ת"א (ת"א) 360/92 פונדק הים נתניה בע"מ ואח' נ' עיריית נתניה ואח' (סקירה משפטית חוברת 232 עמוד 21)

אחריות עירית נתניה להפסדי מסעדה על חוף ים עקב מיעוט מתרחצים על החוף, מחמת זיהום.

עתמ (ת"א) 2082/99 פוקס עמנואל ואח' נ' עירית בת ים ואח' (סקירה משפטית חוברת 263) השופט ע' מודריק.

צו להסרת "פרגוד" במסעדה, לאור העדרו של היתר בניה.

עתמ (ת"א) 2005/98 מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ נ' ועדת הערר מחוז תל-אביב ואח', פ"מ תשנ"ח (א), 519

דיונה בתי קפה ומעדנים בע"מ נגד עירית הרצליה (לא פורסם) (פס"ד מיום 21.9.03)

 העותרת מנהלת מסעדה בשם "על המים" בחוף השרון בהרצליה. "שטח המסעדה נמצא בשיפולי הצוק המתנשא מעל פני החוף, והוא נמצא בבעלות מלון השרון, אשר גם גובה דמי שכירות מן המסעדה. הכניסה למסעדה היא דרך הכניסה לחוף השרון. אמנם ניתן להגיע אל המסעדה גם דרך מלון השרון, אולם מנהלי המלון רואים זאת בעין לא טובה שכן הדבר מחייב מעבר דרך אולמות המלון. משכך, מתבצעת הכניסה למסעדה דרך הכניסה לחוף הים. פתח המסעדה נמצא במרחק קטן מפתח הכניסה לחוף.  עירית הרצליה גובה, לפחות בשנתיים האחרונות, דמי כניסה לחוף הים מן האנשים המבקשים להגיע למסעדה, והעותרת מבקשת בעתירתה כי יפטרו את באי המסעדה מחובה זו; לטענתה הדבר מהווה גורם מרתיע לאנשים, שהיו נכונים לבוא למסעדה, מן הבקור בה".

"טענת העיריה היא כי על-פי חוק העזר להרצליה  (הסדרת מקומות רחצה), התשכ"ח - 1967היא מוסמכת לגבות אגרה בעד הכניסה  לשטח הגדור שעל חוף הים, ומאחר והמסעדה כלולה בתוך השטח הגדור, זכאית העיריה שלא להתיר כניסה גם לבאי המסעדה, אם הם מבקשים להכנס לשטח הגדור של חוף הים אשר בשוליו הפנימיים נמצאת המסעדה כאמור לעיל.

נפסק (כב' השופטת מ' רובינשטיין ):

1. "לגוף הענין הנני סבורה כי יש מקום ליצירת אבחנה בין מי שמשתמש בחוף הים למטרות רחצה או שהייה על החוף, לבין מי שפניו אל המסעדה. כפי שחוק העזר רואה לאבחן בין תושב העיר לבין מי שאינו כזה, ומעניק בדין פטור לתושב ולחיילים בשירות, יש גם מקום לכך שיוענק פטור למי שאינו נזקק לשירותי החוף, אלא פונה אל המסעדה בלבד".

2. "דרישת תשלום עבור הליכה למסעדה הממוקמת על שטח ובבעלות מלון השרון, ואשר הכניסה אליה הינה דרך שער השטח המגודר, אשר נעשית אך ורק מאחר שמבקשים למנוע טרחה ואי נוחות מהמלון,אינה נראית בעיני כסבירה".

3. "כפי שעולה מנוסח חוק העזר האגרה באה לזכות את באי החוף בעיקר בשרותי מלתחה מקלחת והצלה. כל השירותים הללו, אינם דרושים, ואינם מתבקשים ממי שבא למסעדה העותרת. יתרה מכך, לא רק שגביית דמי כניסה איננה סבירה בנסיבות העניין אלא היא גם נוגדת את מהותה ותכליתה של הגביה מן הבחינה המשפטית. להבדיל ממס אגרות לסוגיהן, נגבות עבור מתן שירותים. היינו, יש מעין הדדיות כאשר הצד הנותן את השרות, גובה אגרה תמורת פעולתו. מבחינתנו יש מקום לאבחנה בין מי שמקיים מסעדה או קיוסק על חוף הים, נהנה מן הניקוי של שטח הים ע"י שירותי העיריה, מציב כסאות על שטח החוף שהעיריה טורחת לנקות ולטפח אותו,לבין מי שכל זיקתו לים היא רק בכך שפתח בגדר שהוצבה במקום משמשת גם לכניסתו לתוך המסעדה מבלי שהוא נזקק בצורה כלשהיא לאחד מסוגי השירותים הניתנים בחוף".

4. "אשר על ... יש לפטור את באי המסעדה הניצבת על קרקע המלון, באשר אינה נזקקת לשירותי החוף, מן החובה לשלם דמי כניסה".

העתירה המינהלית התקבלה ועירית הרצליה חויבה בהוצאות העותרת.

ת"א (ב"ש) 1038/02 אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ואח' נ' אבי מלכה - מסעדת "אווזי הזהב" (לא פורסם) (פס"ד מיום 9.9.04).

לטענת התובעות, בסמוך להתחלת פעילות מסעדתם בבאר שבע, שינה הנתבעת את שם מסעדתו מ"ביג גריל" למסעדת "אווזי הזהב".

נפסק (כב' השופטת רויטל כ"ץ - יפה ):

1. "התובעות הוכיחו את תובענתן הן בדבר המוניטין שרכשו בשם "אווזי" והן את הטעיית הציבור מהשמוש שעושה הנתבע בשם מסעדתו: "אווזי הזהב", ולכן אני אוסרת על הנתבע לעשות שמוש בשם "אווזי" (גם כמילת סמיכות), הן כחלק משם מסעדתו ומהלוגו שלה והן בכל פרסום, שילוט (פנימי או חיצוני) או מצג אחר (כגון מפיות, ניירות שולחן, תפריט, שקיות, כרטיסי ביקור, חולצות ועוד)".

2. "כן אני אוסרת על הנתבע לכנות את מסעדתו בשם הנושא את המילה "אווזי" (דהיינו – "אווז" בתוספת י'), בכל דרך או מקום שהם".

   

ת"ק (תל אביב) 5265/03 קליך שוש נ' ברומאסטר'ס (לא פורסם) (פס"ד מיום 6.8.03)

"התובעת סעדה במסעדת הנתבעת. עם כניסתה למסעדה הניחה את מעילה על קולב שבשטח המסעדה. לאחר סיום הארוחה נישה לקולב ליטול את מעילה, ואז גילתה שהוא נעלם. התובעת תובעת מהנתבעת את שוויו של המעיל. הנתבעת טוענת, כי היא אינה אחראית לאובדן המעיל. מחלוקת עובדתית אחת ניטשה בין הצדדים בתיאור האירוע: לדברי התובעת, היא הונחתה לתלות את מעילה על הקולב על יד המארחת (מלצרית) של הנתבעת, עם כניסתה למסעדה. המארחת...הכחישה גירסה זו...".

נפסק (כב' השופט יונה אטדגי ):

"בהימצאותו של הקולב בשטח המסעדה גלומה הזמנה של הנתבעת והפניה לאורחיה להניח מעיליהם עליו".

"יש לראות בנתבעת כ"שומר שכר", כהגדרתו בסעיף 1(2) לחוק השומרים, התשכ"ז - 1967".

בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה לי כי ש מקום לקבוע את מעמדה של הנתבעת ביחס למעיל כמעמד של שומר שכר, כשהמטרה לשמור על המעיל הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, כמשמעותו בסעיף 2(ב) סיפא, קרי: כמעמד של שומר שכר בעל אחריות מופחתת".

"התוצאה מהאמור לעיל היא, כי נטל ההוכחה במקרה זה חל על הנתבעת ולא על התובעת, לאמור...שמוטל דווקא על הנתבעת להוכיח כי היא לא התרשלה. הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה,שהיא לא התרשלה בשמירת המעיל".

"...יש לייחס לתובעת אשם תורם מסוים. התובעת ראתה היטב, כי הקולבים אינם זוכים לשמירה צמודה, וקיים סיכון בגניבת המעילים הנתלים עליהם. על עוד ערכו של המיל אינו רב, זהו סיכון מחושב, אך כאשר ערכו של המעיל גבוה מהממוצע, כגרסת התובעת במקרה דנן, ניתן היה לצפות ממנה כי תפנה את תשומת לב המאחרת...לכך... אני סבור כי יש ליחס, לכן, לתובעת רשלנות תורמת לקרות האירוע בשיעור של שליש מהנזק".

בית המשפט העריך את ערך המעיל ב- 80% מערך הרכישה (הואיל וחלפו 9 חודשים מיום רכישתו), ניכה שליש מערך זה בגין רשלנות תורמת ופסק כי המסעדה תפצה את התובעת בסך 1,707 ש"ח.

דב"ע נו/ 3-141 דוד בן-בסט – פרנסיס שבתאי, פד"ע לא, 646

תביעת פיצויים של מלצר שהתפטר מעבודתו כמלצר במסעדת "אולימפיה". השאלה העומדת לדיון האם העובדה שהמעביד ביטל את דמי השירות וביקש לנכות מס הכנסה מה"תשרים" מהווה הרעת תנאים המקימה זכאות לפיצויי פיטורין, וכן שאלות נוספות.

עב (ת"א) 300357/97 עינת כהן נ' טל מוסקוביץ ואח' (סקירה משפטית חוברת 261) השופטת ורדה וירט-ליבנה.

האם תשר שקיבלה מלצרית מלקוחות מסעדה בה עבדה הוא בגדר "שכר עבודה" והאם יש להתחשב בסכומי התשר כחלק מהשכר כאשר מחשבים את שכר המינימום.

עב (ת"א) 301510/96 מיכל לאור נ' ראל נדל (סקירה משפטית חוברת 282) השופט י' לובוצקי.

תביעת שכר של מלצרית, אשר הודתה בקבלת "דמי תשר".

עב (י-ם) 301261/97 אסי רויטמן נ' ש.ר. אוסקר פונדק עין כרם בע"מ ואח' (לא פורסם) השופט א' תיבון.

תנאי העסקה של מלצרית והכרעה בשאלה האם פוטרה המלצרית או התפטרה.

עב (ת"א) 30442/98 פרוזה לימור נ' טסים תעשיות מזון (לא פורסם) השופטת ח' בן יוסף.

התשר הינו חלק משכר עבודתה של המלצרית. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

ע"א 9229/99 פקיד שומה תל-אביב 1 נ' יגאל ליברמן ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 1.9.04).

בחשבון שהוגש לסועדים בפאב שבבעלות המשיבים נרשם באנגלית "service not included" ובגוף החשבון פורטו המנות השונות בסך 90 ש"ח והוסף מתחת להם סך של 10%. בספרי הפאב נרשם הסכום של 90 ש"ח בלבד, למרות שהסועדים שילמו 99 ש"ח. לטענת המשיבים הכונס סכום הטיפים ל"דלי" והטיפים חולקו בסוף הערב בין שתי המלצריות. לכל מלצרית הובטח סך של 200 ש"ח ואם חלקה של כל מלצרית בטיפים לא הגיע לסכום זה, השלימו המשיבים את הסכום החסר ל - 200 ש"ח. אם הסכום שחולק עלה על 200 ש"ח, נותר הסכום העודף בחזקתן של המלצריות.

נפסק (מפי השופט א' ריבלין ):

1. "בנסיבותיו של המקרה שבפנינו נמנו דמי השרות, שהותירו המבקרים מעם המערער, על הסוג הראשון. לאמור - כטענת המערער - דמי שרות אלה לא באו בגדר תשלום וולונטרי. אמנם, החשבון שהוגש למבקרים כלל את הכיתוב "service not included", אשר כשלעצמו עשוי להתפרש כמותיר את עניין דמי השרות לשיקול דעתו של הסועד, אלא שרישום זה, שבא כחלק מודפס מנייר החשבון, נדר משמעות אמיתית ככל שהדברים נגעו לחשבון המסויים שניתן למבקרים אותם שלח המערער. לצידו של הכיתוב ננקב בחשבון הסכום הכולל לתשלום, לרבות סכומם המדוייק של דמי השרות. ציון זה אינו ניתן להבנה אלא כדרישה לתשלום הסכום הנקוב. מוסיפה לכך העובדה כי הכיתוב האמור נעשה בשפה האנגלית בלבד. הלקוח הסביר הבין כיתוב זה כנוסח האחיד (ואולי ההיסטורי) המודפס על נייר החשבון, נוסח שאינו מייצג את המציאות ככל שהדברים אמורים בחשבון שהוגש לו אותו הרגע".

2. "במאמר מוסגר יוער כי לו הותירו המבקרים דמי שרות בסכום העולה על הסכום שנדרש מהם בחשבון שהוגש להם, היה עשוי סכום נוסף זה החשב לתשלום ששולם באופן וולונטרי. במקרה שכזה, תשלום שכזה , הנעדר קשר של ממש למשיבים ולמוצר אותו הם מספקים, לא היה חב ברישום בספרי החשבונות שניהלו. לקביעה זו מסכים גם המערער. אך כאמור , לא זה המקרה שבפנינו".

הערעור התקבל והחלטת פקיד השומה לפסול את ספרי הפאב עומדת בתוקפה.

עע 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ - ענבל מלכה, פדע מ, 769

בערעור נדונה סוגיה עקרונית ובמרכזה "השאלה אם ניתן לשלב בין חובת תשלום שכר מינימום לבית שרים המצטברים בידי מלצרים. לשון אחרת, האם יש לראו בתשר המשולם למלצרים על-ידי לקוחות המסעדה כחלק משכר עבודתם, או שעל המעסיקה לשלם למלצרים שכר ללא כל זיקה לתשר".

נפסק (הנשיא כב' השופט ס' אדלר ):

1. "...התשר המשולם ישירות למלצרית אינו נחשב כחלק משכרה, ומאידך - ככל שהתשר שולם למלצרית באמצעות פנקסי המעסיקה ובתנאים שיפורטו, ייחשב הוא לשכר".

2. "...מעסיק חייב בתשלום שכר והוא אינו יכול להשתחרר מחובתו זו על ידי הסתמכות על תשלום של תשר המשולם לעובד על ידי אחר. זה הכלל וראוי שיתקיים".

נפסק (כב' השופט ש' צור ):

1. "...אין לשלול אפשרות שתשלום תשר יובא בחשבון לצורך תשלום שכר אם יתקיימו מספר תנאים הכרחיים מצברים ואלו הם:

(א) בין הצדדים קיים הסכם אישי או שחל עליהם הסכם קיבוצי הקובע, במפורש, שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר המשולמים לעובד.

(ב) הסכם העבודה או ההסכם הקיבוצי כולל הסדר מפורט ומסודר בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר, כגון - שקיפות ותיעוד של התשלומים, קיומה של קופה וחשבונאות של ההכנסות, דרכי חלוקת הסכומים שהתקבלו, מועד חלוקה ועוד.

(ג) השכר משני המקורות (השכר הרגיל ותשלומי התשר) לא ייפול משכר המינימום הקבוע בחוק.

(ד) זכויותיו הסוציאליות של העובד מבוססות על ההכנסה משני מקורות והן מובטחות לאשורן.

(ה) הבטחת תשלומי המס המלאים המתחייבים משכרו של העובד".

4. במקרה הנדון לא התקיימו תנאים אלה. "ה'הסדר' שנעשה בין המערערת (המעסיקה) למשיבה כי שכר העבודה יבוא מן התשר אינו מקובל ואינו ראוי והוא בעיניי בבחינת הסכם הנוגד את תקנת הציבור שאחת דינו להתבטל (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973)".

הערעור נדחה.

אפליה בכניסה למסעדה

ת"ק (ירושלים) 2641/07 רועי כץ נ' בר-מסעדה "יהושע" (לא פורסם) (פס"ד מיום 4.9.07)

התובע וחברו, קצינים בצה"ל, הגיעו לבר-מסעדה "יהושע" בירושלים, אך כניסתם למקום נאסרה, בנימוק שהמקום פתוח לסטודנטים בלבד.

לטענת התובע, הוא הופלה בכניסה למסעדה, וזאת בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000.

נפסק (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן ):

1. "...חוק איסור הפליה חל על "יהושע", בהיותו בר-מסעדה, ומכאן שזהו "מקום ציבורי" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק".

2. "סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה, שעניינו "איסור הפליה", קובע כי "מי שעיסוקו ... בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה ... במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, או הורות". על כך מוסיף ס"ק (ד)(1) וקובע כי "אין רואים הפליה לפי סעיף זה – כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של ... המקום הציבורי".

3. "מכאן אפוא, שצודקים נציגי הנתבעת ובעליה בטענתם, שלא זו בלבד שהמגבלות שנקבעו ביחס ל"יהושע" לא נאסרו בחוק, אלא שאף אין רואים בכך הפליה בהתאם לחוק. החוק אינו אוסר על מסעדה להגביל את קהל היעד לקבוצה בעלת עיסוק זהה (סטודנטים), ואף לא לבני גיל מסוים (בני 24 ומעלה). לא זו בלבד, אלא שכאמור, החוק קובע כי הגדרת קהל יעד המתחייבת ממהותו של המקום או מאופיו איננה בגדר הפלייה".

4. "סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אוסר פגיעה בכבודו של אדם, בכפוף להוראות פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8, שלפיה ניתן להגביל זכות, אם הדבר הותר ב"חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה" וכן "במידה שאינה עולה על הנדרש ..." (דרישת המידתיות). ... משלא נאסרה הגבלת קהל היעד של "יהושע" בחוק איסור הפליה, אין לומר שהגבלה זו עומדת בניגוד לחוק היסוד".

5.  "מסקנתי היא אפוא, שאין לומר שאסור לבעלי "יהושע" לקבוע שקהל מבקריה יהיו סטודנטים בלבד, ושדלתותיה יהיו סגורות לקהל אחר, לרבות קציני צה"ל. כך בייחוד, כאמור, כשהדבר לא נסגר באופן מיוחד בפני הקהל האחר שעליו נמנה התובע, והעובדה שנמנע ממנו ומחבריו להיכנס למקום באותו ערב היה בגדר תקלה מצערת, שאיננה עולה בקנה אחד עם מדיניות המקום.

התביעה נדחתה.

מטרדי רעש

ת"א (תל אביב) 64716/07 בש"א 179462/07  רועי כץ נ' פרדריקה בר 231 בע"מ (לא פורסם) (החלטה מיום 27.11.07)

המבקשת רכשה דירה, אשר לה קיר צמוד לבר. לטענתה, בוקע רעש רב מהבר המפריע לה. זהו דיון בבקשה לצו מניעה זמני.

נפסק (כב' סגנית הנשיא השופטת ז' אגי ):

1. "תקנה 3 לתקנות מניעת מפגעים (מניעת רעש) התשנ"ג - 1992 קובעת כדלקמן:

"רעש באמצעות מכשירי קול

(א) לא ישיר אדם לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלויזיה ולא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשיר קול וכיוצ"ב בין השעות 14:00 – 16:00 ובין השעות 23:00 ל-07:00 למחרת באזור מגורים באחד מהמקומות האלה:

...(3) בבנין שיש בו יחידות מגורים (להלן: "בנין מגורים")"

2. "מכאן, שהפעלת מגבר קול או מכשיר קול לאחר השעה 23:00 בבנין המגורים בו ממוקם הבר מהווה הפרה ברורה של תקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים ובכך הראתה המבקשת כי יש לה עילת תביעה טובה לפחות בעוולה של הפרת חובה חקוקה".

3. "...המשיבה מודה כי העסק פועל ללא רשיון עסק וכי היתר לילה שניתן בוטל ע"י העיריה. גם מטעם זה, הוכיחה המבקשת קיומה של עילת תביעה טובה לכאורה כלפי המשיבה".

4. "נחה דעתי כי המבקשת תמת לב בבקשתה. המבקשת פנתה פעמים רבות למשיבה, ביקשה ממנה לפעול להפחתת מטרדי הרעש וכן פנתה לרשויות השונות למשטרה ולעיריה לפעול להפסקת המטרדים ורק כשכלו כל הקצים וכל הדוחות שנרשמו למשיבה לא הועילו".

5. "כתוצאה ממטרדי הרעש הבוקעים מהבר של המשיבה נמנעת שינה מעיניה, תפקודה ובריאותה נפגעים ואלו אינם ניתנים לפיצוי כספי".

6. "מאידך, נזקיה של המשיבה ככל שינתן צו מניעה זמני, הינם במישור הכלכלי גרידא ואם יסתבר בבוא העת, כי דין תביעתה של המבקשת להדחות, תוכל המשיבה לקבל תרופה לנזקיה במסגרת פיצויים כספיים."

7. "...מאזן הנוחות פועל לטובת המבקשת.בענין זה קיימת נוסחת איזון: ככל שעילת התביעה עליה מתבסס המבקש צו מניעה היא טובה וחזקה יותר, כך משקלו של הנזק עליו יש להצביע שיגרם למבקש מאי מתן הצו, קל יותר; ולהיפך, ככל שעילת התביעה של מבקש הצו הזמני חלשה יותר, שומה עליו להצביע על נזק קשה וחמור שאינו ניתן לפיצוי כספי".

8. המבקשת הצליחה להראות גם קיומה של עילת תביעה טובה לכאורה בגין הפרת חובה חקוקה וגם להצביע על כך כי הנזק שייגרם לה מאי מתן הצו קשה וחמור ואינו ניתן לפיצוי כספי.

בית המשפט הוציא צו מניעה זמני כנגד מטרד הרעש מהשעה 23:00 ואילך.