אחריות לנזקי גוף

סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר כותרתו "רשלנות", קובע:

" עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כלפי מי מוטלת החובה הקבועה בסעיף 35:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל  המפורשים באותו סעיף".

ע"פ 209/72 מדינת ישראל נ' אברהם אקשטיין, פ"ד כז(2) 13

המשיב הוא מנהל של מוסד למפגרים בחדרה. ביום האסון הוא יצא בליווי שני מדריכים...עם קבוצה של 49 חוסים, שגילם היה בין 14 ו- 30, לרחצה בחוף הים הישן של חדרה. מקום זה אינו מותר לרחצה, הואיל והוא מחוץ למקומות הרחצה המוכרזים של חדרה....במקום שהמשיב בחר לרחצה קיימת שרשרת של סלעים נמוכים בתוך הים... באופן שהסלעים מהווים מעין שובר גלים, וביניהם ובין החוף נוצר שטח שבו הרחצה נוחה במים רדודים, שעמקם היה כשלושים סנטימטר...המקרה קרה כאשר גל לא-מצוי שטף את הסלעים והשתפך אל תוך השטח שבו רחצו החוסים...אותו כל הפיל שישה מן החוסים שהיו בים ובניהם את המנוח...הם החלו מכים בידיהם...והיה ברור שהם בצרה. המערער ושני עוזריו חשו אליהם והספיקו למשות ארבעה מן המים. החמישי היה במצב כזה שהמשיב היה צריך לטפל בו במיוחד, ולשם כך השכיב אותו על אחד הסלעים שבתוך הים. תוך כדי כך נסחב השישי, הוא המנוח, אל הים הפתוח, מרחק כ- 70 - 80 מטר מן החוף והלאה, והוא הוצא משם רק כעבור כמה דקות, בעזרתו של מתרחץ אחר, רופא...שהזדמן למקום...".

 המשיב הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות, אך זוכה בבית המשפט המחוזי.

נפסק (מפי כב' השופט מ' לנדוי ):

1. "אכן הפרה העיריה כרשות מקומית את חובתה כרשות מקומית את חובתה לפי סעיף 2 של החוק הנ"ל ולא הציבה שלטים לציון דבר האיסור לאורך החוף בתחום שיפוטה. אבל הפרת חובה זו לא שחררה את המשיבה מאיסור הרחצה שהוטל בצו שר הפנים על יסוד סעיף 1 לש החוק, כי שתי חובות אלה - חובת הרשות הציבורית וחובת היחיד - עומדות זו ליד זו, ואין האחת גורעת מחברתה".

2. "האיסור על רחצה מחוץ לחוף מוכרז שהנקבע מכוח החוק החרות קובע רמת התנהגות סבירה לשמירת שלומו של היחיד ושל אלה המסורים לפיקוחו ל היחיד. גם במה שנוגע לעילת הרשלנות.... המשיב לא הוכיח נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטיה מרמת התנהגות זו... אכן, על פני הדברים נראה הכל כמתנהל על מי מנוחות: גובה הגלים לא היה רב והחוסים רחצו בשטח שעליו סגרו הסלעים מצד מערב. אבל על המשיב  כאדם האחראי היה לזכור שהים צופן בתוכו סכנות שאינן גלויות תמיד על פני הדברים, כגון בורות נסתרים בקרקעית הים, מערבולות ונחשולי מים המשתפכים לפתע. הוא אומר שהביא את החוסים למקום מרוחק לטובתם ולטובת מתרחצים אחרים. אבל תכונותיהם המיוחדות של חוסים מפגרים היו צריכות להיות מעין חרב פיפיות בשיקולי המשיב, שהיה אחראי לשלומם: מצד אחד בוודאי רצוי היה להרחיקם ממתרחצים אחרים, אך מצד שני חשופים הם, בגלל אותן תכונות גוף ונפש, יותר מאחרים לסכנות שונות, ללא יכולת להגיב עליהן ככל האדם, ומשום כך יש לשמור עליהם במשנה זהירות מכל דבר העלול לסכן את חייהם. השופט המלומד כבר העיר שאת הדילמה הזאת תצריך וכיול היה מהמשיב לפתור על ידי ריכוז החוסים במקום נפרד על החוף, אך לשם רחצה בים מן ההכרחי היה להביאם אל תוך מקום הרחצה המוכרז. המשיבה הביא את החוסים למקום רחצה שבו ארבה להם סכנה והרשה להם להיכנס בקבוצות גדולות לים שלא היה שקט לגמרי, ללא השגחת מציל וללא ציוד הצלה. היה עליו לראות מראש גם את הסכנה האורבת להם בנסיבות אלה, ולא רק סכנת הגלויות לעין כל. במחדלו זה היתה רשלנות חמור למדי, וגם אלמלא האיסור הסטטוטורי, מן הדין היה להרשיעו בעבירה...".

הערעור התקבל והרשעתו של המשיב הוחזרה על כנה, תוך ביטול עונש המאסר על תנאי אשר הושת עליו.

ע"פ 402/75 אסתר אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561

אחריות מורה שאחת מתלמידותיה טבעה בכנרת.

ת"פ (צפת) 578/77 מדינת ישראל נ' דוד בן עמי ואח' (לא פורסם) (כב' השופט י' אברמוביץ ).

זיכוי של מורה דרך ושלוש מורות מאחריות למותו בטביעה של תלמיד בואדי מג'רסה.

ע"פ 631/78 האח ג'וזף גונשלס סליזם נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 465

המערער מילא תפקיד של מ"מ המנהל במוסד לילדים עם פנימיה, "אקול דה פרר" בנצרת. הוא יצא עם שני מלווים נוספים עם קבוצה בת 23 ילדים בני 8 - 12 בערך לרחצה בחוף ים המצוי בין "חוף הכרמל" לבין "חישולי הכרמל" ליד חיפה. קטע החוף אליו הגיעו אינו מוסדר, אין בו מצילים או שרותי הצלה. "מסתבר הרחיצה שם היתה אסורה, אך השלט היחיד שהודיע על כך היה עשוי פח והמלים שעליו, אם כי בשלוש שפות יאה וכדורש, היו כבר דהויות ובלתי קריאות". למרות שהילדים הוזהרו הן בבית הספר והן בדרך, עם עצירת המיניבוס בחוף, פרצו ממנו הילדים וחלקם נכנס לים, כאשר המלווים רצים בעקבותיהם. אחד הילדים טבע.

נפסק:

1. "...הבאת ילדים בגיל רך בני 8 - 12 בקבוצה גדולה כשהם בפיקוח של "שחיין" אחד לחוף לא מוסדר היה בה משום העמת הילדים בסיכון גדול שילכדו בין גלי הים, שהיה אותו זמן סוער וסוחף".

2. "מן מפורסמות שלים כח - משיכה אשר ילד רך מתקשה לעמוד בפניו, חרף אזהרותיהם של מורים ומחנכים. לפיכך, העדר מספר מבוגרים יותר גדול יודעי שחיה, בהם גם צעירים וזריזים, שיוכלו לדלוק בהצלחה אחרי קבוצת הילדים היווה רשלנות. המערער, השחיין היחיד ובגיל מתקדם, הודה ברוב הגינותו שריצתו היתה איטית ובבואו אל החוף כבר היו מספר ילדים בתוך המים. אילו היה לדיו בשלב זה לפחות שחיין אחד נוסף יכלו לטפל יחדיו בשני הילדים אותם הוציא המערער על החוף וגם בילד שנלכד בין הגלים ואחר כך טבע. כאן שקיימים בעיננו הן רשלנות והן קשר סיבתי בינה לבין הטביעה".

הערעור נדחה והתיק הוחזר לבית משפט השלום לשם גזירת הדין.

ע"א 702/87, 703 מדינת ישראל ואח' נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2) 705.

ע"א 451/88, 452 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון פורמן ז"ל, פ"ד מו(1) 133.

ת"א (תל אביב) 8666/90 לאה כהן נ' "אגד תיור" ואח', פ"מ תשנ"ה (ד) 9

"התובעת היא צעירה ... שנפגעה...בהיותה בת 27 שנה. במועד בו אירעה התביעה היתה התובעת מדריכת טיולים, בוגרת סמינר "בית ברל", שם למדה לימודי ארץ - ישראל והוראה. האירוע עצמו התרחש במהלך טיול שהדריכה התובעת, והיא שהובילה את הטיול, קבעה א נתיב ההליכה וצעדה בראש טור ההולכים. הטיול שבו מדובר היה טיול של שתי כיתות מבית הספר...והמשתתפים היו ילדים בני 13 לערך...לטיול הצטרפו מורים והורים וכל אחת משתי הכיתות הובלה והודרכה על ידי מדריך אחר...זימון המדריכים לטיול נעשה באמצעות "אגד תיור"...שאצלה הוזמנו הטיול והאוטובוסים".

התובעת טוענת כי אנשי אגד רמלה הם שהציעו לה להדריך את הטיול וכי נתנו לה הנחיה מפורטת לגבי נתיב ההליכה המדויק.

"התובעת נפגעה בדרך חזרה בנחל ערוגות, בהולכה באפיק הנחל, ובאפיק אין שביל מסומן".

נפסק (כב' השופט עמיחי דוויק ):

1. "התובעת לבדה היא זו שקבעה את נתיב ההליכה והחזרה. היא זו שהחליטה לשוב שלא בשביל אלא בדרך האפיק, והיא עשתה זאת שלא מכוח הנחיה או עצה שקבלה, כביכול, מאנשי אגד. ראשית החטאת רובץ איפוא לפתחה של התובעת".

2. "דומה, שלא יכול להיות ספק שהדרך הבטוחה והמסודרת היא דרך השביל המסומן, שביל אשר, ככל הנראה, הותווה וסומן על ידי הנתבעת 2 והודק ברגליהם של מטיילים רבים. ברור גם שהשיבה דרך האפיק לא היתה בשביל כלשהו, אלא על פי בחירת נתיב, כפי שנראה לתובעת. ברור גם שהשביל, בדרך כלל, אינו ממן להולכים בו הפתעות, בניגוד להליכה "חופשית" בשטח. ואכן, התובעת העידה כי הגיעה "למקום שלא יכולתי להמשיך בו... היו שני סלעים שהייתי צריכה לרדת אותם ומתחתם היה שביל". התובעת אף פירטה בעדותה, כי "באפיק הולכים איפה שנראה המקום הטוב ביות או איפה שנראה דרוך. אין שביל"".

3. "...מקום שמדובר במדריכת טיולים מקצועית רשאים היו, בין בית הספר ובין "אגד תיור", להניח כי מדריכה שכזו תהא מיומנת, מנוסה וזהירה ותדע לבחור את דרך המלך, כדי לצמצם את הסכנות לילדים המשתתפים בטיול ולעצמה. אף שברור שמיטיבי לכת, המצוידים בצידוד מתאים, יוכלו להלך ולחזור גם לאורך האפיק או לאורך נתיב בלתי - מסומן ואף שברור שעקרונית ניתן לחצות כמעט כל שטח בכל קו הליכה שהוא, הרי מקום שמדובר בטיול לילדים יש לבחור דרך מקובלת, מוכרת ומסודרת, ואין ליטול סיכונים. תפקיד זה של בחירת מסלול ההליכה הוא לעולם תפקידו של מדריך הטיול ומובילו. זהו תהליך בחירה הניזון מניסיונו ומידיעתו של המדריך את הנתיב בו מדובר, את גיל מטיילים ויכולתם, את משך הזמן העומד לרשותו, את פני השטח ואת הציוד שבידיו. אינו סבור שניתן לשמוע מפי המדריך המטייל באתר שמוכר לו טענת המטילות את האחריות לפתחם של אחרים בעניינים שמעצם טיבם מסורים לידיו בלבד".

4. "פגיעתה של התובעת, נגרמה, כך יש להדגיש, נסיבות בנאליות ושגרתיות לחלוטין. האמת היא , שאף שבחירת נתיב התנועה היתה, לדעתי, מוטעית, והמדריכה נטלה סיכון מיותר, הרי הפגיעה עצמה לא היתה במקום שיש בו סכנה ממשית, אף לא סכנה כלשהי. מתברר, שבמהלך ההליכה הגיעה התובעת למעין דרגש, מדרגת סלע, שגובהה כמטר וכדי להמשיך בדרך היה צורך לרדת מדרגה זו....הטעם לנפילתה של התובעת אינו ברור לחלוטין...קשה לייחס את איבוד שיווי המשקל...לאיכות מיוחדת או מסוכנת שבשטח. הגבהים אינם כאלה שהראש מסתחרר מהם, שטח המדרך סביר, גובה הקפיצה מזערי והמהל כולו הוא מבוקר ולא פתאומי. נראה איפוא, כי הנפילה נגרמה עקב חוסר תשומת לב של התובעת ואיבוד מקרי בשל כך של שיווי המשקל".

5. "מסקנתי היא איפוא, שאף שהמקרה אירע מחוץ לשביל המסומן ובמקום שבו מלכתחילה היה על התובעת להימנע מלהוביל אליו את המטיילים, הרי הנפילה עצמה לא אירעה במקום מסוכן כלל ועיקר".

6. הגם שיש לדחות את עילת התביעה של הפרת חובה חקוקה בשל הרחבת חזית, הרי שגם לגופו של ענין אין יסוד לקיום אחריות בשל הפרת חובה חקוקה. "החובה שהפרתה מיוחסת לנתבעת 2 (רשות שמורות הטבע, ר.ג.) יסודה בסעיפים 32 ו - 33 לחוק הגנים הלאומיים, שמורת הטבע ואתרי הלאום, תשכ"ג - 1963. על פי חיקוקים אלה הוסמכה רשות שמורות הטבע לנהל את ענייני השמורות וכן "לבנות ולהסדיר דרכים, שבילים וגדרות, לשנותם ולתקנם".מקובל עליי, כי בדרך כלל סמכות ניהול מטילה על הרשות חובה חקוקה לעניין הבטיחות בשמורות (כפי שקבע כבוד השופט ש' לוין בע"א 702/87, 703[2]). פרטי החובה ואופן ביצועה לא הוגדרו בחוק, והם מעצם טיבם ספציפיים לנסיבות כל שמורה ושמורה ולמצב שבה. אני מוכן להניח, כי מקום שבשמורה לא סומנו כלל שבילים, או מקום שסומן שביל שהוא מסוכן באפם יוצא דופן בלא נקיטת אמצעי הגנה וביטחון - אין הרשות יוצאת ידי חובתה. אלא שבמקרה שלפניי, לעומת זאת, אין הדברים כך. אם תאמר שהתובעת הלכה בשביל שאינו מסומן, אך בכל זאת בנתיב דרוך, כבר חיוויתי דעתי שלא היה בו, בשביל האמור או במכשול שבו, סיכון מיוחד שהיה צורך להתריע מפניו או לנקוט אמצעי מיוחד למניעתו. אם תאמר, לעומת זאת, שהתובעת הילכה בשטח פתוח, משמע בנתבי סתמי באפיק, הרי הציפייה מהרשות שתנקוט אמצעים למניעת גלישה של מטיילים לכל נקודה ונקודה שאינה שביל מסומן היא ציפייה בלתי סבביה שאינה מתקבלת על הדעת".

7. "יתר על כן, אני סבור שאפילו היה שלט האוסר על המטיילים להלך שלא בשביל מסומן, עדיין הייתי קובע כי במקרה שלפניי אין קשר בין היעדר השלט לבין פגיעת התובעת...".

8. "התובעת הי מורת דרך ומדריכת טיולים; טענה מפיה של נפגעת כזו, כאילו היא היתה נזקקת לשלט כדי לדעת שאין ללכת בשביל שאינו מסומן, היא טענה מיתממת. התובעת יודעת, בלא ספק, את מה שנראה לי כיסוד היסודות של הכשרת מורה דרך, משמע את הצורך ללכת בשביל, מקום שקיים שביל, והאיסור ללכת בשטח הפתוח, קל וחומר בראש קבוצה של ילדים. אפילו נמנעה רשות שמורות הטבע מלשלט, לא מצאתי ביס לקבוע, בהתחשב בזהות הנפגעת עם מקצועה, כי שילוט כזה היה יוצר בעבורה מציאות שבעטיה היתה בוחרת נתיב הליכה אחר".

9. אשר לטענת הפרת חובה חקוקה על פי פקודת הבטיחות בעבודה בין "אגד תיור" לבין התובעת: "אינני סבור, כי בין התובעת לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד - מעביד. אגד הזמינה שירות אצל התובעת, אך הזמנה כזו לא יצרה לדעתי יחס החורג מיחסים שבין מזמין שירות לבין קבלן. התובעת לא היתה משולבת במערך הארגוני של אגד, היא לא היתה נתונה למרותה ולפיקוחה בקשר עם אופן ביצוע העבודה, היא ניהלה לעצמה מעין עסק של השכרת שירותי הדרכה, וכל אלה מרמזים על כך שמהותית טיבה היחסים לא היה יחסי עובד ומעביד. גם התובעת לא ראתה את עצמה כעובדת של אגד אלא כ"פרילנסרית".

10. "מדובר לדעתי באשת מקצוע מובהקת, בעלת ידע מיוחד וניסיון, שלא היתה נזקקת להדרכה או להנחיה מן המעסיק. ספק בעיניי, אם היתה לאגד חובה כלשהי כלפי התובעת להדריכה או להזהירה מפני דברים המצויים בידיעה המיוחדת של התובעת ובאחריותה".

11. "ביצוע טיול בטבע בנתיב הררי או בנחל הוא עניין הכרוך מעצם טיבו בסיכון סביר של נפילה; מקום שמדריך הטיול נשלח לאתר מסודר, שיש בו שבילים מסומנים, והמסלול מוכר וידעו לו מהתנסויות קודמות, יוצא השולח ידי חובתו. אם בחר הקבלן, המדריך או השלוח, נתיב תנועה שגוי, ולא ניצל את הדרך הבטוחה לנוע בה, אין הוא יכול אלא להלין על עצמו".

12. על המועצה האזורית תמר, בשטחה נמצא המקום בו ארעה הפציעה חלים עקרונות זהים לאלה החלים על רשות שמורות הטבע. "איני סבור שבכל מקרה ובכל הנסיבות חלה חובה גורפת על המועצה האזורית להכשיר כל פינה וכל נקודה בתחום שיפוטה באופן שניתן לנוע בו לבטח.לדעתי, באותם מקומות שאליהם הוזמן הציבור ושעליהם מופקדת רשות אחרת, הרי אף שקיימת חובה עקרונית להקפיד על קיום רמת בטיחות סבירה יוצאת המועצה ידי חובתה מקום שהאתר הוכשר כנדרש. הציפייה מהמועצה האזורית "תמר" לדאוג כי מלוא שטחה של שמורת עין גדי יהא בטוח להליכה היא בלתי הגיונית ובלתי סבירה. מקום שהובטחו לציבור נתיבי הליכה מסומנים וראויים בתוך השמורה יוצאת המועצה האזורית ידי חובתה, וזאת כמובן בנתוני המקרה שלפניי".

13. "סוגיית הרשלנות: ...אין מחלוקת בין הצדדים, כי חובת זהירות מושגית אכן קיימת במקרה שלפנינו. יש לבחון, איפוא, אם קיימת חובת זהירות קונקרטית... . חובת הזהירות הקונקרטית משמעה, אם במקרה הספציפי בו מדובר אכן חלה חובת זהירות...לא כל נזק צפוי הוא נזק שיש לצפותו ולהטיל בגינו, אם יתממש, חובת פיצוי, שהר ייתכנו נזקים שהם פועל יוצא של סיכונים טבעיים ורגלים נלווים ליי היום - יום, ובגינם, כעניין של מדיניות משפטית, אין מתגבשת חובת זהירות. בסיכונים אלה מנתה הפסיקה מקרים מסוימים של עיסוק בספורט, התעסקות עם חיות שעשועים, רכיבה וכיו"ב, פעילויות שהועסק בהן יודע כי טמון בהן סיכון. כמו כן, ייתכנו מקרים שבהם לא תוטל חובת זהירות, שכן מדובר בסיכון רגיל ויום-יומי. כך, למשל, לא כל מקרה של החלקה או מעידה יקים חובת זהירות של הצד האחר וייתכן , כי אלה נכללים בתחום הסיכון הטבעי הכרוך בחיי היום-יום.

14. "במקרה שלפניי כבר קבעתי כי אין מדובר בסכנה בלתי סבירה או בסיכון בלתי רגיל. יש לזכור, כי מדובר בפגיעה במהלך טיול טבע, ואפילו בוצע בתוך תחומי שמורת טבע, עדיין אין בכך בלבד כדי להבטיח שנתיב ההליכה יהא פנוי מכל מכשול וחופשי מכל סיכון. ייתכן אמנם, כי גם בטיול כזה יועמד המטייל בפני סכנה חריגה (כפי שהיה, למשל , בפרשת ג'ון כהן..., שם נקבע כי השביל הצר שנמתח מעל תהום היה מסוכן ואסור להליכת בני אדם. כך גם ייתכן כי הליכה תבוצע בקירבה מסוכנת לבורות ולתהומות - כפי שאירע בע"א 451/88, 452...שם נספתה מלווה שנפלה לתוך מערה עמוקה), ואז בהחלט תוטל אחריות, אך לא כך במקרה שלפנינו. מעבר של מדרגת-סלע שגובהה כמטר, בטכניקה המחייבת קפיצה מגובה של סנטימטרים אחדים, לאחר שמתיישבים על המדרגה ומשלשלים הרגליים אל המשטח שמתחת, אינו עניין שניתן לראותו כמסוכן בטיול טבע".

15. "גם מזווית הראיה האחרת, משמע מיהו הנפגע, אין מנוס מהמסקנה שלא ניתן לדבר על התגבשותה של חובת זהירות קונקרטית. יש להתחשב בכך שמדובר במדריכת טיולים צעירה ומנוסה, שעיסוקה ומומחיותה בטיולי טבע (איני מקבל את הטענה המרומזת, כאילו מדובר במדריכה חסרת ניסיון) לגבי נפגעת כזו הערכת הסכנה ומשמעותה שונות בתכלית מאשר במקרה שבו היו נפגעים, למשל, ילד קטן או אדם זקן שהובילו אותם בנתיב, שבו מכשול שולי לגבי המדריך עלול להוות סכנה ממשית לגביהם. בנתונים, כפי שהוכחו לי, לא התגבשה לדעתי חובת זהירות קונקרטית בקשר עם האירוע הנדון, וממילא לא נוצרת חבות נזיקית".

16. "איני סבור שהמטרה של קירוב בני נוער או מבוגרים לנופי הארץ וחינוכם לאהבתה, מצדיקה נטילת סיכונים חריגים. טיול יש לבצע מתוך הקפדה יתירה על בטיחות המשתתפים בו מתוך התייחסות ליכולתם, לגילם ולמיומנותם של המטיילים. הטיול בא לתת, בצד ההיכרות עם הנוף והבנתו, גם כלים וכללים כיצד לנהוג בו, כיצד לבחור נתיב הליכה בטוח ואיך להישמר מסכנה ומפגע, ברור איפוא, כי אשר מביאים בחשבון גורמים אלה ובכל זאת נפגע מטייל, יתכן שאשם הפגיעה אינו נעוץ אלא בו בלבד. אין תועלת חברתית או הצדקה משפטית ליצור הכבדה מיותרת שופה מניעה של טיולים מאורגנים,ואין להטיל חובת פיצוי אוטומטית או כמעט אוטומטית בכל מקרה שבו נפגע מטייל במהלך טיול. יתר על כן, יש לדעתי לקיים קנה מידה מחמיר יותר דווקא עם הממונה על הטיול. כאשר הוא זה שנפגע וכאשר הפגיעה נובעת בראש ובראשונה ממחדל שלו, יש להקפיד עמו לא לפשר בנקל בהעברת האחריות מכתפיו לכתפיים אחרות. במקרה הנדון, גם אילו סברתי כי נתבי היה מסוכן באופן מיוחד או כי היתה הצדקה עניינית לחזור על עקבי הטור ולבחור דרך אחרת (ואיני סבור שכך הם פני הדברים), עדיין הייתי מהסס מאוד לקבוע, כי מי שבחר נתיב כזה וסטה מהשביל המסומן והברור בהובילו אחריו קבוצת ילדים ונפגע אגב כך ראוי שיישמע בטענות , כפי שפורטו בפרשה זו".

17. אף אם היתה רשלנות כלשהי היה מקום ליחס לתובעת אשם תורם מלא לקרות הארוע.

התביעה נדחתה, תוך חיוב התובעת בהוצאות.

ת"א (ת"א) 256/95 גוזמן אפרת נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (פס"ד מיום 26.7.01) (לא פורסם) (כב' השופטת הילה גרסטל )

נפילת תלמידה תוך כדי ריצה אל חניון האוטובוסים בסוף מסלול הליכה בהר ארבל.

ת"א (ירושלים) 2450/00 פלוני נ' חוג סיירות וידיעת הארץ ע"ש מיימון ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 16.10.03).

התובע היה נער בין 13.5 שנים, כאשר השתתף בטיול שנערך על ידי החוג לסיירות.

ביום הנדון "השכימו הנערים קום, והם שבו למחנה בשעת ערב מאוחרת, לאחר טיול באחד הנחלים שבאזור וצפייה בשקיעה. ברגיל, נהגו הנערים להבעיר מדורה על-ידי חפירת בור והנחת עצים בתוכו. הפעם, בשל השעה המאוחרת, אמר המדריך, כי אין צורך לחפור בור, ויש לגשת מיד להכנת האוכל. המדריך יואב הכין את המדורה, והניח עליה שני גזעי עץ בצורת מאזנים ועליהם שני סירים. התובע עצמו לא השתתף בהכנות אך הוא נכח בסמוך למדורה וצפה בנעשה. בשלב מסוים, בשל עייפותו הרבה, נרדם התובע במקום. כעבור זמן מה התעורר התובע בזעקות כאב, כשתכולת אחד הסירים נשפכה עליו".

נפסק (סגנית הנשיא  כב' השופטת מ' ארד ):

1. "מעדותו של התובע עולה, כי המדורה הוכנה בניגוד לנוהג הרגיל. כן מלמדת העדות, כי המדריכים השאירו את הנערים לבד ליד מקום המדורה ועליה סירים ובהם נוזל רותח. המדריכים השאירו את הקטינים לבד ליד המדורה והסירים כשהם עייפים לאחר שהשכימו קום והשתתפו בטיול ובפעילות עד לאחר השקיעה. המדריכים אף לא השגיחו שהתובע נרדם בסמוך למדורה ולסירים. במעשיהם ובמחדליהם אלה, הפרו מדריכי נתבעת 1 את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם".

2. "בנסיבות אלה, גם אין להטיל לפתחו של התובע כל אשם תורם. התובע לא בחר במכוון לישון ליד המדורה והסירים, כטענת הנתבעים בסיכומיהם. התובע, שהיה בעת האירוע קטין כבן 13.5 שנים, נרדם במקום בלא משים, בשל עייפותו הרבה. אכן, גם קטין, עלול, בנסיבות מסוימות להתחייב באשם תורם. ואולם, בנסיבות שתוארו לעיל, אין מקום לעשות כן ואין לצפות מהתובע שידע להעריך כראוי את הסכנה הטמונה בנוכחות ליד מדורה במצב של עייפות רבה".

בית המשפט דן בנזקים וחייב את הנתבעים לשלם לתובע את נזקיו.

ראו והשוו:

ת"א (ירושלים) 7143/01 שני זריהן נ' מדינת ישראל, משרד החינוך ואח', פ"מ תשס"ג(3) 183

התובעת, קטינה תלמידת בית ספר יסודי, נפלה במהלך הפסקה ונחבלה חבלה של ממש בגבה כאשר שחקה עם חברתה על מעקה במהלך תחרות. במהלך המשפט העידה התובעת, כי אסרו  על התלמידים לעשות כן. מנהל בית הספר העיד על הקפדה על ביצוע תורנות מורים וכי באותו יום חסרה מורה, וכי הוא החליף אותה בתורנות בהפסקה.

נפסק (כב' השו' בלהה כהנא ):

1. "הטענה שהמנהל לא היה ער לנעשה סביבו, בכך שלא השגיח בתובעת שעמדה דקות ארוכות על המעקה, נעדרת בסיס עובדתי".

2. "איני סבורה שגדר רגילה זו היא בגדר דבר מסוכן ואיני סבורה שגדר זו טומנת בחובה סכנה מיוחדת...".

3. "בנסיבות המקרה יש חובת זהירות מושגית לנתבעת וגם ברור שראוי שתוטל חובת זהירות על מורים כלפי תלמידים שעה שאלו נתונים תחת השגחתם.

4. "השאלות שיש לשאול הן אם ניתן היה לצפות את התאונה ואם נעשה די למניעתה. חלק ניכר מהמניעה, ככל שמדובר בתלמידים, הוא בפיקוח. ברי שעל בית ספר לסכל מפגעים, אך לא ניתן לעשותו משטח סטרילי. הצבת גדר כפי שהוצבה אינה יוצרת סכנה מיוחדת, מדובר בגדר רגילה, אשר בעמידה עליה, כמו על כל גדר אחרת או כל חפץ אחר, ניתן ליפול. הגדר כשלעצמה אינה מהווה סיכון, שימוש לא נכון בה יכול להפוך אותה לדבר מסוכן, ולפיכך ככל שתופעה זו שכיחה, על בית הספר לטפל בה באופן שימנע הישנות המעשים".

5. "בעניננו הוכח כאמור שהיה פיקוח, היו מורים תורנים, לרבות המנהל בחצר. זאת, בנוסף לשאמרנו כבר לעיל, מוליך למסקנה שאין להטיל חבות ברשלנות על הנתבעת".