לעיון בפסקי דין העוסקים בתנאי העסקה של מורי דרך, יש לעיין במדור "תנאי העסקה".

עתירת תלמיד שלא התקבל לבית הספר לתיירות על מנת לזכות ברשיון מורה דרך מוסמך

בג"צ 390/86 ולאדמיר ציבקין נ' ישראל שכטר, יואל צור, מנהל בית הספר לתיירות, ד"ר ישראל ברטל, ד"ר שלום אילתי (לא פורסם).

תקיפת תקנה 14 לתקנות מורי הדרך בנושא חובת ההשתלמות

ת"ק (ירושלים) 1205/04 בר-נס מרדכי נ' מדינת ישראל - משרד התיירות האגף להכשרה מקצועית (לא פורסם) (פס"ד מיום 11.3.04

"התובע הוא מורה דרך מחוזי מדברי, והוא בעל רשיון מורה דרך. רשיונו לא חודש על ידי הנתבעת בתחילת שנת 2003, עד שהתובע עבר השתלמות, ואז חודש רשיונו ביום 1.4.03. כתוצאה מסירובה של הנתבעת לחדש את רשיונו נגרמו לתובע הפסדי הכנסה לטענתו, שכן בתקופה זו לא היה באפשרותו לבצע הדרכות עבור חברות טיולים המקפידות על רשיון הדרכה בתוקף".

"סירובה של הנתבעת לחדש הרשיון הסתמך על הוראת תקנה 14 לתקנות שרותי התיירות (מורי דרך), התשכ"ז – 1967, הקובעת כי "לא יחודש רשיונו של מורה דרך אלא אם השתתף בקורסים להשתלמות שנקבעו על ידי הממונה ושהודעה עליהם נשלחה אליו בדואר רשום". תקנה זו חוקקה בעוד פקודת מורי הדרך עמדה בתוקף, אולם אלה נותרו בתוקפן גם לאחר ביטול הפקודה, כשהן משמשות למטרה הקבועה היום בסעיף 4(א)(2) לחוק שרותי תיירות, התשל"ו – 1976. התקנה אינה קובעת מה תדירות ההשתלמויות שעל מורה הדרך לעבור או באילו נושאים ינתנו ההשתלמויות. עניין זה נותר, על פני הדברים, לשיקול דעתו של הממונה, שעל פי תקנה 1 לתקנות הוא עובד המדינה שהשר מינה לעניין זה. קביעתו של הממונה, לפיה מוטלת חובה על מורה דרך לעבור לפחות השתלמות אחת כל שנה כתנאי לחידוש הרשיון, פורטה בפתח חוברת ההשתלמויות שנשלחה אל התובע בתחילת שנת 2002, בה נרשם בפיסקה השניה בעמוד הראשון "עליך לעבור השתלמות אחת לפחות, לשם חידוש הרשיון לשנת 2003"."

"עיקר טענותיו של התובע כנגד הסדרים אלה היא כי הסנקציה בה נקט מחוקק המשנה, הפוגעת בחופש העיסוק של התובע, חורגת מגבולות הסביר, ויש בה גם פגיעה בזכות הקניין שלו, בניגוד להוראת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא סבור כי יש לשנות ו/או לבטל את הוראת תקנה 14 הנ"ל, ולחילופין – יש לקבוע כי החלטות הממונה בטלות; כי אין כל בסיס לחיוב מורה דרך, בשונה מיתר בעלי המקצוע, בהשתתפות בהשתלמות כל שנה כתנאי לחידוש רשיונו; כי הסנקציה אינה מתיישבת עם העובדה כי מורה דרך יוצא ידי חובתו גם כאשר משתתף הוא בהשתלמות הנוגעת לנושא בה הוא לא עוסק כלל (דוגמת מורה דרך מדברי הנוטל השתלמות בנוגע לעיר דוד); וכי מערך ההשתלמויות לוקה בפגמים רבים, ודרך הוצאתן לפועל כרוכה לעיתים בתקלות חמורות ביותר".

זהו גלגולו השלישי של תיק זה, אשר החל בתביעה לבית הדין לעבודה ולאחר מכן לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.

נפסק (כב' השופט רם וינוגרד ):

1. "אף כי נכון אני להניח כי מדובר בתקיפה עקיפה של הוראות מחוקק המשנה או של דרך פעולתו של הממונה, וממילא כי הדיון בתובענה הוא בסמכותו של בית משפט זה, סבורני כי גם לגוף העניין דינה להידחות. למסקנה זו יש להגיע אף מבלי להיזקק לשאלה אם הדרך בה בחר מחוקק המשנה עונה לדרישות פסקאות ההגבלה שבחוקי היסוד (וכשלעצמי סבור אני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב), ומבלי לדון בשאלה אם נפל פגם מנהלי בדרך פעולתו של הממונה בנוגע לחובת ההשתלמות השנתית (כאשר לשאלה זו יש לדעתי להשיב בשלילה, בפרט לנוכח ההגיון העומד בבסיס חיוב זה, כפי שהובהר בהרחבה בכתב הגנתה של הנתבעת). בחינה של עובדות המקרה מעלה כי התובע ידע גם ידע על דרישה זו של הנתבעת לפחות שנתיים לפני הארוע נשוא התביעה, כאשר בעקבות מחדל דומה שלו בעבר לא חודש רשיונו בתחילת שנת 2001, עד ליום 1.3.01 (לאחר שעבר את ההשתלמויות הנדרשות). על אף ידיעה זו הוא לא טרח לפנות בעתירה מתאימה לבתי המשפט המוסמכים, שלא היתה כל מניעה כי תוגש במהלך שנים אלה. התובע הודה גם כי קיבל את חוברות ההשתלמויות גם בתחילת שנת 2002, וכי למעשה התכוון לגשת להשתלמות ביום 25.12.02 כדי לענות על דרישת הנתבעת, אולם הזדמנה לידיו הדרכה במועד זה, ולפיכך הוא בחר לוותר על ההשתלמות. משכך הם פני הדברים, וכאשר התובע ידע מנסיונו האישי אודות תוצאות המחדל, ובחר לצאת להדרכה במקום להשלים את השתלמות החובה (אותה קבע מראש ל"דקה התשעים", מעשה שכשלעצמו טומן בחובו את זרעי הפורענות, שלמרבה הצער נבטו במקרה זה) – אין לו להלין אלא על עצמו על כי רשיונו לא חודש. פנייתו לבית המשפט בנסיבות אלה, כאשר שלילת הרשיון היא פועל יוצא של מחדלו שלו בלבד, לא נעשתה בנקיון כפיים בהיבטו הציבורי, ודי בטעם זה בלבד כדי לדחות את תביעתו. יש במעשיו גם משום "אשם מכריע" להתהוות הנזק שנגרם לו לטענתו, וגם מטעם זה דין תביעתו להידחות לגופה".

2. "מעבר לנדרש אציין כי לא עלה בידי התובע להוכיח כל נזק שנגרם לו. מעדותו עולה כי בתקופה הרלוונטית לא היתה כמעט תיירות, ומאידך - כי רק חלק מהחברות עימן עבד הקפידו על הצגת רשיון בתוקף. כן עלה מעדותו כי במהלך חודש ינואר לא נגרמו לו הפסדי הכנסה, בניגוד לאמור בכתב התביעה. הוא לא הציג הוכחה בדבר הדרכות שהפסיד בפועל. בעבר, וככל הנראה גם במקביל למועד הרלוונטי לתביעה, עסק התובע בעבודות אחרות, ולא ברור כלל מה היה היקף עבודתו בהדרכת תיירים בכל התקופה הרלוונטית. כללו של דבר - לא הובאו ראיות מספיקות לגבי הפסד ההכנסה כתוצאה מהעדר הרשיון, וגם מטעם זה דין התביעה להידחות".

3. "לנוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. מאחר ודומה כי היה בידי התובע למנוע את ההשתלשלות העגומה כולה לו פעל כנדרש ממנו, ולפי שהתובע ידע מנסיונו מה הסנקציה הצפויה לו בגין מחדלו, איני סבור כי יש מקום לפוטרו מהוצאות בהליך זה. לפיכך אני מחייבו לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 350 ש"ח".

4. בית המשפט דן גם בשאלת סמכותו לדון בתביעה מבחינה ענינית והגיע למסקנה כי מאחר והתביעה היא כספית, יש לו סמכות לדון בה.

רכב "אשכול"

ת"פ (רמלה) 3215/03 מדינת ישראל נ' גוטמן אריה (לא פורסם) (החלטה מיום 12.9.04)

הנאשם הודה כי סייע לאחר להסדיר החזקת מכונית תיירים תוך עקיפת לנהלי משרד התחבורה, עבירה לפי סעיפים 415 רישא ביחד עם 31 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, וזאת במסגרת הסדר טיעון.

הוחלט (סגן הנשיא כב' השופט שמואל ברוך ):

בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון לפיו, "בכפוף לתסקיר חיובי יבצע הנאשם שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה" והטיל על הנאשם ביצוע 130  שעות שירות לתועלת הציבור, וזאת ללא הרשעה.