בענף מורי הדרך קיים צו הרחבה אשר הרחיב את תחולתו של ההסכם הקיבוצי הכללי שבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי ואגודת מורי הדרך לתיירות בישראל על כלל מורי הדרך בארץ, למעט עובדים שתנאי העסקתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים.

לפיכך, ההוראות המורחבות חלות על היחסים שבין מעסיקיהם של מורי הדרך לבין מורי הדרך.

בג"צ 5857/91 עמותת מורי הדרך בישראל נ' ממשלת ישראל ואח', לא פורסם.

בעתירה זו ביקשו מורי הדרך כי המוסד לביטוח לאומי או שר העבודה והרווחה יתקינו תקנות שיש בהן כדי לשנות את התקופה המינימלית המכשירה לקבלת דמי אבטלה בידי מורי דרך, שכן לטענתם מורי הדרך אינם מגיעים לעיתים קרובות ולמעשה לתקופה המינימלית המכשירה (150 ימים) ועל כן אין הם זוכים לדמי ביטוח אבטלה. כמו כן ביקשו העותרים להפחית את דמי הביטוח.

בג"צ 1747/03 שמואל בראל ואח' נ' שר האוצר ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 25.12.03)

בעתירה זו ביקשו העותרים כי הסדר התגמול המיוחד המשולם למורי דרך עצמאיים בעלי רכב אשכול אשר הוכיחו כי עבדו לפחות 150 ימי עבודה שלהם על רכבם מתאריך 1.10.99 ועד ליום 30.9.00, יקבלו תגמול דומה ל'דמי אבטלה המקובלים בביטוח לאומי לגבי שכירים, יחול ם על מורי דך עצמאיים בעלי רכב אשכול אשר גילם מעל 65 שנה. תשובת המדינה היתה כי מי שעבר את גיל 65 אינו זכאי לדמי אבטלה ועל כן אין מורי הדרך שמעל גיל 65 עומדים בקריטריון שנקבע וכי מדובר באבחנה מותרת ולא באפליה אסורה. כן נטען כי חל שיהוי בהגשת העתירה וכי קיים ספק אם מתן הסיוע האמור מעוגן בדין.

נפסק (כב' השופטים א' מצא, י' טירקל וא' ריבלין ):

"בעצת בית-המשפט, ותוך שמירת זכותם להוסיף ולפעול בעיניינם כלפי הרשויות השונות, חזרו בהם העותרים מעתירתם".

"העתירה נדחית. אין צו להוצאות".

דב"ע נד/ 2-22 חיה קושילביץ – דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 19.12.1994).

המערערת שהיא מורת דרך מוסמכת במקצועה טענה כי עבדה אצל המשיבות בשירותי תיור לתיירים ודרשה לקבל גמול שעות נוספות בימי חול ובימי המנוחה השבועית. צו ההרחבה שניתן על ההסכם הקיבוצי הכללי ניתן לאחר ניתוק היחסים בין הצדדים.

"יש לחשב את זכויותיה של המערערת (מורת הדרך, ר.ג.) לגמול שעות נוספות המושתתות על חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, על פי השכר התעריפי שנקבע לה. בהעדר ראיות כלשהן מטעם המשיבות בבית הדין האזורי… התוצאה היא כי השכר התעריפי אשר נקבע למערערת בעד יום עבודה העולה על התחום שנקבע ליום עבודה בסעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, נחשב כ"שכר כולל" בעד אותו יום, על פי הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958".

התיק הוחזר אל בית הדין האזורי לשם המשך הדיון.

המערער עבד במשך כ- 3 שנים כמדריך טיולים ולטענת המעבידים פוטר "בשל ירידה בטיב עבודתו…ובדין ירידה בנפח הזמנות הטיולים בגין האינתיפדה". הוא הועסק בממוצע 12 ימים בחודש בהדרכה. בין ימי ההדרכה היו לעתים תקופות הפסקה של שבוע או יותר, ולעתים ימי ההדרכה נחלקו באופן שווה על פני החודש. הוא שהה במהלך תקופה זו חודשים רצופים בחו"ל. הפניה אל מורה הדרך שבמאגר היתה טלפונית. המשיבות לא התחייבו למספר ימי תעסוקה והוא היה יכול להשיב בשלילה ע בקשה להדריך. מהבחינה המקצועית, במשך הטיול היה מורה הדרך אחראי ומדריך כראות עינו, על פי הבנתו המקצועית וללא התערבות המשיבות, אם כי הטיול התנהל במתווה הדרך שנקבע על ידי החברה. הוא היה רשאי להדרך בקביל טיולים אצל אחרים בנוסך או במקום אצל המשיבות. השכר ששולם היה לפי תעריף קבוע ולפי מספר ימי ההדרכה והשפה בה הדריך.

1. התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, שכן מורה הדרך השתלב בעיסוקה הרגיל של חברת "דן יונייטד טורס" (ולא "דן אגודה שיתופית לתחבורה"), שכן היא עוסקת בארגון וביצוע טיולים, ומדריך טיולים הוא גורם מרכזי בביצוע הטיולים.

2. הוכח גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, שכן המערער לא ניהל עסק משלו. עצם קבלת קומיסיון על ידי מורה דרך מחנויות או מסעדות אליהם הכניס תיירים, איננה מהווה ראיה לניהול עסק עצמאי.

3. מורה הדרך לא היה "משתתף חופשי" (Freelancer). הגם שבעבר היה מקובל כי מעמד של משתתף חופשי יכול להתקיים רק בענף התקשורת, הרי שהוא ישים גם למבצעי עבודה אחרים, לרבות תבניות בעסקה בלתי שגרתיות. המרכיבים הבאים מצביעים על כך שמורה הדרך לא היה משתתף חופשי:

   א.    הגמישות שהיתה למורה הדרך "הצטמצמה להיבט המקצועי של הדרכת הטיול, בכלל זה תוכן ההסברים שנתן למטיילים, בחירת מסלול ההדרכה בתוך האתר אליו לקח את המטיילים ומשך השהות באתרים השונים. יש לראות את הגמישות הזאת כבטוי לפעולתו כ"בעל מקצוע" ולא כסממן של מי שהוא "חופשי" במובן של משתתף חופשי". אופן התנהלות הטיול היה קשיח. החברה קבעה את מסלול הטיול, לרבות האתרים. המסלול היה מחולק למסלול בוקר שלאחריו התקיימה ארוחת הצהרים ומסלול אחר הצהרים. החברה קבעה את שעת איסוף המטיילים ואת שעת פיזורים, את מקום איסוף המטיילים ואת המקומות בהם תתבצענה הפסקות האוכל. במהלך הטיול נעשה שימוש תדיר באמצעי תקשורת בין החברה לבין המדריך.

   ב.    מורה הדרך היה שייך לגרעין המרכזי של עובדי החברה ולא על נותני שירותים בשוליים של עיסוקה.

   ג.    העבודה היתה חייבת להתבצע באוטובוס של החברה, ומורה הדרך לא היה רשאי להביא עובד אחר במקומו.

   ד.    אמנם מורה הדרך יכול היה לקבוע את תקופות ההיעדרות לו, אולם גם בזה הוא היה מוגבל, "שכן יש להניח כי אם היה …נעדר מעבודתו זמן ממושך בעונת התיירות, הוא לא היה מוזמן על ידי החברה לעבודה עם שובו "מהחופשה"".

4. התקיים קשר חוזי והתחיבות הדדית של יחסי עבודה, על אף העובדה כי מורה הדרך היה רשאי לסרב להזמנת הדרכה, וזאת משום שעשה כן לעיתים נדירות. כך הדבר גם לגבי זכותו להדריך אצל חברה אחרת. בדיקה של מספר הימים שמורה הדרך עבד מדי חודש מצביע על עבודה רצופה וקבועה, למרות שלא היתה התחייבות לספק לו עבודה תדירה ויומיומית. ""ענף התיירות הוא ענף עונתי, עובדה שיש בה להשפיע על המספר הממוצע של הימים בהם הועסק המערער מדי חודש על ידי החברה".

ת"א (תל אביב) 8666/90 לאה כהן נ' "אגד תיור" ואח', פ"מ תשנ"ה (ד) 9

עב"ל 176/99 גרץ דניאל - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) (פס"ד מיום 16.7.2002)

בהיות המערער בן 59 החל לעסוק בהדרכת קבוצות תיירים. בעת שהדריך קבוצה לקה באוטם חריף נרחב של שריר הלב ("התקף לב").  בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו להכיר בארוע כתאונת עבודה, אף מבלי למנות מומחה רפואי.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית הדין האזורי לעבודה על מנת שימונה מומחה רפואי.

נפסק (מפי כב' השופט רם כהן ):

"אין חולק שהוכח: שהמערער שהתחיל לעבודה כמדריך תיירים בגין מבוגר יחסית, בשנת 1992, ומאז במשך שנתיים וחצי הדריך בסך הכל: קבוצה אחת בשנת 1992, אחת בשנת 1993, ועד להדרכת הקבוצה (אשר במהלך הדרכתה לקה בליבו) הדריך בסך הכל שבע קבוצות - לקה בליבו תוך כדי ובמהלך ביקורה של קבוצת תיירים מגרמניה ("הקבוצה"), קבוצה איתה החל במסלול טיולים וביקורים, מעת שהגיעה הקבוצה לארץ ביום 5.4.99, מסלול שנמשך, יום ולילה, עד ליום 11.4.95 ("יום האירוע") עת לקה הוא בליבו".

"המסקנה לענייננו: עבודת הדרכת התיירים לא היתה עבודה שגרתית יומיומית של המערער, אלא בגדר היוצא דופן - לשגרת יומו שלא היתה כרוכה בעבודה זו, או כזו".

"...משהוכח שהמערער עסק בעובדה שלא היה מורגל לבצעה באופן יומיומי, וברקעו הסובייקטיבי ביום האירוע...מביאים למסקנה שאירועי יום האירוע על רקע מצבו הסובייקטיבי של המערער הם בגדר אירוע חריג עבורו"