנים שונים לסיפוק צורכי מגורים שוטפים של חברי הקבוצה, הינה הפרה ישירה וברורה של הוראות חוק העזר העירוני. אחיזתם של חברי הקבוצה במקום פוגעת בראש ובראשונה בזכות מעבר טבעי הנתונה להולכי רגל ונוסעים ברכב; היא עלולה להוות מפגע תברואתי....בלא היתר מהרשות המוסמכת אין היתר לאזרחים לתפוס חזקה לאורך זמן ברחוב המיועד לשימוש הציבור הרחב ולהציב עליו מאהל ומתקנים שנועדו לשרת את צורכי השותם במקום, ותהא התכלית שהם מבקשים לקדם חשובה ככל שהתא. סמכותה וחובתה של הרשות המקומית להגן על אינטרס הציבור לעשות שימוש ברחובות העיר בלא מפריע ובלא שייחשף למפגע ומטרד...".

2. "זכות ההפגנה והמחאה אכן נגזרת מהזכות לחופש ביטוי, והיא אחד הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו. לטעון לקיפוח בזכויות החברתיות ולתובע תיקון עוול ופערים חברתיים בוודאי עומדת זכות הביטוי והמחאה. אולם הזכות לביטוח מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש ובראשונה לחובת הציות לחוק ולפועלה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן....חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שיקולי השמירה על הסדר והביטחון הציבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים ציבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים, הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור...".

3. "זכות הביטוי והמחאה היא אכן זכות בעלת מעמד-על במשפט, אך אין היא מקנה לאזרח חופש בלתי מוגבל לעשות ברשות הציבור כבתוך שלו ולפגוע אגב כך פגיעה ממשית ממושכת באינטרסים ציבורים חשובים.

הערעור נדחה.