פסקי דין

בג"צ 3669/95 משה נס נ' שר הפנים ואח', פ"ד מט (5) 529.

"בעתירה זו ביקש העותר, שהינו אזרח ישראלי השוהה בחו"ל, כי שר הפנים...ינפיק לו דרכון ישראלי חדש במקום הדרכון שפג תוקפו... בשנת 1994 מסר העותר, המתגורר בארצות הברית, את דרכונו לבדיקת שלטונות ההגירה של ארצות הברית, ושם כפי הנראה הוחרם הדרכון בשל מודעות אותם שלטונות להיות העותר מבוקש בישראל. העותר פנה אז לקונסוליה הישראלית במיאמי שבארצות הברית וביקש שיוציאו לו דרכון חדש. הוא טען לפני אנשי הקונסוליה כי הדרכון אבד לו, ולא גילה את העבודות כהווייתן. הבקשה סורבה מהטעם שקיימת כוונה מטעם התביעה הכללית להעמיד את העותק לדין פלילי בישראל, ועל כן מוכנה הקונסוליה לספק לעותר תעודת מעבר בלבד, אשר בעזרתה יוכל לשוב לישראל. העותר ויתר על קבלת אותה תעודת מעבר, ועמד על כך שיונפק לו דרכון חדש. דרישתו מבוססת על הוראות סעיף 2(א) לחוק הדרכונים, תשי"ב – 1952, הקובע: "דרכון יינתן לאזרח ישראלי לפי בקשתו". אולם קיימת הוראה נוספת, בסעיף 6(1) לחוק הדרכונים, אשר על פיה – "השר רשאי, לפי שיקול דעתו  (1) לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר, ולסרב להאריכם". ממשלת ישראל קבעה בהחלטה מיום 23.2.64 קריטריונים באשר לנסיבות שבהן רשאיות הרשויות שלא להעניק שירותי דרכון לאזרח. ברשימת האנשים שניתן לסרב להם שירות כאמור, נכלל גם "עבריין נמלט".

נפסק (כב' השופט ג' בך ):

1. "עקרונית נראית לנו טענת המשיבים, שאדם הנמלט מהארץ על מנת להתחמק מעמידה לדין בגין עבירות פליליות המיוחסות לו, ונשאר בחו"ל, חרף הידיעה שהוגש נגדו כתב אישום ושמשפט מתנהל נגד אנשים אחרים המואשמים כשותפים לאותן עבירות, אינו ראוי לסעד מבית משפט זה בשל סירוב רשויות המדינה להנפיק לו דרכון שפג תוקפו. שאלה היא אם מסקנתנו הייתה שונה, לא היה נראה בעליל, בצורה חד משמעית, כי חלה התיישנות על העבירות המיוחסות לעותר...".

2. "אינני מוצא משום אי סבירות בעמדת משרד הפנים ויתר הרשויות, אשר על פיה תונפק לעותר בשלב זה רק תעודת מעבר, שתאפשר לו לחזור לישראל. אם משוכנע העותר כי העבירות אשר בביצוען הוא נחשד אכן התיישנו, אזי אין הוא למעשה מסתכן בחוזרו ארצה בעזרת תעודת המעבר. אם יתברר כי הצדק בעניין עם העותר, ודבר זה חייב להתברר ולהיות מוכרע על ידי בית המשפט אשר ידון בכתב האישום הפלילי שהוגש נגדו, כי אז כתב האישום יבוטל, והעותר יזכה ללא ספק להנפקת הדרכון החדש המבוקש. אך אין כל הצדקה לכך, בנסיבות הנתונות במקרה דנן, שאנו נאלץ את המשיבים לאפשר לעותר להמשיך לשוטט בכל ארצות תבל באמצעות דרכון ישראלי, תוך סיכול מראש של בירור משפטו של העותר לגופו, לרבות ליבון הטענה המקדמית שבדעת העותר להעלותה".

העתירה נדחתה.

 ד"נ 6/66 כאלד שחאדה, קטין באמצעות אביו נ' עתמאן א' חילו ואח', פ"ד כ (4), 617, 624.

 במסגרת תביעת פיצויים שהוגשה גם נגד מדינת ישראל, נפסק (כב' השופט מ' לנדוי ):

 "אין להעלות על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין על כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה. חברי השופט זוסמן כבר הזכיר את פקיד משרד הרישוי שהתרשל בבדיקת פנסיה של מכונית בשעת המבחן. דוגמא אחרת: פקיד משרד הפנים משהה ברשלנות הוצאת דרכון לאזרח, וכתוצאה מזה נגרם לאזרח נזק בעסק בו הוא קשור בחוץ לארץ; או רשלנות של מפקד משטרה בפעולה נגד המון פרוע הגורם נזק לרכוש. אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובת הביטוח כולל כזאת של יעלות עובדי המדינה. ואילו הטלת אחריות אישית על הפקיד עצמו עלולה לרפות את ידיו ולעשותו הססן ופחדן בשימוש בסמכויותיו, מתוך מחשבה ש"שב ואל תעשה" היא תמיד הדרך הבטוחה ביותר. הצבור כלו אך יסבול מחוסר מעשה כזה. כנגד זה עלול שחרור מוחלט של הפקיד מכל אחריות אישית לעודד מגמות של עריצות ביורוקרטית ללא רסן. אלה שיקולי מדיניות, שבהם מתחבטים המשפטנים ביבשת אירופה וגם בארצות הברית לא מעט... גם אנחנו לא נהיה פטורים לאורך ימים מלדון בסוגיה זו...".

 ת"א (ת"א) 2474/86 עמית נצר נ' כנפונית חברה למטוסים זעירים בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ד (ב) 441,  -480 481

 צוטטו דברי כב' השופט לנדוי בד"נ 6/66 ("פקיד משרד הפנים משהה ברשלנות הוצאת דרכון לאזרח, וכתוצאה מזה נגרם לאזרח נזק בעסק בו הוא קשור בחוץ לארץ") ונפסק (כב' השופט ג' קלינג ):

"הגישה המהססת להטיל אחריות בנזיקין על המדינה ועל עובדיה, נזנחה. פסק דינו של כבו' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83 גיבש את המדיניות השיפוטית החדשה באומרו (עמ' 131): "עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מדיה כמו על הפרט. גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעיתים קרובות 'מפזר נזק' טוב, שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו".

איסור עיכוב דרכון

ע"ע 1459/02 דן בוצ'ימן - בסט ייזום ובניה בע"מ, פד"ע לח, 824

מעסיקתם הישראלית של עובדים זרים נטלה מהם את דרכוניהם בעת היותם בישראל.

נפסק (כב' השופטת נילי ארד ):

1. "הדין אינו מתיר עיכוב שלא כדין של דרכונו של אדם בידי משנהו, יהא זה מעבידו או אחר. פעולה שכזו מהווה עבירה על סעיף 376א לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. אי לכך, מעבידו של עובד זר אינו רשאי לעכב תחת ידיו את הדרכון של עובדו, יהא טעמו של המעביד לכך אשר יהא".

2. "איסור על עיכוב דרכונו של עובד זר בידי מעבידו נקבע אף בפסיקתו של בית-דין זה, עת נמצאה תופעה זו פסולה מכול וכול "שכן, החמת דרכונו של אדם, עלולה לפגוע בזכות היסוד המוקנית לו והמעוגנת בחיק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992, לחופש תנועה בישראל ואל מחוצה לה". על חשיבותה של הזכות לחופש תנועה כזכות יסוד חוקתית ועל עוצמתה, במיוחד בגבולות המדינה ואף על מחוצה לה, עמד בית המשפט העליון מראשית הימים, עת קבע השופט זילבר בעניין קאופמן כי זכות התנועה "...היא זכות טבעית, מוכר, כדבר מובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דמוקרטי...". חזר על עקרונות אלה בית המשפט העליון בעניין חורב עת פסק, כי "...חופש התנועה - היא הזכות הנפגעת - הוא מהזכויות היותר בסיסיות. כך הוא במשפט המשווה. כך הוא אצלנו".

3. "הנה כי כן, הוראות החוק הפלילי כמו גם עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית אוסרים על המעביד להחרים את דרכונו של העובד הזר, אף לא לעכבו תחת ידיו, והנוהג בדרך פסולה זו הינו בחזרת עובר עבירה פלילית, על כל הכרוך בכך והמשתמע הימנו".

ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' - חברת א. דורי, חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, פד"ע לח, 650

ת"פ (ירושלים) 3623/03 מדינת ישראל נ' הלגואה (לא פורסם) (פס"ד מיום 17.10.04).

הנאשם, מפעיל חדרי ארוח ("צימרים") הואשם בשני מקרים של עכוב דרכון שלא כדין, עבירה על פי סעיף 376א לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בית המשפט זיכה אותו מן האישום הראשון, עקב חזרת המאשימה מהאישום, ודן באישום השני.

נפסק (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן ):

1. "העבירה של עיכוב דרכון היא חדשה יחסית (סעיף 376א הוסף לחוק העונשין בתיקון משנת 1995), ולא נדונה רבות בפסיקה, משני טעמים. ראשית, כיון שלא הוגשו הרבה כתבי אישום בגין עבירה זו. שנית, וזהו הטעם העיקרי, משום שבאותם מקרים בהם הוגשו כתבי אישום מדובר היה בעיכוב שלא הייתה מחלוקת שהנו עיכוב שלא כדין. מדובר במקרים בהם דרכונים נלקחו מעובדים מיד עם כניסתם בארץ, ומעולם לא הושבו להם. במקרים בהם היה צורך לעובדים בדרכון, ליווה מי מטעם המעביד את העובד ונשא עמו את הדרכון...".

2. בחינת ההסטוריה החקיקתית מלמד ש"קביעת עיכוב דרכון כעבירה נועדה למנוע הגבלת חירותם של עובדים זרים על דרך של שלילת דרכונם".

3. לגבי שני מקרים של עכוב הדרכון, מצא בית המשפט כי במקרה הראשון, קיבל העובד את הדרכון מיד עם דרישתו, ולפיכך "לא מתקיים היסוד העובדתי של "עיכב תחת ידו". הנאשם אמנם החזיק פיזית בדרכון אך ברגע שגניש היה מעונין לקבל את הדרכון לידיו, הנאשם מסר לו את דרכונו".

4. "...כאשר להתנהגות פלילית לכאורה יש צידוק בדין אזי, אין היא פלילית. דברים אלה יפים לגבי עבירת עיכוב דרכון, דהיינו, החזקת הדרכון תהיה "שלא כדין" במקום בו לא היה צידוק לעיכוב הדרכון".

5.  "סעיף 34יג לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, שכותרתו "צידוק", קובע כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: (1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו; (2) עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין; (3) במעשה הטעון לפי דין הסכמה, כאשר המעשה היה דרוש באופן מיידי לשם הצלת חיי אדם, שלמות גופו, או למניעת נזק חמור לבריאותו, ואם בנסיבות הענין לא היה בידו להשיג את ההסכמה; (4) עשהו באדם בהסכמה כדין, תוך פעולה או טיפול רפואיים, שתכליתם טובתו או טובת הזולת; (5) עשהו תוך פעילות ספורטיבית או משחק ספורטיבי, שאינם אסורים לפי דין ואינם נוגדים את תקנת הציבור, ובהתאם לכללים הנהוגים בהם".

6.  "חוק העונשין מגדיר את העבירות הפליליות, והאינטרס הציבורי הוא למנוע עבירות אלה ע"י תפיסת העבריין והענשתו. עם זאת, קיימים אינטרסים נוספים אשר לאורם מצא לנכון המחוקק לקבוע סייגים או הגנות לפליליות האקט העברייני, לרבות סייג הצידוק. בכדי לקבוע בכל מקרה מהו האינטרס הגובר יש לבצע איזון אינטרסים בין אינטרס הענישה בגין העבירה, לאינטרס המקים את הצידוק".

7. "הנאשם אמר כי היה עליו לפעול על פי הוראות משרד הפנים כדי שערבותו לא תחולט. האם נדרש, לשם קבלת טענת הצידוק, כי הנאשם יפעל מהמניע הראוי, דהיינו שמירת החוק ואכיפתו, תוך מודעות לצידוק, או ממניע פרטי והוא רצונו כי ערבונו לא יחולט ותו לא?".

8. "סעיף 34יג לחוק העונשין קובע כי "אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה ...הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו".  כיוון שהנאשם היה חייב על פי דין להביא להוצאת העובדים מהארץ אזי יכול הדבר לשמש לו כצידוק לעיכוב הדרכון".

9. "לאור כל האמור לעיל, עומדת לנאשם במקרה זה הגנת הצידוק. הנאשם פעל לאורך כל הדרך על פי הוראת הרשויות. הדרכונים היו בידי המתלוננים כשעזבו את ביתו של הנאשם בדרכם לעפולה. גניש העיד כי שהה כחצי שנה בעפולה, ודרכונו היה עמו. הנאשם קיבל שוב את הדרכונים לידיו על פי בקשת המתלוננים ולצורך הארכת אשרת השהייה שלהם בארץ. משסורבה בקשתו, החזיק בדרכוניהם כדי להבטיח שיעזבו את הארץ כפי שהורה לו משרד הפנים לעשות. ביום הטיסה המיועד, כאשר המתלוננים עזבו את ביתו, הנאשם לא עשה דין לעצמו, ולא ישב בחיבוק ידים. הוא פנה שוב לרשויות, למשטרת בית שמש. במשטרה פגש בשוטר בן אבו ושטח בפניו את סיפורו. השוטר בן אבו הורה לו להגיש תלונה, ולהתקשר למשטרה אם המתלונן יחזור. הנאשם אכן הגיש תלונה, וכאשר פנה אליו גניש אמר לו שיבוא לקחת את הדרכון כי עליו, על הנאשם, לדאוג לכך שגניש יעזוב את הארץ. העובדה שהגיש תלונה ולא נשאל באותו שלב ולא הונחה ע"י המשטרה בעניין הדרכונים, מלמדת יותר מכל על כך שככל שהיה עיכוב הוא היה מוצדק. הנאשם לא הופנה למשטרת ההגירה האמונה על טיפול במקרים אלו. ואם שוטרי משטרת בית שמש לא הורו לנאשם להפקיד את דרכונו של גניש בידיהם, כיצד נוכל להרשיע את הנאשם משלא עשה כן? לאחר מכן, הנאשם פנה למשרד הפנים וגם במשרד הפנים לא קיבל כל הנחיה אחרת".

10.  "הרשעת הנאשם במקרה זה תגרום לכך שלמעשה לאנשים מסוגו של הנאשם לא תהיה כל דרך לפעול. לו הנאשם היה מחזיר למתלוננים את דרכוניהם, יש להניח שביודעם שבקשה להארכת אשרה עבורם סורבה ומוזמנים להם כרטיסי טיסה למועד קרוב, היו עובדים במקום אחר באופן בלתי חוקי, ומשרד הפנים היה מחלט את הערבות שהפקיד הנאשם. הנאשם לא עשה דין לעצמו. הוא פעל בדיוק כפי שהורו לו הרשויות, ורכש כרטיסי טיסה להודו למתלוננים. כשדרכו לא צלחה, פנה למשטרה וזר ופנה למשרד הפנים. איש לא שאל אותו ולא ביקש ממנו את הדרכונים של המתלוננים ולא הנחה אותו בדבר דרך חילופית לפעול. במצב דברים כזה, אם בכלל ניתן לאמר שיש כאן עיכוב, וודאי שעיכוב זה נכנס בגדר צידוק, ושולל את מרכיב ה"שלא כדין" בהגדרת העבירה".

הנאשם זוכה, תוך מתיחת ביקרות על רשויות התביעה על הגשת כתב אישום במקרה זה.