שער החליפין לפיו מחושב כרטיס טיסה בטיסות סדירות

ת"א 749/97 דני זילברשלג, עו"ד ואח' – אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח' (כב' השופטת ד"ר נאוה דנון) (החלטה מיום 22.6.98) [פדאור (לא פורסם) 98 (6) 275].

בקשה להכיר בתביעת התובעים כתובענה יצוגית. "התובעים טוענים כי חיום...בתשלום שקלי לפי שער חליפין של הדולר הגבוה נעשה שלא כדין.

בית המשפט קבע כי "בניסוח התביעה...נפלו פגמים יסודיים שאינם מאפשרים לאשר את התביעה כמות שהיא, אלא אם כן תימחק ותוגש מחדש...".

בש"א (נצרת) 1440/98, 2083/98 (ת"א (נצרת) 785/98) זילברשלג עיטל נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (כב' השופט ניסים ממן) (החלטה מיום 11.8.99)- הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית (בש"א 1440/98) התקבלה מכח חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. עילות התביעה הן: הטעיה לפי סעיף 2[א] לחוק הגנת הצרכן וניצול מצוקת הצרכן לפי סעיף 3 לחוק זה. לפי תקנה 29: תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הסעד המבוקש בכל העילות יהיה פס"ד מצהיר כי על הנתבעת לשלם לחברי הקבוצה את ההפרש בין מה ששילמו לבין מחיר אותו כרטיס טיסה כשהוא מחושב בשקלים חדשים לפי שער מכירה של US$ להעברות והמחאות של אותו מועד, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום תשלום תמורת הכרטיס ועד ההחזר בפועל.

הערה: ההחלטה בתיק זה בוטלה בהסכמת הצדדים וניתנה בתיק החלטה אחרת (ראו להלן).

(בתיק זה הוגשה גם בקשה לפסילת כב' השופטת ד"ר נאוה דנון, בקשה שהתקבלה בע"א 8108/98 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' עיטל זילברשלג (כב' הנשיא א' ברק) (החלטה מיום 10.3.99).

בש"א (נצרת) 1440/98, 2083/98 (ת"א (נצרת) 785/98) זילברשלג עיטל נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (כב' השופט ניסים ממן) (החלטה מיום 4.6.02)

התובעת רכשה מאת הנתבעת בשתי הזדמנויות שונות שני כרטיסים לטיסה סדירה, כשהם מחושבים לפי שער מכירה של שטרי דולר של ארה"ב. לטענתה השער שצריך היה להילקח הוא שער מכירות להעברות והמחאות של הדולר של ארה"ב. בהתאם לרשיון שקיבלה הנתבעת מאת שר התחבורה בהתאם לסעיף  2 לחוק רישוי שירותי התעופה, התשכ"ג - 1963, על הנתבעת לפעול בהתאם לתעריפים ותנאי נסיעה והובלה שנקבעו על ידי יאט"א או בהתאם לתעריפים ותנאים אחרים - באישור מראש של ראש מינהל התעופה האזרחית במשרד התחבורה ולא תשנה את תעריפי דמי הנסיעה וההובלה אלא בהסכמתו מראש של המנהל.

על פי תעריף יאט"א הנוגע לישראל נקבע כי מכירת כרטיסי טיסה יתבצע פי שער המכירה של העברות והמחאות כפי שנקבע על ידי בנק מסחרי בישראל.

המבקשת טוענת כי המשיבה הפרה חובה חקוקה דבר אופן חישוב התעריף, ביצעה עוולת תרמית כלפי התובעת (בעצמה או באמצעות סוכני הנסיעות שלה) בהציגה כי שער מזומנים הוא השער החוקי, ביצעה עוולת רשלנות (בעצמה או באמצעות סוכני הנסיעות עבורה ומטעמה), ביצעה עוולות לפי חוק הגנת הצרכן (הטעיה, ניצול מצוקה ואי גילוי נאות), עשיית עושר ולא במשפט, עשיית פעולה שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת.

הנתבעת ביקשה למחוק את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית.

נפסק (כב' השופט ניסים ממן ):

1. אין לתובעת כל עילת תביעה על פי הדין הכללי וממילא אין צורך לעשות שימוש בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. יחד עם זאת, התייחס בית המשפט לטענות הקשורות לעילת התביעה על פי הדין הכללי ושאלת יישומה של תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי לענין זה.

2. על פי התנהגות הנתבעת בפועל עולה כי תעריף יאט"א בדבר שער החליפין הינו תעריף מחייב.

3. דרך חישוב מחיר ההמרה של כרטיס הנמכר על ידי הנתבעת ישירות לנוסעים הפונים אליה, מצביעה על כל כי הנתבעת ערה כך שאין לדרוש מהנוסע מחיר המחושב על פי שער גבוה משער המחאות והעברות.

4. "הנתבעת לא הוכיחה לבית המשפט, ולו לכאורה, מהו תוכן החוזה או החוזים בינה ובין סוכני הנסיעות, בכל הנוגע למכירת הכרטיסים. היא גם לא הראתה מה ההנחיות שניתנו לסוכנים בנוגע לשער החליפין של המחיר הנקובה בדולרים. יתכן שהסוכן רואה עצמו כמי שרשאי לגבות מהנוסע תמורה לפי השער הגבוה, משום שלדעתו אינו כפוף להחלטת יאט"א אולם הנתבעת, כחברת תעופה מחוייבת על פיה".

5. מבקשת הנתבעת מאת הממונה על ההגבלים העיסקיים לקבלת פטור מהצורך לקבל את אישור בית הדין להגבלים עיסקיים לעניין יישום תכנית ה- BSP, מצביעה "כי טענותיה של התובעת בדבר שיטה אחידה וכללית, החלה עם על הסוכנים בכל הנוגע למכירת כרטיסי טיסה, יש להן על מה לסמוך".

6. יש לראות את סוכני הנסיעות כשלוחים של הנתבעת לענין מכירת כרטיסי הטיסה, גם לאור עמדת הנתבעת כי הכספים שהסוכנים גובים עבור כרטיסי הטיסה אינם נחשבים כחלק מהמסה שעומדת לרשות נושי הסוכנים, אלא לחברת התעופה זכות עקיבה עליהם.

7. הפיסקה הרלבנטית בתעריף יאט"א "איננה אומרת כל על חברת התעופה אסור לקבל עבור הכרטיס תמורה הגבוהה ממה שמתקבל על ידי יישום שער המחאות והעברות; הפיסקה אומרת כי התשלום בשקל ישראלי יחושב על פי אותו שער. נראה כי הא מתמקדת בסכום שמשלם הנוסע ולא בסכום שחברת התעופה מקבלת מהסוכן. משמע, תעריף יאט"א קובע כי הנוסע לא ישלם יותר מאשר הסכום הנקוב על פי שער המחאות והעברות. אם חברת תעופה יודעת כי כרטיסיה נמכרים על פי שער גבוה יותר הרי היא עצמה מפרה את תעריף יאט"א".

8. "התעלמותה, ולמעשה עצימת עיניה של הנתבעת, שהיא עצמה טוענת לה, מהמתרחש יחסים בין הסוכנים לנוסעים יוצרת, בין ביודעין ובין שלא בכוונה, מנוף נוסף לתגמול הסוכנים ולהגדלת עמלתם על חשבון הנוסעים. תוספת זו עומדת בניגוד לתעריף יאט"א.

9. התובעת לא הוכיחה כי קמה לה עילת תרמית כמובנה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, כן לכאורה לא מתקיימים בנסיבות הענין היסוד הנפשי והכוונה להניע אדם לפעול על פי ההיצג.

10. טענת ההטעיה על פי סעיף 15 לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג - 1973 אינה מתאימה לנסיבות התובענה, הן משום שלא ניתן כעת לבטל את החוזה והן משום שהתובעת איננה דורשת השבה אלא פיצויים. גם עילת הרשלנות שהתובעת טוענת לה איננה מתאימה שכן היא מייחסת לנתבעת מעשה מכוון ולא מצג שווא רשלני.

11. אשר להפרת חובה חקוקה: חוק רישוי שירותי תעופה ושילובו עם רשיון ההפעלה המאמץ את תעריפי יאט"א, אינם בגדר החיקוק אליו מתכוון סעיף 63 לפקודת הנזיקין. עיון בשם החוק ותוכנו וגם בהצעת החוק ועיון בפרוטוקול הדיון בכנסת מלמדים כי "מטרתו העיקרית של החוק היא שמירת זכויות הטייס הבינלאומיות של ישראל, מניעת טיסות "בלתי ליגליות" והמרת ההוראות המנדטוריות וחקיקת המשנה בחוק ישראל חדש".

12. על כך כי תכליתו של החוק "אינה להגן על עינינו של הנוסע דווקא בתעריפים, שיהיו ידועים ואכיפים, ניתן ללמוד גם מהעובדה שהמחוקק לא הסמיך את השר במישרין לקבוע את התעריפים באופן כללי לכל המובילים האוויריים. השר רשאי להתערב בתעריפים רק באמצעות תנאי הרישיון אך הוא עצמו הניח את סמכות קביעת התעריפים ליאט"א.

13. עילות על פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 - מכאן ניגש בית המשפט לדון בעילות תביעה לפי חוק הגנת הצרכן.

14. מכיוון שהתובעת לא הונעה לרכוש את כרטיסי הטיסה עקב פרסומי הנתבעת בדולרים, הרי שאין טיעון זה מקים לה עילת תביעה, ולכן יש לדחות את טענת ההטעיה בפרסום.

15. התובעת אף אינה יכולה להכנס לגדרו של סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן ולתבוע בשל ניצול מצוקה.

16. ההטעיה שבחוק הגנת הצרכן רחבה ממקבילתה שבחוק החוזים [חלק כללי].

17. "דרכי ההטעיה לא פורטו בחוק הגנת הצרכן. לכן, כל מה שעלול להביא לידי הטעיה - הוא מטעה. הנושאים בהם ניתן להטעות את הצרכן הם מגוונים. חלקם כלול ברשימה שבסעיף 2[א] לחוק כנושאים הנחשבים מהותיים, ביניהם נכלל בפיסקה 13 גם "המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית". רשימת פרטים המהותיים שבסעיף 2[א] לחוק אינה רשימה סגורה, וניתן ללא קושי לכלול את שער ההמרה שלמחיר הכרטיס במסגרת העניינים המהותיים לעיסקה. לפיכך, יש לתובעת עילת תביעה מכח עוולת הטעיה לפי סעיף 2[13] לחוק הגנת הצרכן, כאשר העובדות המהוות את ההטעיה הן שהוצג לתובעת, בין על ידי הסוכנים ובין על ידי הנתבע, בין במישרין ובין על ידי אי גילוי, כי השער של פיו תחושב ההמרה, שער מזומנים גבוה, הוא השער החוקי, בשעה של פי תנאי רישיון ההפעלה והחלטת יאט"א על הנוסע לשלם את מחיר הכרטיס כשהוא מחושב לפי שער המחאות והעברות".

18. יש לדחות את טענות הנתבעת בדבר אי כשירותה של התובענה להתברר על דרך של תובענה ייצוגית: 1. תם הלב- יש לראות בתובעת כמי שפועלת בתום לב בהליך זה; 2. גודלה של הקבוצה - לא ניתן לדרוש מהתובעת ליתן נתונים מדוייקים יותר שיענו על דרישת תקנה 3[2] לתקנות הגנת הצרכן המחייבת לפרט את "המספר המירבי המשוער של חברי הקבוצה", ממה שפרטה בטענותיה. גודל הקבוצה מצדיק ניהול התביעה על דרך של תובענה יצוגית; 3. שאלות משפטיות משותפות לחברי הקבוצה- השאלות המשפטיות והעובדתיות המשופות לחברי הקבוצה משקלן רבה בהרבה מהשאלות המפרידות ביניהן; 4. ייצוג הולם - אין יסוד לטענה כי התובע או בא כוחה אינם ראויים לייצג את קבוצת התובעים הפוטנציאליים.

גבול אחריותה של TWA לכבודה ולמטען

ת"א (ת"א) 2532/99 בש"א 57779/99 עמותת קו חם לצרכן ואח' נ' טרנס וורלד איירליינס אינק (כב' השופטת רות שטרנברג אליעז) (החלטה מיום 3.7.2000).

בש"א (ת"א) 23024/01 פש"ר 1225/01 עמותת קו חם לצרכן ואח' נ' עו"ד א. שרף ועו"ד ח. דורון המנהלים המיוחדים לנכסי חברת TWA (החלטה מיום 29.1.2002).

המבקשים הנם ארגון צרכנים ומנהלו, אשר הגישו תביעה נגד חברת TWA בה טענו כי בעוד שעל פי אמנת ורשה על חברת התעופה לבטח כבודה בשיעור של 123$ לק"ג, הרי שהנתבעת ביטחה בשנים האחרונות את כבודת הנוסעים בשיעור של 20$ בלבד, וכתוצאה מכך נגרם למבקש מס' 2 שהוא הנוסע מתמיד בנתבעת נזק. נטען עוד כי נזק דומה נגרם לקבוצה גדולה של נוסעים. הבקשה להכרה בתובענה כתביעה יצוגית נדחתה על ידי כב' השופטת שטרנברג אליעז (ראו לעיל). המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו ובינתיים נכנסה המשיבה להליכי פרוק. לפיכך עוכב הדיון בבית המשפט העליון בבר"ע. המבקשים מבקשים בית המשפט המחוזי, להתיר להם להמשיך בתביעתם כנגד חברה הנמצאת בפירוק ולהמשיך בהליכי הבר"ע בפני בית המשפט העליון.

הבקשה נדחתה ונפסק (כב' השופטת ורדה אלשיך) :

1. אין מטרתו של סעיף 267 לפקודת החברות לאפשר להמשיך ולנהל נגד חברה חדלת פירעון במובהק הליך של תביעה ייצוגית.

2. התובע דנן איננו נושה. אין בידיו חוב מוכח או פסק דין. תביעתו זקוקה לראיות שאכן התנהגותה של הנתבעת היתה שלא כדין, נושא השנוי במחלוקת. זאת אף ביחס לסכום הנמוך שהתובע תובע עבור עצמו. את הליך התביעה הזה יכול התובע לנהל מול המפרק על דרך הוכחת חוב.

3. "הליך הפירוק המקומי המשני של חברת TWA, כפי שהובהר הבהר היטב בהחלטת הפירוק עצמה, לא נועדה לפגוע בחלוקת מסת הנכסים הכללית של החברה לנושיה הבלתי מובטחים, אלא נועדה להבטיח את תשלום החובות לנושים ישראלים המצויים בדין קדימה. אין חולק, כי אף אם היתה התובענה היצוגית מאושרת, לא היו המבקשים הופכי מכוחה אלא לנושים בלתי מובטחים בלבד. גם מסיבה זאת, דין הבקשה להדחות. זאת, מעבר לכך שאין ענינו של בימ"ש זה בבדיקת התובענה הייצוגית לגופה אלא במה שנוגע לאישור המשך הערעור על ההחלטה".

   

שער החליפין לחישוב אגרת נוסעים יוצאים על פי תקנות רשות שדות התעופה (אגרות), תשנ"א - 1991

ת"א (ת"א) 2477/99 בש"א 57254/99 סבו תמר נ' רשות שדות התעופה בישראל ואח' (החלטה מיום 31.7.02)

המבקשת רכשה חמישה כרטיסי טיסה באמצעות סוכנות הנסיעות אופיר טורס בע"מ. סכום העיסקה ננקב בדולרים. למחיר כרטיסי הטיסה נוסף חיוב בגין דמי רישום ואגרת נמל. לטענת חוייבה ביתר ב- 7.60 ש"ח, בניגוד לתקנה 13 לתקנות רשות שדות התעופה (אגרות), תשנ"א - 1991. האגרה חושבה על פי שער החליפין הגבוה, מכירת דולרים (מזומנים), ולא על פי השער היציג של דולר ארה"ב.

הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית התקבלה ונפסק (כב' השופטת רות שטרנברג אליעז ):

1. "חישוב האגרה שנגבתה בשקלים, לא נעשה על פי התקנות הללו, והיה גבוה מזה שקבע מחוקק המשנה. לכאורה, הועברה האגרה שבגבייתה עסקו משיבות 2 ו -3, אל משיבה 1, כשהיא מחושבת על פי השער היציג. משיבות 2 ו - 3 נהנו, איפוא, מהסכומים שגבו ביתר מציבור הנוסעים. לפי גירסת משיבה 3, הועברו הכספים על ידה, על פי השער הגבוה, אל משיבה 2. משיבה 1 קיבלה את הסכומים שלא שומו בדולרים, על פי השער היציג של הדולר במועד התשלום. מכאן כי משיבה 1 לא הפרה את התקנות. מי מבין משיבות 2 ו - 3 נהנתה מעודף הכספים ובאילו סכומים מדובר, קשה  עתה לקבוע ולו ברמה הלכאורית. אולם אין ספק שהנוסע התמים שילם סכומים ביתר".

2. לא הוכח מעמדן של המשיבות 2 (אל על) ו- 3 (אופיר טורס) כמונופולין, ועל כן לא הוכחה עילת תביעה אישית על פי חוק ההגבלים העסקיים.

3. לא הוכחו קיומן של עילות על פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 (הטעיה, ניצול מצוקה), שכן לפי הטענה, סכום העיסקה כולו חשב בדולרים והומר לשקלים לצורך התשלום באמצעות חברת האשראי. "...אף אם נצא מנקודת הנחה כי למבקשת קמה עילת תביעה אישית וכי החיוב בשער הגבוה, מהווה הטעיית הצרכן בדבר "המחיר הרגיל או המקובל" (סעיף 2 (א) (13) לחוק), או כי מדובר בניצול "בורות" הצרכנים שאינם מכירים את התקנות, לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת (סעיף 3(ב) לחוק), קיים קושי באישור התביעה.... התביעה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להשבת כספים לציבור רחב, בתנאי שמתקיימים תנאים המאפשרים ומצדיקים זאת. בית המשפט אינו מנותק מהמציאות ושוקל שיקולים כלכליים שבתחום סמכותו. גובה הסכום המגיעה לכל אחד מיחידי הקבוצה אינו דבר של מה בכך. לא כל סכום מצדיק הפעלת המנגנון היקר של התביעה הייצוגית. סכומים זניחים שגבייתם כרוכה בהשקעה בלתי מבוטלת, כולל הקמת מנגנו יקר לפיקוח על ביצוע פסק הדין, מטים את כף השיקולים במלאכת האיזון נגדה האישור של התביעה הייצוגית. מספר משלמי האגרה בשקלים, על פי הערכת המשיבות הוא כ- 10% בלבד...ומכל מקום, המספר המדוייק טרם הוכח".

4. במקרה זה התקיימו חמשת היסודות המרכיבים עוולת הפרת חובה חקוקה ונקבע כי טובים סיכוייה של התביעה לפיצויים על עוולת הפרת חובה חקוקה.. לענין הנזק - "אין זה ראוי לבחון את הנזק דרך המשקפיים של המבקש אישורה של תובענה ייצוגית, בלבד. כבר בשלב זה הוא מיצג קבוצה. דווקא משום שהסעד האינדיבידואלי אינו מצדיק הליך משפטי אינדיבידואלי, קמה התביעה הייצוגית שמטרתה להגן על האזרח הבודד מנפי כוחות שאין הוא יכול להם בדידותו. הסכומים הנתבעים עבור הקבוצה, רלוונטים לבדיקת היקף הנזק שכן אחרת אנו עלולים להחמיץ את תכליתה של התביעה הייצוגית. הקבוצה שבפנינו כוללת נוסעים מתמידים, המרבים לטוס במסגרת עבודתם, ואף אלה היוצאים לנפוש אל מעבר לים בקבוצות מאורגנות וכיחידים. הנוסעים הללו שילמו אף הם סכומים ביתר. אמנם נכון כי מדובר בסכומים נמוכים אולם הצטברותם מגיעה לסכומים משמעותיים, העונים על דרישות סעיף 76 לפקודה".

5. ניתן לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי בהתאם למבחנים שנקבעו בע"א 76/69, 86/69 פרנקישה פלצאידוסטרי, "בתנאי שהקבוצה תכלול אך ורק נוסעים שלא שילמו את האגרה בדולרים, וכי יוכח כי היא נמנית עליהם, כפי שהיא טוענת. מהות העסקה שנכרתה עם כל תובע פוטנציאלי שווה, מדובר בטיסה לחו"ל. ניתן לחשב את סכום ההחזר, על פי נתונים המצויים במאגרי המידע של המשיבות. האגרה מהווה סכום קבוע (תקנה 13(א) לתקנות רשות שדות התעופה (אגרות), תשנ"א - 1991), שערי החליפין המשתנים ידועים אף הם".

6. "הנסיבות שפנינו מצדיקות אישרו תובענה ייצוגית המכוונת לסעד הצהרתי, דרך מסלול תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984... אין זה ראוי כי בי משפט, האמון על החוק במדינה, ישלים עם מצב בו פועלות המשיבות לאור השמש, בניגוד לחובתן על פי דין. יתרה מכך, השער לחישוב אגרת נמל, מוכתב על ידי פנל של חברות תעופה, המעלה חשש לקרטליזציה של הענף".

7. במקרה דנן התקיימו של הדרישות המקדימות שנקבעו בפסיקה כתנאי לאישור התובענה כתובענה ייצוגית: 1. התובענה הוגשה בתם לב; 2. גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתביעה ייצוגית; 3. התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה ההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; 4. קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה ("יחד עם זאת יש להבטיח את ההוצאות הנכבדות לניהול יעיל של התובענה. למטרה זו, יפקידו התובעת או ב"כ תוך 30 יום, ערבות בנקאית בסך השווה ל- 100,000$, לפי השער היציג של דולר ארה"ב"); 5. קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובעה הייצוגית לטובת הקבוצה.

8. הגדרת הקבוצה: בשל האיזון המתבקש בין הרצון לעשות צדק עם הצדדים לבין ייעול עבודתם של בתי המשפט משפיע על גודל הקבוצה. לפיכך "לא מצאתי לנכון לכלול בקבוצה כל מי שרכש כרטיסים בשבע השנים שחלפו... בשל האיזון המתבקש ולאור הקשיים הטכניים והשיקולים המעשיים, תכלול הקבוצה את הנוסעים במשיבה 2 ("אל על"), שרכשו כרטיסי טיסה באמצעות משיבה 3 ("אופיר טורס בע"מ"), בחמש השנים האחרונות (1.07.97 - 1.07.02)".

   

טיסות "קוד שרינג" (CODE SHARING)

ת"א (י-ם) 3101/01 בש"א 5771/01 אולגה פרילוצקי נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ  (החלטה מיום 10.10.01).

המבקשת רכשה כרטיס טיסה מתל אביב לסנט פטרסבורג, לאחר שערכה בירור מוקדם, שהעלה כי היא יכולה לבחור באחת משתי חברות תעופה. האחת, באל על, כרוכה בתשלום של 621 דולר, והשניה בחברת תעופה רוסית (ששמה פולקובו) כרוכה בתשלום של 516 דולר עבור הטיסה. התובעת העדיפה את אל על בשל אנינותם של מטוסיה, צוותיה וסידורי הביטחון הנוהגים בה. בהגיעה לנמל התעופה גילתה התובעת ששתי הטיסות חד הן, "שתיהן" מבוצעות על ידי החברה הרוסית, והשוני הוא רק במספר הטיסה ובכרטיס הטיסה. טענת התובעת היא שאל על הטעתה אותה ונהגה כלפיה שלא בתום לב, וכי היא אשמה בהתנהגות דומה כלי כל קבוצת קוני הכרטיסים של אל על המוטסים לאחר מכן על ידי חברות תעופה זרות. הטיה זו גרמה לתובעת (וליתר חברי הקבוצה) נזק בשל עצם העובדה שהציפייה הברורה של התובעת לטוס בטיסת אל על התבדתה וכן בשל עגמת הנפש שנגרמה לה.

הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית נדחתה ונפסק (הנשיא כב' השופט ורדי זילר ):

1. "אני מוכן לצאת מהנחה, הנראית לי נכונה, שאין בעובדה בלבד שבעולם נוהגת פרקטיקה של "קוד שרינג" משום הגנה כנגד טענת הטעיה הנטענת נגד דרך ביצוע פרקטיקה זו. אחרי ככלות הכל מדובר בכרטיס המונפק על-ידי אל-על, הנושא את שמה, והנחזה להיות כרטיס המיועד לטיסה באמצעותה, והצפייה הטבעית של רוכש כרטיס כזה היא שהוא אמור לטוס בחברת מנפיקת הכרטיס. הדברים נכונים שבעתיים כשמספר הטיסה ו"קידומת" הטיסה (LY) הם אלו של אל-על. כאמור, רק טבעי הוא של מחזיק כרטיס כזה צפייה לגיטימית לטוס באל-על. אני מוכן לצאת מהנחה נוספת, שאף היא נראית לי נכונה, שאל- על איננה יכולה למצוא מפלט כנגד טענת ההטעיה, ב"התנאת המילוט" הסטנדרטית הכלולה בכרטיס, ולפיה יכול שיווצרו מצבים בהם תעביר אל-על את נוסעיה, כולם או מקצתם, לחברות אחרות. כל בר בי רב מבין שזהו "נתיב מילוט" המיועד למצבים בלתי צפויים בהם נמנע מהמוביל המיוחד ליתן את השרות לרוכש הכרטיס. במקרה כזה יכול הוא לצאת ידי חובת הובלת הנובע, על-ידי שימוש במובילים אחרים. עצם העלאת הטענה שתחת כסות "סעיף מילוט" המיועד למצבים בלתי מתוכננים רכשה אל-על זכות לתכנן מראש הובלות על-ידי מובילים אחרים, הוא מעשה של חוסר תום לב. אין לי אלא להביע צער על כך שותן שירותים בהיקף רחב (כמו אל-על) אינו ער לחובה המוטלת עליו (כמו גם על כל מתקשר בחוזה) שלא להעלים ממקבל השירותים דברים מהותיים".

2. אל על" היתה ערה לחובתה הבסיסית שלא להטעות את רוכשי הכרטיסים" ועובדה זו נלמדת מהסבריה של אל על שעובדת עסקת "קוד שרינג" נמסרה לכל סוכני הנסיעות על מנת שהם יעבירו מידע זה לציבור הנוסעים, והדבר בא לידיד ביטוי גם באינטרנט וגם בלוח הזמנים של טיסות אל-על.

3. יש להזהר במכשיר רב העוצמה של התביעה היצוגית, "משום שבשל עצם העוצמה שבו הוא יכול להיות מנוצל שלא כראוי, אם מתוך כוונה להלך אימים שלא לצורך על אותם ספקים, אם כדי לזכות בטובות הנאה דיוניות, אם אחרת".

4. בהתיחסו לשני השיקולים אשר נקבעו בחקיקה ובפסיקה לאישורו של בית המשפט (גודל הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית ו- התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין, נקבע כי "אני רחוק מלהיות משוכנע ששני שיקולים אלו פועלים לטובת התובעת. ...ברור ומוחוור מתוך החומר המצוי בפני שלא כל ציבור קוני כרטיסי "קוד שרינג" הוטעו. כפי שהובהר לעיל, אין חולק שאל-על לא פעלה במחשכים. המידע הרלוונטי נמר לסוכנים על מנת שימסרוהו לרוכשי הכרטיסים, והמידע הופץ ברבים גם בדרכים אחרות. כל אותו ציבור שהיה מודע ל"קוד שרינג" שמדובר בו לא הוטעה, ולזכותו אין עומדת עילת התביעה המאורה. המיון והסיווג בין אלו שהוטעו בפועל לבין אלו שהיו מודעים להסדר "קוד שרינג" איננו פשוט כלל ועיקר, והוא הופך להיות מסובך מאוד כשמדוגר בציבור בין 300,000 איש, היא "הקבוצה" לפי הערכת התובעת. במקרים רבים מאוד יהיה צורך בראיות מצד סוכני הנסיעות, כמו גם בחקירות, בגילוי מסמכים, בשאלונים פרטניים וכל כיוצא בזה רק כדי "לאתר" את הקבוצה. מכאן שלא רק שאיננו יודעים את מספר חברי הקבוצה, אפילו לא בערך, אלא שאיננו יודעים אם מספר זה מצדיק תביעה ייצוגית".

5. לחלק מהאנשים הכלולים בקבוצה לא נגרם כל נזק ואין להם עילת תביעה.

6. "איתור "בעלי עילת תביעה" מתוך רוכשי כרטיסי "קוד שרינג" (Code Sharing) אינו מאפשר כימות הקבוצה, ומחייב ליבון ראייתי לא פשוט, ודי בכך שהבקשה להגשת תביעה כזו לא תותר".