בשלב זה ניתן לעיין בנוסח המלא של תקנות רישוי שירותי התעופה (רישום יתר), התשמ"ה- 1985 ובפסקי הדין שלהלן.

 ע"א (ת"א) 359/83 אל-על שירותי שכר בע"מ נ' צבי ויזל ואח', פ"מ תשמ"ד (ב), 123.

המשיב הגיעה ביום 31.7.81 לנמל התעופה ושם נאמר לו כי "הטיסה מלאה" ולא נמצא לו מקום בטיסה. שלושת חברו, שנרכשו יחד עימו וקנו, כמוהו, כרטיסים, ושהגיעו לנמל התעופה לפניו, נתקבלו ועלו למטוס ויצאו את הארץ בטיסה. ואילו הוא נאלץ לשוב על עקבותיו במפח נפש. בית משפט השלום קיבל את תביעתו. חברת התעופה מערערת על חיובה וטוענת כי המשיב לא ניסה להקטין את נזקיו; לא מגיע לו פיצוי על "נזק כללי" בשיעור הגבוה שפסק לו בית המשפט; הוא זכה בריבית מופרזת של 28% על סכום הנקוב בדולרים; בית המשפט קמא חייב את המערערים להחזיר למשיב כספים עבור מתנות שקנה על אף שכל המתנות האלה נשארו בידיו.

נפסק (כב' הנשיא התורן מ' בן-דרור ):

1. "ככל חברת תעופה אחרת, שמחה המערערת מס' 1 שעה שיש בידה למכור את כל "מקומות הטיסה" , לאמור שהמטוס היוצא לדרך מלא עד אפס מקום. תפוסה מלאה זו מניבה למערערת מס' 1 הכנסות מלאות, מירביות, ואין תימה שאמצעים ומאמצים רבים משקיעה המערערת מס' 1 להשגת מטרה זו. עכשיו, שכל הכרטיסים נמכרו, והמטוס מוכן לצאת לדרך, מה יהיה דינם של אלה שמסיבה זו או אחרת לא הגיעו במועד (אם בכלל) למטוס ?"

2. "המערערת מס' 1 נוהגת במקרה כזה, וכנראה שכך מקובל גם אצל חברות תעופה בכלל, שהנוסע הנעדר אינו מפסיד את כרטיסו, אינו מפסיד את כל כספו, אלא שיכול הוא לצאת בטיסה אחרת ולעיתים אף לקבל את כספו בחזרה. כמובן שאין מעכבים את המטוס, לבל יצא עד שיגיע אחרון הנוסעים האמורים להגיע, שהרי כבר הערנו שיכול ולא יגיע נוסע זה כלל. שיטה זו מיועדת להיטיב עם ציבור הנוסעים וחברות התעופה, כאילו אמורות שמוכנות הן להתחשב בבעיות העלולות להתעורר, ברגע האחרון, אצל נוסע זה או אחר. במקרה כזה אומרות הן, אל דאגה, יוכל הנוסע לטוס בטיסה אחרת ומכל מקום לא יצא ניזוק".

3. שיטה זו, חסרונה בצדה: שכבר אמרנו שהאינטרסים של המערערת מס' 1 מכתיבים לה שיהיו מטוסיה מלאים. מה תועלת תצמח לה למערערת מס' 1 אם תנהג לפנים משורת הדין כלפי נוסעיה, כשעל ידי כך לוקה היא בעסקיה ? חיפשה המערערת מס' 1 דרך לתקן חסרון זה ועשתה כן כפי שנוהגות חברות תעופה אחרות, מתוקנות שבעולם: אימצה לעצמה את שיטת ה- over booking, לאמור שמוכרת היא כרטיסים במספר העולה (באחוז מסוים) על תפוסת המטוס. שיטה זו מבוססת על מימצאים סטטיסטיים ונסיון שנרכש בעבר, שמהם עולה כי, כמעט תמיד, לא מגיעים למטוס כל הנוסעים שרכשו כרטיסים לטיסה זו. ואין צורך לומר כי שיטה זו, אם היא יוצאת אל הפועל הלכה למעשה, משביעה את רצון כולם: הן את הנוסעים שלא יכלו להגיע ואין הם ניזוקים, הן את חברת התעופה, שנוהגת היא יפה ובהגינות כלפי לקוחותיה ואין עסקיה לוקים בחסר".

4. לענין החובה להקטין את הנזק: בית המשפט מסתמך על דברי פרופ' א' ידין בספר פירוש לחוקי החוזים ומציין כי "החוק אינו 'מחייב' את הנפגע לנקוט אמצעים להקטנת נזקו; אין זה חיוב שהמפר זכאי לדרוש את קיומו ואשר הפרתו מזכה אותו בפיצויים. התוצאה מאי נקיטת האמצעים היא אך ורק שחרור, חלקי או שלם, של המפר מחובת הפיצויים שלו (סעיף קטן (א)) והתוצאה מנקיטת האמצעים – חובת המפר לשפות את הנפגע (סעיף קטן (ב)). כמו כן אמר פרופ' ידין כי: "סבירות האמצעים שנקיטתם מוטלת על הנפגע היא, כמובן, שאלה שיש לדון בה לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. העובדה שנקיטת אמצעי מסויים כרוכה בהוצאות אינה שוללת ממנו את סבירותו, שכן החוק עצמו דן... בהוצאות כאלה. מאידך אין לראות אמצעי סביר בכך שהנפגע מבטח את עצמו בפני סיכוני הפרת החוזה, שהרי ביטוח כזה – פחות אם היה זה ביטוח נזקי גוף – אין לו נפקות לענין הפיצויים (סעיף 16). "אחד המבחנים להתנהגות סבירה הוא אם אדם זהיר היה פועל באותו אופן אילו העוול שנגרם לו היה נעשה על ידו בעצמו... נדמה שמבחן זה עשוי לעזור גם לפי החוק החדש. השאלה.אם אמצעי מסויים היה, או לא היה מביא למעשה למניעת הנזק או להקטנתו אינה קובעת בדבר סבירותו...".

5. בנסיבות הענין, היה על הנוסע לפעול להקטנת הנזק. "ה'מאמץ' שנדרש מן המשיב היה קטן מזעיר, אם לא אפסי. כל שנתבקש לעשות הוא לנסוע, במכוניתה של המערערת, מרחק הנמדד בדקות ובקילומטרים מעטים. בניגוד לכל הדוגמאות שהובאו לעיל, אין המשיב יכול לטעון כי מה שנדרש ממנו לעשות היה למעלה מיכולתו או, אפילו, שקשה היה לו לעשותו.. חוששני שאינני רואה, עין בעין, עם השופטת הנכבדה, את צדקת עמדתו של המשיב. כמובן שהוא נעלב ונפגע ברגשותיו וצריך להבינו כאשר הוא אומר שקיבל "קריזה". אין להקל ראש בכעסו ובוודאי שלא להתעלם מתסכולו. ברם, מכאן ועד ל"הענשת" המערערת ובסירוב לשתף עמה פעולה להקטנת הנזק – רב המרחק".

6. בית המשפט קמא, קבע מבחן קשה מדי ופירוש מכביד לאפשרות להקטין את הנזק. הדרישה שיהיה "בטחון מלא" שהמשיב יצא את הארץ מקטינה ברוב המקרים, אם לא בכולם, את "חובתו" של המשיב להקטין את הנזק, כמו של נפגעים אחרים בתחומים שונים. נראה לי, שפירושו של פרופ' ידין, והדגשת הביטוי "סיכוי" הם המבטאים נכונה, ובצורה צודקת ומאוזנת כלפי שני הצדדים, את רצונות וכוונתו של המחוקק. סיכוי כזה צריך לבחון, כאמור, על רקע נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ובמסגרת זו אף לשקול ולבדוק, מה – בעצמם – נדרש מן הנפגע לעשות להקטנת הנזק".

7. "לפיכך, דעתי היא, אפילו לפי הגירסה העובדתית המחמירה עם המערערת (שעל פי הציעה רק לנסות ולהטיס את המשיב למחרת היום ולא הבטיחה להטיסו בפועל). לא היה נימוק סביר למשיב לסרב להצעה זו. די היה, לדעתי, שיתקיים סיכוי לנסיעתו של המשיב כדי שיעשה להקטנת הנזק".

8. לענין הפיצוי על "נזק כללי": נראה לי כי ההפרה של המערער והנזק שבעקבותיה, יש לאתרם ולמקדם ליום הראשון בלבד, להבדיל מנזקים שנגרמו כתוצאה מביטול הטיול כולו. באמרי כן, אינני מתכוון לומר שיש להפחית מסוכם הפיצוי חלק יחסי ממנו בהתחשב עם העובד שהטיול תוכנן לארבעה שבועות בערך. ער אני לכך, שאפילו היה המשיב נענה ויוצא לטיול למחרת היום – יש לאמוד את נזקיו בשיעור החורג מהחלק היחסי, לאמור, שאין קשר מחייב בין העובדה שהטיול תוכנן לתקופה ממושכת ובין דחייתו ביום אחד בלבד. כך גם קשה לקבוע, בתנאים שנוצרו, באיזו מידה בדיוק ניתן היה להקטין את הנזק אילו נענה המשיב להצעת המערערת".

9. "אם נבחן את נסיבות המקרה שלפנינו נמצא, כך נראה לי, שאין כל מקום לייחס למערערת זדון כלשהו ואף לא רצון רע. ההיפך מזה: הפרתה של המערערת נובעת מסדרים שאימצה לעצמה כדי להיטיב עם קהל לקוחותיה. המשיבה צריך להתעלם מן האפשרות ההפוכה: מה היה הוא אומר אילו אחר לטיסה, או חלה חס וחלילה, והמערערת היתה אומרת לו שהפר את ההסכם עמה, הפרה שגרמה לה נזק מלא בכך שהמטוס יצא וכסאו של המשיב נשאר ריק. כלו היה מעדיף התנהגות זו על פני השיטה שאימצה לה המערערת ? ברם, אין לנו צורך להכריע בהנחות אלו מן הטעם שדי בכך שנקבע כי לא היה כלל בכוונת המערערת – כוונת הזדון שלה – לפגוע במשיב. מאידך גיסא, מסתמכת המערערת דווקא על הנטיה הגוברת והולכת, המוצאת את ביטויה גם במספר המשפטים ההולך ורב בסוגיה זו, להפוך כל הפרה של חברת תעופה או משרד נסיעות ל"מנוף לפסיקת פיצויים ענשיים בדיני החוזים". עו"ד ע' רזיאל, שטען למערערת מס' 2 הביע בטענותיו לפנינו את חרדתם של גופים אלה מחשש לתקדימים שיבטלו את המשך קיומם של ההסדרים שנועדו, במבט רחב יותר, לראות את האינטרסים של ציבור הנוסעים בכללו". עוד צריך לציין, לענין הסיבתיות והצפיות, כמו לענין ההפרה והנזק מבחינתו של המשיב, שהטיסה האמורה לרומניה היתה בבחינת טיסה רגילה, שכמותה יוצאת כל יום. במקרה שלפנינו אין מדובר כלל במה שנוהגים לכנות "טיול מאורגן"  לאמור: קבוצה המתארגנת לבלות, כל חבירה יחד, בטיול משותף, במועדים מסויימים ובתאריכים קבועים מראש (השווה עם ע"א 430/79 בנישתי ואח' נ' ששון), שחברת תעופה או משרד נסיעות נוטל על עצמו. כשאני שוקל את כל הדברים האלה סבורני כי הפיצוי שהיה הולם ומתאים בגין ההפרה הנ"ל, אינו יכול לעלות על 10,000 שקלים"..

10. לענין הריבית הדולרית: ריבית על מטבע זר, כמו רבית על מטבע מקומי, משקפת הן את "מחירו" של הכסף והן פיצוי על ירידת ערכו... בהיעדר הוכחה, מן הראוי לפסוק כי חיוב בדולרים נושא רבית בשיעור של 11% לשנה...".

11. לענין המתנות לקרובים: התובע טוען כי קנה מתנות לקרובים בסך 5,000 שקלים (שמלות ונעלים). על התובע היה להוכיח שנזק זה נופל הוא בגדרו של "נזק מיוחד", כלומר שיש להוכיחו בפועל וכן את מידת ריחוקו של הנזק.. "התובע לא הציג בגדים אלה בבית המשפט והעיקר: לא מסרם כלל למערערת, לאמור: שדרש את תמורתם וכן את השארתם בידיו וברשותו. תוצאה זו אין הדעת סובלתה".

12. "עוד צריך להקשות ולשאול מה למערערת ולהפרה האמורה, ולבדים שנרכשו על ידי המשיב (אם נרכשו) ? נראה לי שפרטים מעין אלה רחוקים הם, מעבר לאופק, ושני הצדדים לא יכלו להרחיק ראות ולצפותם כתוצאה ישירה או קרובה או מסתברת מן ההפרה. ולבסוף: המשיב לא אמר דבר וחצי דבר לגבי הינזקותם של פירטי לבוש אלה. בוודאי שאין הם בגדר דבר האובד או מתקלקל ואין כל סיבה שהמשיב לא יקחם עמו בנסיעתו לרומניה, אם יסע לאחר מכן, או ישלחם לקרוביו בדרך אחרת". חיוב זה בוטל.

הערעור התקבל.

 ת"ק (תל אביב) 6786/02 סתוי אמנון נ' נתיבי אוויר מלכותיים הולנדיים KLM ו-  MARTIN AIR (לא פורסם) (פס"ד מיום 15.9.02)

התובע התייצב לטיסה ממיאמי לאמסטרדם ומשם לתל אביב. לאחר שקיבל כרטיס עליה למטוס הטיסה התעכבה 4 שעות ואז התברר לו כי אין כלל מקום בטיסה. הנוסעים הועברו למלון. כרטיס הטיסה לאמסטרדם נלקח ממנו, ולטענתו לא הובטחה טיסה כלשהי. התובע הסדיר באמצעות סוכנות נסיעות בארץ, טיסה חלופית ממיאמי לתל אביב. התובע הגיש תביעה וביקש לחייב את הנתבעות לפצות אותו בגין כרטיס הטיסה הישירה שרכש, הוצאות כלכלה בחו"ל, הפסד יום עבודה ועוגמת נפש בגין המתנה בשדה התעופה ואובדן מזוודה לשלושה ימים.

נפסק (כב' השופט א' אטיאס ):

1. הטענה כי הנוסע לא הועלה למטוס עקב תקלה טכנית לא הוכחה.

2. אף לא נטען במכתב שנשלח בסמוך לאחר הארוע כי הטיסה בוטלה.

3. "לפיכך סבור אני שהתובע לא הועלה אל אותה טיסה עקב "רישום יתר".

4. "תקנות רישוי שירותי התעופה (רישום יתר), תשמ"ה - 1985 אינן חלות במקרה דנן שכן לא מתקיים התנאי שבתקנה 2(ב) לתקנות. התנאי הוא שמדובר בטיסה שמקום מוצאה הוא בישראל ואילו במקרה דנן מקום המוצא של הטיסה הוא מיאמי ארה"ב. יחד עם זאת מאחר והתובע לא הרים את הנטל להוכחת הדין החל יש להפעיל את חזקת שוויון הדינים. גם הנתבע 1 מאשרת כי ענין "רישום יתר" הוכר כנוהג ע"י מרבית המחוקקים בעולם וכי הפיצוי המקובל נע בין 50$ ל – 200$ לכל היותר. סכום פיצוי זה קבוע בתקנה 9 לתקנות הנ"ל. על פי תקנה 2(ב) קיימת חזקה לפיה במקרה ונוסע לא הועלה לטיסה בה היה לו מקום מוזמן ומאושר רואים אותו כמי שלא הועלה לטיסה בשל רישום יתר, אלא אם כן הוכיח המפעיל אחר. אלא שבמקרה דנן לא נטען ולא הוכח שהנתבעת 1 ו/או 2 הציעו לתובע הפיצוי הנ"ל".

5. "לפיכך על פי תקנה 4 לתקנות רשאי התובע לתבוע מן המפעיל את נזקיו לפי כל דין אחר".

6. על פי סעיף 10 לחוק התובלה האוירית, תש"ם - 1980 אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".

7. סעיף 2 לחוק קובע כי על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה".

8. "סעיף 19 לאמנה לאיגוד תקנות מסויימות בדבר הובלה בינלאומיות בדרך האויר שנחתמה ביום 12/10/29 (להלן: "אמנת ורשה") קובע כי המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בהובלת נוסעים, כבודה או סחורה בדרך האויר".

9. "על פי סעיף 20(י) לאמנת ורשה מוטל על המוביל הנטל להוכיח כי נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היו בידו לנקוט אותם אמצעים, והיה ועשה כן לא יהיה נושא בכל אחריות. במקרה דנן לא הורם נטל זה. לא הובאו ראיות ממשיות בעינן זה כפי שציינתי לעיל".

10. "סעיף 22(ו) לאמנת ורשה קובע כי בהובלת נוסעים מוגבלת אחריותו של המוביל לגבי כל נוסע כדי סכום של 125,000 פרנקים. על פי סעיף 22(4) לאמנת ורשה סכום זה רואים אותו כאילו מתייחס לפרנקים צרפתיים המכילים 65.5 מיליגרמים של זהב שמידת זכותו היא 900 לאלף. על פי סעיף 9(ג) רשאי שר התחבורה בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו שמקום הסכום במטבע חוץ הנזכר בסעיף 22 לאמנת ורשה יבוא סכום כפי שיקבע באותו צו, המבוטא בזכויות משיכה מיוחדות שמדובר בהן בפרוטוקולים הראשון, השני והשלישי והרביעי כהגדרתם בחוק. הסכום שנקבע בסך כאמור כשהוא מוכפל בתקרת הפיצוי כאמור לעיל עולה לאין ערוך על הפיצוי המבוקש במקרה דנן; על כן יבחן הנזק רכיב רכיב".

11. יש לפצות את התובע בעלות הטיסה הישירה: "על הנתבעת לצפות שלאחר עיכוב ו/או ביטול טיסתה ירצה נוסע כזה או אחר לפצות על האיחור בטיסה ישירה ואין לצפות ממנו שלאחר אותה המתנה יחפש טיסה עם חניית ביניים כמו זו שהיתה מתוכננת מלכתחילה".

שאר העתירות נדחו, למעט פיצוי בגין נזק לא ממוני, אשר בנסיבות המיוחדות של המקרה הועמד על 1,000 ש"ח.

בר"ע (י-ם) 3094/01 איברייה נתיבי אויר ספרדיים נ' מיכל גייסט ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 10.7.02)

בית המשפט לתביעות קטנות חייב את המבקשת, שהיא חברת תעופה,בפיצוי המשיבים בגין נזקים שנגרמו להם עקב רישום זמן טיסה לא נכון על גבי כרטיסים שהונפקו להם על ידי משרד נסיעות (שאינו צד להליך). חברת התעופה מבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. התברר כי שעת הטיסה שהיתה רשומה על כרטיסיהם של התובעים לא היתה נכונה, וכי כבר במועד הנפקת הכרטיסים היה ידוע על שינוי מועד הטיסה. כאשר הגיעו התובעים לנמל התעופה הטיסה טרם המריאה, אולם היה רישום יתר לטיסה ולא ניתן היה להעלותם למטוס.

נפסק (כב' השופטת מיכאלה שידלובסקי - אור ):

1. על פי חוק התובלה האוירית קיים ייחוד עילה מובהק, ולא ניתן לתבוע בענין התובלה האוירית אלא על פי החוק המחיל את האמנות השונות. לפיכך, לא היה מקום להחיל את פקודת הנזיקין, כפי שעשה בית המשפט לתביעות קטנות.

2. בית המשפט לתביעות קטנות צדק בהטילו אחריות על חברת התעופה לפרטים הרשומים על גבי כרטיס הטיסה המונפק על ידי סוכן הנסיעות.

3. התובעים לא הביאו ראיות בפני בית המשפט לתביעות קטנות על שיעור הנזק שלהם.

4. הואיל והתובעים תבעו סכום נמוך מתקרת הפיצוי על פי אמנת ורשה, הרי ש"גם אם המשיבים לא הוכיחו את נזקם, עדיין ניתן לאמוד את שיעור הנזקים, שכן ברור שאנשים המתכוונים לנסוע לחו"ל לצרכי כנס מתאימים את מכלול תכניותיהם ומתכוננים לנסיעה, ומזו לא יוצאת לפועל נגרמים להם נזקים. בהעדר ראיה אודות הנזקים שנגרמו למשיבים, אני אומדת את הנזק שנגרם להם על סך של 1,000 ש"ח לנוסע, ובסך הכל 2,000 ש"ח נכון להיום. תוצאה זו מתאימה לסכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנות שירותי התעופה (רישום יתר), תשמ"ה - 1985 (*הערת העורך: בית המשפט נקב בשם לא מדויק של התקנות. שם התקנות תוקן בעריכה) (המערערת היתה מוכנה להציע פיצוי זה למשיבים, אם כי לפנים משורת הדין וטרם התדיינות)".

הערעור התקבל, פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות בוטל, והמערערת חויבה בפיצוי בסך 2,000 ש"ח.