|
עע
000307/99 |
|
|
|
עע
000329/99 |
המערערת בעע
307/99
(המשיבה
בעע 326/99) |
אופיר טורס בע"מ |
|
|
- |
המשיבה בעע
307/99
(המערערת
בעע 326/99) |
1. זהבה גולדנברג – חייט |
|
|
2. מפקח העבודה הארצי |
|
בפני: סגנית הנשיא אלישבע
ברק, השופט עמירם רבינוביץ, השופטת נילי ארד נציגת
עובדים: שולה כהן, נציג מעבידים: קורט גבור |
|
ב"כ המערערת : עו"ד אמיר דוידוב |
|
ב"כ המשיבה 1: עו"ד
גבריאל גורל ב"כ המשיב 2 : עו"ד שוש שמואלי, עו"ד אמי יורמן, פרקליטות מחוז ירושלים |
השופטת נילי ארד:
1.
המשיבה (בערעור 307/99; להלן: העובדת) פוטרה
מעבודתה אצל המערערת (להלן: החברה)
בעת הריונה. כתוצאה מכך הוגשו לבית הדין האזורי בירושלים (השופטת מיכל לויט; נציגי
ציבור מר דורון ומר שטרית; עב 300055/96) שתי תביעות.
התביעה
האחת הוגשה על ידי החברה, כשהיא מוסבת כנגד החלטתו של המשיב 2
(להלן: המפקח על עבודת נשים או המפקח) והתבקש בה סעד הצהרתי, להתרת
פיטוריה של העובדת, מכוח הוראתו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד
- 1954 (להלן: חוק עבודת נשים או החוק).
התביעה
השניה הוגשה על-ידי העובדת (המערערת בעע 326/99) כנגד החברה,
בגין פיטוריה מעבודתה ובדרישה לשכר עבודה ונלווים, פיצויים, פיצויי הלנה ופיצוי
בגין עגמת נפש ונזק לא ממוני.
2.
בית הדין האזורי דחה את תביעתה של החברה
וקבע, כי העובדת פוטרה שלא כדין ובניגוד להוראת החוק וכי אין להתערב בהחלטתו של
המפקח, אשר לא התיר את הפיטורים.
את תביעתה של העובדת קיבל
בית הדין באופן חלקי, תוך שקבע זכאותה לתשלומים המפורטים להלן, כשהם נושאים הפרשי
הצמדה וריבית כחוק בלבד: פיצוי עד למועד הלידה; הפסד הפרשות
לקופת גמל; השלמת פדיון חופשה עד למועד הלידה; מלוא דמי הבראה לשנת העבודה
האחרונה, עד למועד הלידה; שי לחג; השלמת פיצויי פיטורים. בנוסף, חייב בית הדין את
החברה בתשלום פיצוי לעובדת בגין עוגמת נפש בסך של 5,000 ש"ח, בהוצאות משפט של
העובדת בסכום כולל של 10,000 ש"ח ובהוצאות המדינה בסך 5,000 ש"ח.
3.
כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי הוגשו שני הערעורים
שבפנינו.
רקע עובדתי
4. א. העובדת
עבדה כסוכנת נסיעות בחברה, מאז ספטמבר 1985. במהלך עבודתה הועסקה בתפקידים שונים,
שהאחרון שבהם היה ניהול סניף החברה באוניברסיטה העברית בגבעת רם.
מחמת שיבוש מערכת היחסים
בינה לבין הממונה האזורית הועברה העובדת מעבודתה באותו סניף, והוצעו לה אפשרויות
עבודה במסגרת החברה, אשר ביטוי להן נמצא במכתבו של מנכ"ל החברה מיום 20.3.96.
ב. מספר ימים לאחר מכן, [c1]התקיימה פגישה "משולשת"
בין מנכ"ל החברה, החשב והעובדת, בה נדונה ההחלטה לשלב את העובדת, בהסכמתה,
בעבודה בסניף שאמור היה להיפתח בנמל התעופה בן-גוריון (להלן: נתב"ג).
באותו מעמד ביקשה העובדת להמשיך ולעבוד אותן שעות בהן עבדה בסניף גבעת רם, עד לשעה
15:00. המנכ"ל והחשב לא דחו בקשתה על אתר, והשיבו כי להערכתם הרשות לא תסכים
לכך. עד לפתיחתו של הסניף בנתב"ג אמורה הייתה העובדת לעבוד בסניף החברה
בתל-אביב (להלן: הפגישה המשולשת).
ג. בהמשך לאותה פגישה, כעבור שלושה
ימים, ביום 31.3.96, כאשר הגיעה העובדת לפגישת עבודה עם החשב ועם מנהל סניף
תל-אביב, התגלעה מחלוקת בינה לבין החשב. זאת, לאור דרישת החברה, לשיטתה על פי
הוראת רשות שדות התעופה, לקבוע את שעות העבודה של הסניף בנתב"ג עד לשעה
17:00, בעוד אשר העובדת ביקשה להמשיך בשעות עבודתה במתכונת הקודמת וכן דרשה עובדת
נוספת.
ד. לגרסתו
של החשב, לאור דרישותיה אלה, הודיע לעובדת - על פי הנחיית המנכ"ל - כי הסניף
בנתב"ג לא יפתח, כי אין לחברה תפקידים אחרים להציע לה, ועל פי הוראת
המנכ"ל הוסיף והודיע לה באותו מעמד על פיטוריה.
העובדת מצידה, כפרה בדברים
אלה וטענה כי הועלתה אפשרות של סיום עבודתה, אך סוכם כי תמתין לשובו של
המנכ"ל מחו"ל לשיחה עימו.
ה. על
יסוד חקירתו של המנכ"ל בפניו, קבע בית הדין, כי "ההחלטה על פיטוריה של
הגב' גולדנברג התקבלה לאחר הפגישה מיום 31.3.96 ולאחר חזרתו של מר
וקסמן מחו"ל. הודעת הפיטורים נמסרה לה במכתב מיום 11.4.96" (הדגשה
במקור).
ו. עם
קבלת מכתב הפיטורים, הודיעה העובדת לחברה, במכתב מיום 19.4.96, כי היא מצויה בסוף החודש השלישי להריונה,
ועל כן אין אפשרות לפטרה מעבודתה.
ז. במכתב
מיום 25.4.96, השיבה החברה לעובדת, כי פיטוריה נבעו כתוצאה מחוסר אפשרות להיענות
לדרישותיה בנוגע לשעות העבודה בסניף נתב"ג ולעזרה של עובדת נוספת באותו סניף;
בהמשך הדברים נאמר כך:
"בקשר להודעתך כעת שאת בהריון, אנו מאחלים לך הריון קל ובשעה
טובה אך בשיחות שהיו לנו אתך על התכנון למשרד החדש בנמל התעופה מעולם לא הודעת ולא
הבאת את ענין ההריון לידיעתנו כי איך אפשר לתכנן לפתוח משרד חדש ושהעובדת תחסר
ותצא לחופשת לידה באמצע".
ח. ביום
15.5.96 פנתה החברה אל מפקח העבודה הארצי, בבקשה לקבל היתר לפיטוריה של העובדת,
במסגרת הוראתו של סעיף 9(א) לחוק, בטענה שאין קשר בין הפיטורים לבין ההריון.
ט. ביום
11.6.96 הודיע המפקח לחברה על סירובו להתיר את הפיטורים, כמבוקש. זאת, מן הטעם ש"קיים
חשד כבד לקשר בין הפיטורים להריון".
י. כנגד
החלטתו של המפקח הגישה החברה את תביעתה לבית הדין האזורי.
יא. בקשותיה של
העובדת לשוב לעבודתה בחברה לא נענו. סכום פיצויי הפיטורים הועמד לרשותה ואף שולם
לה בפועל; במהלך הדיון בבית הדין שוחררו הכספים שנצברו לזכותה בקופת גמל. שולמו לה
דמי אבטלה במשך כחודשיים וחצי, עד ללידת הבת, וכן שולמו לה דמי לידה מלאים מהמוסד
לביטוח לאומי. באפריל 1997 החלה עבודתה במקום אחר.
בית הדין האזורי - דיון והכרעה
4.
בית הדין האזורי, הגיע לכלל מסקנה כי אין להתערב
בהחלטתו של מפקח העבודה הראשי, אשר סירב, כאמור, ליתן היתר בדיעבד לפיטוריה של
העובדת. במסקנתו זו התבסס בית הדין האזורי על חומר הראיות שהיה בפניו, לרבות עדותו
של המפקח; על טענות הצדדים ועל השתלשלות האירועים שקדמו לפיטוריה של העובדת וכך
קבע:
"מסקנותיו של המפקח במקרה זה לא לקו בחוסר סבירות, בודאי לא
במידה שתחייב התערבותו של בית הדין.
יתירה מכך,
בתום שמיעת העדויות, ובמיוחד עדותו של מנכ"ל החברה מר וקסמן, נותר אף בנו חשש
לקשר בין ההריון לבין הפיטורים, כפי שהתרשם המפקח בקבלת החלטתו".
טעמיו של בית הדין למסקנה זו
באו, למעשה, לידי ביטוי בשני מישורים: המישור האחד הוא נסיבות הפיטורים. אלה
התמצו בכך שההחלטה לפטר את העובדת (כגרסת הגזבר) או הכוונה לפטרה (כגרסת העובדת)
התקבלה במפתיע, בתאריך 31.3.96, שלושה ימים בלבד לאחר הפגישה "המשולשת",
בה נטל חלק גם המנכ"ל, ואשר בה עדיין הייתה כוונה שתמשיך בעבודתה בחברה. בית
הדין עמד בהרחבה על נסיבות הפסקת העבודה וטעמיהן, תוך שהוא מביע תמיהה על כך
שהפיטורים נבעו מחמת שעות פעילותו של הסניף בנתב"ג בלבד. הוסיף בית הדין וקבע:
"לא
שוכנענו כי היה במקרה זה חוסר אפשרות מוחלט או אף ממשי לשיבוצה של הגב' גולדנברג
בתפקיד, ולו לתקופה זמנית עד לתום הריונה."
משקל מיוחד ייחס בית הדין,
כפי שאף ייחס המפקח בהחלטתו, למכתב החברה לעובדת מיום 25.4.96, לאחר שהודיעה על
הריונה, ולאמור בסיפא לו: "איך אפשר לתכנן לפתוח משרד חדש ושהעובדת תחסר
ותצא לחופשת לידה באמצע". מדברים אלה נלמד, למעשה, על "שהתרחש
במחשבותיהם של מנהלי אופיר טורס" , כדברי המפקח בעדותו.
המישור
האחר, הוא דרך קבלת ההחלטה על ידי המפקח. בנדון זה
קבע בית הדין, כי לצדדים ניתנה זכות טעון בפני מפקחת באגף; עדויותיהם נרשמו והובאו
במלואן בפני המפקח טרם קבלת החלטתו; החברה לא טענה להפלייתה לרעה; המפקח פירט את
שיקוליו בהרחבה בתצהירו ובעדותו בפני בית הדין ובהתייחס לכך נקבע:
"המפקח
סבר כי השינוי הפתאומי והמהיר שחל בעמדת החברה לגבי המשך העסקתה של הגב' גולדנברג, האופן
ה"בהול" בו הודע לה על הפיטורים, שלא על ידי המנכ"ל ובעל פה ובאופן
שלמעשה נמנע ממנה מילוי כל תפקיד אחר בחברה, ולא רק ניהול הסניף בנתב"ג -
ביססו אצלו את החשש הכבד (צ"ל: לקשר - נ.א.) בין
הפיטורים לבין ההריון.
סיכם בית הדין וקבע כך:
"במקרה
זה, כאשר התבקש אישור רטרואקטיבי לפיטורים, כאשר המפקח לא שוכנע כי אין קשר
בין הפיטורים להריון וכאשר הוא שקל גם שיקולים הקשורים ליחסי ונסיבות העבודה (ותקה
של העובדת, בכירותה, אופן הפיטורים ו"פתאומיותם" ללא כל הודעה מוקדמת
מראש, האפשרות לשבצה בתפקיד ולו לתקופת ההריון) לא ניתן לומר כי המפקח שקל שיקולים
בלתי ענייניים או כי החלטתו לקתה בחוסר סבירות קיצוני וביה"ד לא יתערב
בהחלטתו שלא להתיר את הפיטורים".
בית הדין נתן דעתו לחשש שהביע המפקח, שמקורו בכך
שהמדובר היה בהריון מבחנה, שהצריך טיפולים ובדיקות רבות ושעליו ידעה העובדת כבר
במועד בו הוצעה לה העבודה בנתב"ג. במקרה זה, קבע בית הדין: "המפקח
רשאי ואף צריך להקפיד במידה מוגברת כי תישמר תכלית החקיקה המגנה על העובדת".
ערעור החברה (עע 307/99)
5. ציר
טיעוניה של החברה בערעורה סב על כך שהפיטורים נעשו שלא בקשר להריון. ראיה לכך,
שלראשונה נודע לחברה על הריונה של העובדת רק ביום 19.4.96 לאחר שהודיעה לעובדת על
פיטוריה. אי לכך, טענה החברה, לקתה החלטת המפקח בחוסר סבירות, עת סירב להתיר את
הפיטורים, בהסתמך על חשד כבד בדבר קיומן של קשר בין הפיטורים להריון, וטעה בית
הדין האזורי, אשר התעלם אף הוא מעובדה זו, משלא ראה להתערב בהחלטת המפקח, כמבוקש.
הוסיפה
המערערת וטענה טענות מטענות שונות כנגד הסעדים שהעניק בית הדין לעובדת. בסופו של
יום, בעת הטיעון בעל-פה ובסיכומים המשלימים, ויתרה החברה על מרבית טענותיה, ועמדה
רק על ערעורה כנגד שיעור הפיצוי שנפסק בגין עוגמת נפש והוצאות המשפט.
העובדת מצידה, וכן מפקח העבודה הארצי, תמכו בפסק
הדין של בית הדין האזורי, מטעמיו.
הכרעתנו
6.
נקדים סוף דבר ונאמר, כי דין הערעור להדחות. פסק הדין
של בית הדין האזורי מנומק כדבעי, מסקנותיו מבוססות היטב, ואין נמצא טעם משפטי
להתערבותנו בהן לשנותן. להלן טעמינו, בקצירת האומר.
7.
מטרת הוראתו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, היא
"להגן על האשה העובדת בתקופת הריונה, בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ
להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו כן, ייתכן והמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה
והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודתה" (דב"ע נו/80-3 ורדה
אלול - פנינה רוזנבלום,
פד"ע ל' 86, בעמ' 95; דב"ע מח/8-3 אבנר קופל סוכנות לביטוח - עדי וייס ארלוביץ, פד"ע כ' 57, בעמ' 59).
8. מלשונו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים למדים אנו על
העקרונות הבאים:
הכלל הוא
שאין לפטר עובדת בהריון.
הנטל
להוכחת הטענה, לפיה הפיטורים אינם בקשר להריון הוא על המעביד הטוען זאת (דב"ע
שן/115-3 מאסטרו בע"מ - נועה שחם (בלוך) ואח' (לא פורסם), עבודה ארצי,
כרך כג(1) 233; להלן: עניין מאסטרו).
ההגנה על
העובדת היא מוחלטת, מקום בו הגיע המפקח למסקנה שהפיטורים הם "בקשר להריון",
ואין מוקנה למפקח שיקול דעת, אלא שלא להתירם בלבד.
מנגד,
מקום בו מפוטרת עובדת בהריון, לאו דווקא משיקולים הנובעים מהיותה בהריון, אין
המפקח חייב בחובה מוחלטת להתיר את הפיטורים, כי אם "רשאי" הוא אף
שלא להתירם. במקרה כזה, יהיו שיקוליו כאלה הקשורים במכלול יחסי העבודה במקום
ובהליכים שהובילו לפיטורים (דב"ע מט/131-3; דב"ע מט/133-3 רחל שלום -
ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כ"א 262, בסעיפים 13, 14, עמ'
269-270; להלן: עניין רחל שלום; ופסק הדין בעניין מאסטרו).
9. החלטת
המפקח אם להתיר פיטוריה של עובדת בהריון אם לאו, הינה החלטה מינהלית שלטונית. בית
הדין אינו משמש כערכאת ערעור על החלטת המפקח, כי אם מפעיל ביקורת שיפוטית על
ההחלטה, אם ועד כמה לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני, או האם הובאו בחשבון
השיקולים הרלבנטיים לעניין (סעיף 6 לפסק הדין בעניין מאסטרו). בית הדין לא ימיר את
שיקולי הרשות המוסמכת בשיקוליו הוא, ולא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת לשנותה, כל
עוד פעולתה, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו באופן עניני, בסבירות, במידתיות, בתום לב
ובמסגרת הסמכות על פי דין (וראו: פסק הדין בעניין רחל שלום, סעיף 11 בעמ'
268-269).
מן הכלל אל
הפרט
10. כפי העולה מפסק הדין
שבערעור, ניתנה החלטתו של המפקח עת נתן דעתו למכלול יחסי העבודה עובר לפיטורים
ולמילוי המטרה שלשמה נקבעה ההגנה על עובדת בתקופת הריונה. בנסיבות כאלה, נכון עשה
בית הדין האזורי משלא ראה להתערב בהחלטה לגופה ולהתיר בדיעבד את מעשה הפיטורים.
המפקח
נתן דעתו לרקע הפיטורים, שהתקבלו במפתיע, ללא כל קשר למעמדה של העובדת, לוויתקה
ולמקצועיותה; בניגוד גמור לתכניות השמתה בסניף תל-אביב או נתב"ג; לא נבחנה
ולא נשקלה כל אפשרות לשבצה בתפקיד אחר בחברה; לא הועלתה כל טענה בדבר צימצומים, אף
לא הוכחה "אשמתה" של העובדת. בנסיבות אלה, לא היה בידי המפקח לקבוע כי
הפיטורים נעשו על רקע של יחסי עבודה בלבד. מנגד, העיבו נסיבות אלה, בהצטברותן, על
מעשה הפיטורים, כדי העלאת חשד אצל המפקח בדבר קיומו של קשר להריון, ובדומה - אף העירו
חשש בלבו של בית הדין האזורי בדבר הקשר בין ההריון לפיטורים, כאמור בפסק הדין.
בידי החברה לא עלה להפיג
חשש-חשד זה, אף לא להרים באופן מוחלט ובהיר את נטל ההוכחה בדבר האוטונומיוּת של
החלטת הפיטורים. מנגד, לא נטענה טענת פסול בכשרות שיקוליו של המפקח, או בקיפוח
זכותה של החברה בדרך קבלת החלטתו (והשוו: פסק הדין בעניין רחל שלום, שם אישר בית
דין זה את החלטת המפקח שלא ליתן היתר רטרואקטיבי לפיטורים, למרות שקבע, כי לא היה
קשר בין פיטורי העובדת לבין הריונה, והרקע לפיטורים נמצא להיות קשור לנושאים
שביחסי עבודה).
הנה
כי כן, רשאי היה המפקח שלא ליתן בידי החברה את ההיתר, ולו בשל החשד שנילווה למעשה
הפיטורים, ומכל מקום לא לקתה החלטתו בחוסר סבירות כה קיצונית, המצדיקה התערבותו של
בית הדין האזורי בה, לשנותה.
אשר
על כן, אף לא נתערב אנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, ונותירו על כנו.
11. טענותיה של החברה
כנגד שיעור הפיצויים שנפסק לעובדת והוצאות המשפט שנפסקו, דינן אף הוא להידחות. אין
זו מדרכו של בית משפט זה להתערב בפסיקת פיצויים או הוצאות משפט, כל עוד לא הוכח
טעם של ממש לשנותם. טעם כזה לא הוכח, ולדעתנו, הסכומים שנפסקו בפרטי תביעה אלה
אינם על גבוהים יתר על המידה, בשים לב לכלל נסיבותיה של פרשת הפיטורים.
מכאן נפנה
לערעורה של העובדת (עע 326/99)
12. עיקר ערעורה של
העובדת מכוון כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי, על כי לא נפסקו לה רכיבים אלה:
פיצויי הלנה בגין השכר שלא שולם לה בתקופת הריונה; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים;
תשלום חלף הודעה מוקדמת והפרשות לקופת גמל ביטוח מנהלים, בתקופת חופשת הלידה.
החברה
ביקשה לדחות את הערעור, ותמכה, בנדון זה, בפסק הדין של בית הדין האזורי, מטעמיו.
13. דעתנו היא כי דין
הערעור להידחות. נכון קבע בית הדין האזורי, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי הסכום
המשתלם לעובדת בגובה השכר עד ליום הלידה, אינו "שכר עבודה" ושכר
"מולן", כמשמעותו בחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, כי אם פיצוי
בגובה השכר, ואין הוא נושא פיצויי הלנת שכר (דב"ע נב/201-3 ירדנה
אוחיון (ברדה) - ביוטי סנטר נהריה בע"מ, פד"ע כ"ה 150, בעמ'
152; דב"ע נב/24-3 דפנה מזרחי - קירור ירושלים בע"מ, פד"ע
כ"ה 417, בעמ' 422).
14. בית הדין האזורי קבע
כי פיצויי הלנת פיצויי פיטורים נתבעו על ידי העובדת כסעד חלופי בלבד, למקרה
שיאושרו פיטוריה. נכונה בעיננו מסקנתו של בית הדין והחלטתו, כי "משנותרה
החלטת המפקח בעינה וביה"ד קבע כי פיטוריה של גב' גולדנברג היו שלא כדין
ובניגוד להוראות החוק - אין מקום
לפסוק בסעד זה". לא למותר להוסיף ולציין, כי לית מאן דפליג, שבין הצדדים קמה
מחלוקת כנה באשר לתקפות הפיטורים. על כן, וגם מטעם זה, אין לחייב את החברה בתשלום
פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
15. התביעה לתשלום
תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, אף היא בדין נדחתה. בית דין האזורי נתן דעתו
לנסיבותיו של המקרה וקבע כי "בפועל חיפשה העובדת עבודה לאחר פיטוריה, עוד
בטרם החלה את חופשת הלידה, בגינה שולמו לה דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי".
בכך שונה ענייננו מזה שבפסק הדין בעניין מסדה ליטבאק (דב"ע נה/159-3 מסדה
ליטבאק עבדי - רפאל ושות' (לא פורסם), עבודה ארצי, כרך כט(1) 44, סעיף 16), בו
דובר על מטרת החוק, שלא לכפות על העובדת, עת היא נמצאת בחופשת לידה, "לצאת
ולחפש עבודה בתקופה שבה היא זכאית על פי חוק להקדיש עצמה אך ורק בטיפול
בילדה". מה גם, שאף סעד זה נתבע כסעד חלופי, למקרה שלא יאושרו פיטוריה. כך או
כך, אין זה המקרה בו נחייב את החברה בתשלום תמורת הודעה מוקדמת לעובדת.
16. אחרון מתבקש בערעור
סעד של הפרשות לקופת גמל. בית הדין האזורי מצא את העובדת זכאית לתשלום
ההפרשות לקופת גמל, כפי שהיו בתקופת עבודתה, עד ליום הלידה. הוסיף בית הדין וקבע,
כי "הוראות סעיף 6(ז)(1) לחוק עבודת נשים אינן מתקיימות בענייננו: אין מדובר
בתשלומים להבטחת פנסיה או לקרן השתלמות. כן לא הוכח כי העובדת שילמה
את חלקה בעד תקופת חופשת הלידה". דינו של הערעור שהוגש כנגד קביעה זו,
להידחות, מן הטעם שעובדות המקרה כפי
שנקבעו, אכן אינן ממלאות אחר הוראתו של סעיף6(ז)(1) לחוק, ובמיוחד משלא התקיים
התנאי שבו: "...ובלבד שהעובדת שילמה בעד התקופה האמורה את התשלומים החלים עליה,
אם חלים, להבטחת הזכויות האמורות...".
17. סוף דבר: שני הערעורים נדחים. לאור התוצאה, ישא כל צד
בהוצאותיו.
ניתן בהעדר הצדדים, היום ט'
חשון תשס"ג (15.10.2002) ויישלח לצדדים.
____________________ _________________ ________________
סגנית הנשיא אלישבע ברק השופט עמירם רבינוביץ השופטת
נילי ארד
___________________
____________________
נציגת עובדים: שולה כהן
נציג מעבידים: קורט גבור
[c1]נלמד מתוך הפסקה הבאה