כללי

תנאי העסקה של סוכני הנסיעות נקבעים במשא ומתן ישיר בין העובד למעסיקו. תנאים אלה אינם יכולים להיות פחותים מתנאי ההעסקה הקבועים בחוקי העבודה המגינים (כמו: חוק שכר מינימום, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק חופשה שנתית וכו') ואם הם פחותים, הרי שתנאים כאלה בטלים.

סוכני נסיעות בתל אביב, רמת גן, גבעתיים, חולון והוד השרון - הוראות מיוחדות

לגבי סוכני נסיעות המועסקים בעסקים המצויים בתחום המוניציפלי של עיריות תל אביב-יפו, רמת גן, גבעתיים, חולון והוד השרון חל צו הרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות (מיום 13.2.78) (י"פ תשל"ח, עמ' 1161) וכן צו הרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות (מיום 13.5.84) (י"פ תשמ"ה, עמ' 2595).

צוי ההרחבה הנ"ל קבעו כי תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מועצת פועלי תל-אביב-יפו והסתדרות הפקידים, עובדי המנהל והשירותים  לבין לשכת המסחר תל-אביב-יפו, הרשום בפנקס ההסכמים הקיבוציים לפי מספר 7010/77, וכן הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין לשכת המסחר תל אביב - יפו לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מועצת פועלי תל אביב-יפו, מועצת פועלי רמת גן וגבעתיים, מועצת פועלי חולון, ומועצת פועלי הוד השרון, שמספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים הוא 7132/83 יורחבו, וכי ההוראות האמורות יחולו על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים שבנספח 1 בתחום המוניציפלי של תל אביב, רמת גן, גבעתיים, חולון והוד השרון.

פריט 112 בנספח 1 הינו "נסיעות ותיירות" ולפיכך הוראות צו ההרחבה הנ"ל המחיל את הוראות ההסכמים הקיבוציים האמורים חלות על סוכני נסיעות המועסקים באזורים הנ"ל.

פריט 32א בנספח 1 הינו "הובלה אוירית", ולפיכך הוא חל גם על העוסקים בהובלה אוירית.

ההסכמים הקיבוצים הנ"ל קובעים את מסגרת שעות העבודה וכן את אורך החופשה השנתית, תשלום בגין חופשת חג, חופשה מיוחדת (נישואין, יום לידת ילד ויום ה"ברית", ימי אבל), חופשת מחלה (תנאי צבירת ימי מחלה בתנאים עדיפים על פני חוק דמי מחלה, קופת תגמולים (חובת הפרשה בשעור 5% מצידו של המעביד לקופת תגמולים) ועוד.

"פרי לנסר"

במשך שנים התפתחה תופעה בענף סוכנויות הנסיעות, לפיו סוכני נסיעות שהיה להם חוג לקוחות משלהם, השתלבו בפעילות עסקית במשרד נסיעות, תוך שהם משתמשים במערכת המשרדית והתפעולית של המשרד. על פי רוב, התחשבנו משרדי הנסיעות עם אותם סוכני נסיעות, באופן שהיתה חלוקה של העמלות שהתקבלו בגין שירותי נסיעות שנמכרו ללקוחות שהובאו על ידי סוכן הנסיעות.

הרקע ההסטורי לתופעה זו נבע מהחובה לקבל רשיון להפעלת משרד נסיעות על מנת לעסוק במתן שירותי נסיעות. קבלת הרשיון חייבה עמידה בתנאים פיזיים וכספיים נוקשים, אשר לא כל אדם או גוף יכול לעמוד בהם.

נהוג לכנות סוכנים אלה בכינוי "פרי לנסר" שמשמעותו בעברית היא "משתתף חופשי". כינוי זה רומז לאופן ההתקשרות בין הצדדים, לפיו ה"משתתף החופשי" הינו "עצמאי" ואיננו "עובד" של סוכנות הנסיעות.

בעבר, לא הכירו בתי הדין לעבודה במעמד של "משתתף חופשי" אלא בענף התקשורת. רק בפס"ד בל 300229/96 עמי כהן נ' "דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח', פד"ע לז, 817 (פסק דין מיום 16.1.02), הוכר מעמד של "משתתף חופשי" גם בתחומים אחרים.

התקשרות הצדדים המוגדרת כ"פרי לנסר" עשויה לעורר קשיים רבים:

פיטורי עובדת בהריון

עע 307/99, עע 329/99 אופיר טורס בע"מ - זהבה גולדנברג - חייט ומפקח העבודה הארצי (לא פורסם) (פסק דין מיום 15.10.02)

העובדת פוטרה מעבודתה אצל המערערת בעת הריונה. במהלך עבודתה הועסקה בתפקידים שונים, שהאחרון שבהם היה ניהול סניף החברה באוניברסיטה העברית בגבעת רם. מחמת שיבוש מערכת היחסים בינה לבין הממונה האזורית הועברה העובדת מעבודתה באותו סניף והוצעו לה אפשרויות עבודה במסגרת החברה. סוכם לשלבה , בהסכמתה , בסניף שאמור היה להיפתח בנמל התעופה בן - גוריון, אך ביקשה להמשיך לעבוד עד שעה 15:00, כפי שעבדה בגבעת רם. עד לפתיחתו של הסעיף בנתב"ג היתה העובדת לעבוד בסניף החברה בת"א. המעביד טען כי רשות שדות התעופה דורשת כי הסניף יפעל עד לשעה 17:00, ולפיכך לאור דרישות העובדת לסיים עבודתו בשעה 15:00 הסניף לא יפתח וכי אין לחברה עבודה אחרת להציע לה וכי היא מפורטת. תביעה אחת הוגשה על ידי החברה, כנגד החלטת מפקח העבודה הארצי והתבקש בה סעד הצהרתי, להתרת פיטוריה של העובדת, מכח הוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-  1954. התביעה השניה הוגשה על ידי העובדת כנגד החברה, בגין פיטוריה מעבודתה ובדרישה לשכר עבודה ונלווים, פיצויים, פיצויי הלנה ופיצוי בגין עגמת נפש ונזק לא ממוני.

"בית הדין האזורי דחה את תביעתה של החברה וקבע, כי העובדת פוטרה שלא כדין ובניגוד להוראת החוק וכי אין להתערב בהחלטתו של המפקח, אשר לא התיר את הפיטורים. את תביעתה של העובדת קיבל בית דין באופן חלקי, תוך שקבע זכאותה לתשלומים המפורטים להלן, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד: פיצוי עד למועד הלידה; הפסד הפרשות לקופת גמל; השלמת פדיון חופשה עד למועד הלידה; מלוא דמי הבראה לשנת העבודה האחרונה, עד למועד הלידה; שי לחג; השלמת פיצויי פיטורים. בנוסף, חייב ביתה דין את החברה בתשלום פיצוי לעובדת בגין עוגמת נפש בסך של 5,000 ש"ח, בהוצאות משפט של העובדת בסכום כולל של 10,000 ש"ח ובהוצאות מדינה בסך 5,000 ש"ח".

שני הצדדים ערערו על פסק הדין.

נפסק (סגנית הנשיא השופטת א' ברק, השופט ע' רבינוביץ, השופטת נ' ארד ונציגי ציבור גב' כהן ומר גבור ):

1. "מטרת הוראתו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, היא "להגן על האשה העובדת בתקופת הריונה, בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ. להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו כן, ייתכן והמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודה...".

2. "המפקח נתן דעת לרקע הפיטורים, שהתקבלו במפתיע, ללא כל קשר למעמדה של העובדת, לויתקה ולמקצועיותה; בניגוד גמור לתכניות השמתה בסניף תל-אביב או נתב"ג; לא נבחנה ולא נשקלה כל אפשרות לשבצה בתפקיד אחר בחברה; לא הועלתה כל טענה בדבר צמצומים, אף לא הוכחה "אשמתה" של העובדת. בנסיבות אלה, לא היה בידי המפקח לקבוע כי הפיטורים נעשו על רקע של יחסי עבודה בלבד. מנגד, העיבו נסיבות אלה, בהצטברותן, על מעשה הפיטורים, כדי העלאת חשד אצל המפקח בדבר קיומו של קשר להריון, ובדומה - אף העירו חשש בלבו של בית הדין האזורי בדבר הקשר בין ההריון לפיטורים, כאמור בפסק הדין. בידי החברה לא עלה להפיג חשש-חשד זה, אף לא להרים באופן מוחלט ובהיר את נטל ההוכחה בדבר האוטונומיות של החלטת הפיטורים..."

שני הערעורים נדחו.

עד"מ 300098/98, 300099/98 ג'קי גרוס – טל נסיעות ותיירות בע"מ, פד"ע לה, 1

 המערערת מתגוררת ביישוב אפרת. היא עבדה אצל המשיבה בירושלים, תוך יחסי עבודה תקינים. העובדת יצאה לחופשת לידה. טרם חלפו תשעה חודשים ממועד הלידה הודיעה המערערת למשיבה כי היא מבקשת להתפטר באשר היא מצאה עבודה ליד ביתה ביישוב אפרת. המערערת עבדה אצל המשיבה שלוש פעמים בשבוע ובסך הכל חמש עשרה שעות. הנסיעות מהיישוב אפרת לעבודה ובחזרה גזלו מהמערערת עוד שש שעות בשבוע. בית הדין האזורי קבע שבסך הכל גזלה ממנה העבודה עשרים שעות בשבוע. במקום העבודה החדש היא עובדת ארבע פעמים בשבוע, ובסה"כ עשרים שעות.

על פי סעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, "התפטרה עובדת, תוך תשעה חדשים מיום שילדה, על מנת לטפל בילדה – יראו לענין חוק זה את התפטרותה הפיטורים".

בית הדין האזורי סבר שאין לראות בהבדל בין היקף העבודה בשני מקומות העבודה הבדל משמעותי שיאפשר למערערת להקדיש יותר שעות לטיפול בילדה. זאת מאחר ואין הבדל משמעותי במספר שעות העבודה. בית הדין ציין שברור לו שנוח יותר למערערת בנסיבותיה האישיות, המשפחתיות לעבוד בסמוך למקום מגוריה.

נפסק (כב' השופטת א' ברק ):

"נראה לי שנוחיות זו הופכת למהותית כאשר מדובר באם לתינוק. העובדה שהמערערת נמצאת בסמוך לביתה בעת העבודה ובכל קרה של צורך היא יכולה לגשת אליו, משנה מהותית את תנאי העבודה. במקרה זה לא מספר שעות העבודה רלוונטי אלא עובדת היות המערערת קרובה קירבה פיזית לתינוקה, כך שתוכל להיות זמניה בעת הצורך היא הקובעת. אני קובעת על כן שהמערערת התפטרה מהעבודה על מנת לטפל בילדה".

הערעור נדחה.

יחסי עובד ומעביד/מעמד של "פרילנסר"

דבע נו/ 3-224 ט.אי.טי. בע"מ - לינדה מנצור, פדע לא, 418

בין הצדדים מחלוקת האם המשיבה היתה עובדת של המערערת או עצמאית. לקביעה זו חשיבות לענין הסעדים הנתבעים (תשלום שכר עבודה, ניכויים, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה וביגוד) וכן לענין פניית המשיבה ללקוחות שהיו לקוחות סוכנות הנסיעות בעת שהועסקה בשירותה.

המערערת ביקשה מבית הדין האזורי לחייב את המשיבה ליתן חשבונות על כספים שנתקבלו בגין מתן שירותים על ידה של המשיבה ללקוחות המערערת וזאת החל ממועד סיום יחסיה של המשיבה עם המבקשת ועד למועד שייקבע על ידי בית הדין. בית הדין האזורי דחה את הבקשה "בשלב זה".

נפסק:

1. הדרך הנכונה שבה צריך ללכת בין הדין האזורי במצב שבו יש מחלוקת האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, היא לפסוק בכל השאלות השנויות במחלוקת ולא לפצל את הדיון.

2. "יש לנהוג על פי הלכה זו ולא לפצל את הדיון, בהליכים שבהם הנושא המעמד המשפטי של המועסק הוא ברור לכאורה על-פי ההלכה והתקדימים. יחד עם זאת, ככל שמתברר בהליך מסוים, על פי נסיבותיו המיוחדות, כי יש לנקוט דרך דיונית אחרת, משום שמתעוררת לכאורה שאלה של ממש בדבר מעמדו של המועסק, רשאי בין-הדין לעשות כן. על-פי הכלל שאין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית, גם בנושא זה לא תמהר ערכאת הערעור להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית...".

3. "בענין שלפנינו, שבו הוגשה תובענה וכתב-תביעה-שכנגד, וכן לאור תוכנה של חוות-העת המשפטית של עורך-דין אריאל שמר הנזכרת בפיסקה 18 של תצהירה של המשיבה..., סוברים אנו שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי..."

הערעור נדחה.

ת"א (באר שבע) 1852/89 ארנון - פז תיירות בע"מ נ' יונה צולה , פ"מ תש"ן (3) 158

"הנתבעת היתה עובדת בשכר קבלני של התובע, חברה העוסקת בתיירות פנים ונופש, ותפקידה היה למכור חבילות נופש, טיולים, ארועים וכיוצ"ב פעילויות לקבוצות, וועדי עובדים ממפעלים. שכרה המוסכם היה 35% מן הרווח שיהא בכל עסקה. הנתבעת עבדה אצל התובעת כשלושה עד ששה חודשים ולאחר סכסוך ביניהן נותקו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אך נראה שהנתבעת הוסיפה לעבודה עד שסיימה לבצע מספר עסקות וגם עניין זה שרוי במחלוקת בין הצדדים". הנתבעת תבעה את התובעת בית הדין לעבודה ואילו התביעה דנן היא תביעת המעבידה נגד העובדת, אשר הוגשה לבית משפט השלום. לטענתה הנתבעת ערכה שש עסקאות בלי כדאיות, אשר רמו לתובעת הפסד תחת רווח.

נפסק (כב' השופט יוסף אליעז ):

"התובענה שכאן היא בסמכותו היחודית של בית הדין האזורי לעבודה ומורה על העברת התיק לבין הדין האזורי לעבודה באר-שבע".

דבע נז/ 86-02 עבל 20086/96 קלמן ברוור – המוסד לביטוח לאומי, פדע לד, 166

פסק הדין דן בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המערער לבין חברה שעסקה בארגון נסיעות וטיולים, וזאת לצורך ביטוח בענף ביטוח אבטלה.

"הוסכם בין המערער ומנהל החברה, כי המערער יקבל על עצמו לפתוח סעיף של החברה בגוש דן ולהפעילו. בין תפקידיו של המערער נכללו: מכירת כרטיסי נסיעה, גביית כספים, גיוס סוכני מכירות נוספים, והשגחה על יציאת הטיולים המאורגנים. אשתו של המערער עבדה גם היא בעסק ועזרה לו בתפקידה כמרכזנית ובבדיקת נקודות האיסוף".

"לא נחתם הסכם בין המערער לבין מנהל החברה, אולם הוסכם בעל-פה, כי המערער יעבוד שנה כ"שכיר" בחברה ולאחר מכן יסוכמו תנאים אחרים, על- פיהם יעבוד המערער כסוכן מכירות עצמאי המפעיל את סניף גוש דן של החברה. המערער עזב מקום עבודה קודם כדי לעבוד בחברה, וזאת על פי דרישת" מנהל החברה.

בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע שהמערער אינו עונה על מבחן ההשתלבות, היות שכוונתו הייתה לקיים עסק עצמאי, לא היה נתון לפיקוח, נקט יוזמה בפיתוח העסק והשקיע בו שעות עבודה מרובות. "עוד ציין בית הדין קמא, כי לא שולמה למערער ולאשתו משכורת אלא קיבל עמלו, וכי המערער הוא שגבה את הכספי מהלקוחות...".

נפסק (מפי הנשיא כב' השופט ס' אדלר ):

1. התקיימו במערער גם הפן החיובי וגם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.

2. "אשר לפן החיובי – עסקה של החברה הוא בארגון טיולים והמערער ביצע עבודה המשתלבת בעסק זה. ניתן להגדיר את תפקידו של המערער כמנהל סניף החברה בגוש דן, ובתור שכזה הוא ביצע עבודה שכל כולה נוגעת לארגון הטיולים, קידום מכירות, פיקוח על ביצוע הטיולים וגביית כספים המטיילים. עבודתו של המערער הייתה חלק בלתי נפרד מעסקה של החברה".

3. "קבלת שכר על דרך של עמלות, היינו – כאחוז ממכירות, אינה מוציאה אדם ממעמד של "עובד", שכן עובדים רבים מקבלים את שכרם כעמלה או בדרך אחרת (כגון: על-פי תפוקה, על-פי יחידת עבודה), שאינה על-פי שעות עבודה".

4. "אשר לפן השלילי – המערער לא היה בעל העסק ולא קרוב משפחה של מנהל העסק או בעל העסק. קבלת תשלום באמצעות עמלות אינה הופכת אדם ל"שותף" אלא מהווה דרך לעודד ולהמריץ אותו לעבודה קשה יותר, על-ידי הענקת פיצוי על-פי תוצאות עבודתו".

5. "המערער לא ניהל עסק משלו אלא ניהל סניף השייך לחברה... המערער לא התקבל כ"שותף"...והחברה לא  העניקה לו זיכיון לנהל סניף של העסק...".

6. בנסיבות הענין, למרות שהנתונים לגבי שכרו של המערער מעלים תמיהה, "גובה השכר אינו מוכיח, כי המוסכם בין מנהל החברה והמערער לגבי מעמדו כ"שכיר" בשנה הראשונה הינו פיקציה".

הערעור התקבל.

תנאי העסקה

דב"ע תשן/3-171 פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ - יהודה פדן, פדע כב, 356

"המשיבה הגיש תובענה בבית הדין האזורי לעבודה נגד המערערת לקבלת תשלומים שונים הנובעים מעבודתו אצלה. בין הדין קיבל את התובענה בחלקה ומכאן ערעור המערערת...". בית הדין דן בתנאי העסקת העובד (השתתפות בקורס סוכני נסיעות בכיסוי חלקי של המעבידה, נסיעות, חופשה שנתית, הבראה), ובמיוחד בטענה שהיה זכאי לשכר בצורה של אחוזים מהמכירות שביצע. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי הוא היה זכאי לשכר מינימום על פי חוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987.

נפסק:

"...העדר תקנות לפי סעיף 18(ב) (1) ו- (2) לחוק אין משמעותה שסעיף 2 לחוק אינו חל על עובד המקבל שכרו על בסיס אחר מאשר יחידת זמן. תוצאה זו אינה קלה ופשוטה, באשר קיים קושי לתאם, לדוגמא, את סעיף 3 לחוק במקרה דנן לשכרו ל העובד המקבל שכר קבלני או באחוז מהמכירות. ואולם, כאמור לעיל, מטרת החוק ועיקריו מחייבים מציאת פתרון בכל מקרה לגופו, כדי להתגבר על הקשיים בפרשנות הוראות תיאום מסוימות בו , וזאת עד להתקנת התקנות על פי סעיף 18(ב) (2) לחוק שכר מינימום".

פניית סוכן ללקוחות סוכנות הנסיעות לאחר סיום יחסי העבודה

דבע נו/ 3-224 ט.אי.טי. בע"מ - לינדה מנצור, פדע לא, 418

דבע נז/3-109 טסים עתידים (1996) בע"מ - סיגנל טורס בע"מ ופרידלנד נורית, פד"ע ל, 146

בית הדין האזורי אסר בצו מניעה זמני על נורית פרידלנד ועל טסים עתידים (1996) בע"מ "מלהתקשר במישרין או בעקיפין עם הלקוחות הרשומים ברשימה נספח א' ..וזאת עד לאחר סיום הדיון..." ולאחר מכן הרחיב את הצו, במעמד צד אחד, מבלי לקבל את תגובת טסים ופרידלנד, כך שהצו הורחב גם על כל חברת אם או חברה אחות ו/או חברה הקשורה לטסים ופרידלנד וכן אסר על טסים מלהתקשר עם נורית פרידלנד בכל התקשרות שמטרתה שימוש אסור בסודותיה המסחריים של סיגנל.

נפסק (מפי הנשיא כב' השופט מ' גולדברג ):

1. "נראה לנו כי יש די והותר נתונים בתיק האזורי להראות כי במערער קשורות מספר חברות נוספות, ושעה שמדובר באשכול חברות מן הראוי שהצווים יחולו על כלל החברות המרכיבות אשכול זה. זהו הדין כאשר המעביד המקורי הינו אשכול חברות....ואין סיבה שהדין יהא שונה כאשר המעביד החדש הינו חלק מאשכול כזה, שהרי אחרת ניתן יהיה לסכל הצו בקלות רבה".

2. "אשר לאיסור על המערערת להקים משרד באזור התעשייה "עתידים" - אין אנו רואים כל הצדקה לאסור על המערערת או מי מהחברות הקשורות בה להקים משרד באזור "עתידים". באותו אזור קיימים מפעלים רבים אשר לא היו לקוחותיה של סיגנל, והם אינם מנועים מלהתקשר עם המערערת, יהא מקום משרדה אשר יהא. למותר גם לציין, כי לקוחות סיגנל שמקומם ב"עתידים" נזקקו לשרותיה של סיגנל, שעה שנורית עבדה בחברה זו, חרף העובדה שלא ניהלה משרד באותו אזור, כך שמיקומו הגיאוגרפי של המשרד בודאי אינו שיקול יחיד - או אף עיקרי - של הלקוחות".

הערעור התקבל בחלקו, בכך שבוטל האיסור על הקמת משרד באזור "עתידים".

תבע (ת"א) נז/18-21סיגנל טורס - נורית פרידלנד ו - טסים עתידים (לא פורסם) (החלטה מיום 5.3.97).

בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, "שמטרתה לאכוף על המשיבים בקנסות לקיים אחר צווי המניעה הזמניים שהוטלו עליהם...ושעל פיהם נאסר על המשיבים (על כל קבוצת טסים) לעשות שימוש כלשהו, במישרין או בעקיפין, בסודות המבקשת לרבות קיום קשר כלשהו עם לקוחות המבקשת".

נפסק:

1. בית הדין לעבודה קבע כי הוכחה פניה ללקוחות וטיפול בהם בניגוד לצו המניעה הזמני.

2. בית הדין קבע כי מכתב שנשלח ללקוחות שונים ופליירים שהניחה העובדת באמצעות שליחים על זגוגיות המכוניות אזור עתידים לא היוו הפרה של הצו.

3. "אכן נכון, שלקוח הוא סוד מסחרי של המבקשת, וכך קבעה הפסיקה במספר רב של פסקי דין, אך לגבי הקשרים העסקיים שעותרת המבקשת למנוע מהמשיבים, היא חורגת הרבה מעבר לסביר".

לגבי שני המקרים שהוכח בהם קשר עסקי בין סוכנת הנסיעות ללקוחת ומתן שרותי סוכן להם הוטל על העובדת ועל מנהל הסוכנות קנס כספי של 1,000 ש"ח לגבי כל מקרה, על פי פקודת ביזיון בית המשפט.