דף הבית מפת האתר חוקים ותקנות כניסה לישראל דרכונים יציאה לחו"ל בטוח נסיעות לחו"ל השכרת רכב תחבורה שיט תעופה מורי דרך בתי מלון טיולים מאורגנים סוכנויות נסיעות אתרי תיירות טיים שרינג מועדוני נופש שדות תעופה עידוד השקעות הון קישורים דף קשר TOURISM LAW שונות IFTTA פורום/Forum חיפוש/SEARCH

 

למעלה עליה וירידה מהמטוס אובדן כבודה איחור בטיסה מניעת הנזק ייחוד העילה שבירת תקרת אחריות מסירת הודעה על נזק סמכות השיפוט התיישנות הטסת נשים בהריון אוכל בטיסה מי שאינו מוביל סיכול טעויות בכרטיס טיסה טיסות שכר חוק הטיס ותקנות הטיס פרוק חברות תעופה תנאי תעסוקה שונות

איחור בטיסה

סעיף 19

המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין.

איחור בתובלת נוסעים

ת"ק (תל אביב) 11953/01 מזרחי שמעיה ואח' נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 15.1.2002).

התובעים רכשו כרטיסי טיסה מהנתבעת. טיסתם לא יצאה במועד כיוון שבמטוס בוצעו תיקונים וכאשר הטכנאים סיימו לעבוד והנוסעים התכוננו להמראה התברר כי התקלה לא תוקנה וההמראה נדחתה שוב. הם אחרו לטיסת ההמשך שלהם. לטענתם, חברת התעופה לא טיפלה בהם כיאות בשלב ההמתנה לטיסה והן בדאגה לטיסת המשך חלופית.

גם בדרכם חזרה חל עכוב בהמראה כיוון שצוות המטוס איחר.

הם טענו כי ציפו לטיול משפחתי והוציאו כספים רבים, אך עקב מחדלי הנתבעת הפך הטיול לסיוט ועינוי ותבעו פיצוי כספי.

הנתבעת טענה כי הטיסה מישראל יצאה באחור של 4:23 שעות עקב תקלה שטכנית שלא ניתן היה לצפות כי לא ניתן יהיה לתקנה בפרק זמן קצר. הנוסעים קיבלו כיבוד קל בזמן ההמתנה ולא ניתן היה להערך בפרק זמן קצר להספקת ארוחה ל- 400 נוסעים. לא היה מקום לדאוג למטוס חלופי, שכן מטוס כזה היה מגיע מס' שעות מאוחר יותר מהשעה שבה המריא המטוס בפועל. מכל מקום, לאחר תיקון התקלה היה צריך להמתין להמראה עד לשעה 05:30 בשל תקנות רשות שדות התעופה אשר אוסרות לטוס בין השעה 20:00 בלילה עד 05:20 בבוקר בשל מגבלות רעש. הנתבעת עשתה מאמצים רבים להסדיר לתובעים טיסה חלופית פנימית, ולאור העובדה כי היו להם כרטיסי טיסה של אמריקן אירליינס הם הועברו לשדה תעופה אחר מה ככל האפשר וכי הטיסה החלופית שהוסדרה להם היתה טיסה ראויה.

אשר לטיסה חזרה, טענה חברת התעופה כי חברת ההסעות המספקת שירותי תחבורה לצוות הדיילים איחר להסיע את הצוות ולפיכך ארע איחור בהמראה אשר הסתכם ב- 39 דקות בלבד, ואילו האיחור בהגעה היה 24 דקות ואין בכך כדי להקים עילת תביעה.

הנתבעת טענה כי נקטה בכל האמצעים הדרושים ולפיכך לא חלה עליה כל אחריות לנזק.

נפסק (כב' השופטת אביגיל כהן):

  1. על היחסים בין הצדדים חל חוק התובלה האוירית, תשכ"ב - 1962 ומכוחו גם הוראות אמנת ורשה.

  2. את אחריות המוביל האוירי צריך לבחון תוך התיחסות לסעיף 20 לאמנת ורשה, הקובע: "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו כל האמצעים הדרושים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בה".

  3. לגבי האיחור ביציאה מישראל, לאחר בחינת כל הנסיבות עולה כי "הנתבעת אכן נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת העיכוב או כל נזק אחר שעלול היה להיגרם למי מן הנוסעים ובכלל זה התובעים":

א.    בזמן התיקון הראשון לא הורדו הנוסעים מהמטוס, על מנת למנוע זמן עיכוב נוסף. רק כאשר התברר כי התיקון יארך זמן רב יותר הורדו הנוסעים מהמטוס;

ב.    למרות שלא ניתן היה להערך להגשת ארוחה בזמן קצר, קלטו 4 אנשי צוות את הנוסעים והגישו להם שתיה וכבוד קל;

ג.    חברת התעופה לא הטילה על הנוסעים להעביר כבודתם בעצמם "שכן הכבודה נשארה בבטן המטוס כל שנדרשו הנוסעים, ובכלל זה התובעים היה לקחת עימם את כבודת ידם, ובכלל זה עגלות תינוק, המיועדת לנשיאה אישית, כפי שנהוג ומקובל, ואם מי מן הנוסעים בחר לקחת עימו כבודה אישית כבדה ומסורבלת, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.

ד.    העכוב ביציאה נבע בראש ובראשונה מדאגתה של הנתבעת לבטיחותם וביטחונם של הנוסעים "והעובדה כי השבתת המטוס עד לתיקונו באופן מושלם מעידה על כך כי הנתבעת לא הקלה ראש בבטיחותם וביטחונם של הנוסעים";

ה.    "הנתבעת דאגה להטיס את נוסעי המטוס למחוז חפצם במהירות האפשרית, מיד לאחר תיקון המטוס תוך התחשבות בהגבלת שעות הטיסה בלילה".

  1. לגבי טיסת ההמשך: למרות מה שנאמר לתובעים, לא המתינה להם טיסת המשך עם הגיעם ומזוודותיהם אף לא הורדו מהמטוס אלא עד לאחר שהתערבו וגם אז הוטסו מניו יורק ליעדם בניו אורלינס, דרך שיקגו. "הרושם העולה מהמתואר לעיל, הוא שהנתבעת דאגה להקטין את נזקה בהטיסה את התובעים דרך חברות תעופה הנוחות לה במקום דרך חברות תעופה אחרות שיכלו להביא את התובעים ליעדם במהירות גדולה יותר, בדרך זו הקטינה הנתבעת את הוצאותיה הישירות אך גרמה להגדלת הנזק לתובעים. בית המשפט אמד את נזקם ב- 2,000 ש"ח (לכל המשפחה).

  2. לגבי האיחור בחזרה לארץ: "בין אם מדובר באיחור של 50 דקות (כטענת התובעים, ר.ג.) ובין אם מדובר באיחור של 39 דקות (כטענת הנתבעת, ר.ג.) הרי האיחור בשיבה לארץ היה של 24 דקות, ואיחור שכזה אינו מקים עילת תביעה ולא הוכח כל נזק שנגרם כתוצאה מאותו איחור של 24 דקות".

ת"ק 11872/01 ינקו ישראלה נ' חברת אל על (לא פורסם) (פס"ד מיום 23.12.2001)

התובעת טענה כי למרות שאישררה את טיסתה מבוקרשט לת"א יומיים לפני הטיסה והשאירה מספר טלפון בו ניתן להשיגה, הרי שכאשר באה לפני הצהריים עם 2 ילדיה לשדה התעופה נמסר לה כי הטיסה תצא רק בשעה 1:40 בלילה. על כן היא שבה לבוקרשט במונית. בסופו של דבר יצאה הטיסה רק בשעה 2:30 בלילה, והיתה זו טיסה של "ארקיע" ולא של אל על.

הנתבעת טענה כי סמוך מועד המיועד של הטיסה נתגלתה תקלה במטוס שגרמה להשבתתו עד לתיקון. כן טענה הנתבעת כי על גב כרטיס הטיסה של התובעת מופיעים תנאי חוזה בין התובעת ובין הנתבעת, וכי על פי סעיף 9 לחוזה: "המוביל מתחייב לעשות מיטב המאמצים להוביל את הנובע ואת הכבודה בזמן מתקבל על הדעת. המוביל איננו ערב לזמנים הנקובים בלוחות זמנים או בכל מקום אחר… הרשות בידי המוביל, ללא הודעה, להשתמש במובילים או בכלי טייס, ממלאי מקום… לוחות הזמנים ניתנים לשינוי ללא הודעה. המוביל איננו מקבל על עצמו כל אחריות לתובלה מקשרת".

הנתבעת טענה כי התקלה היתה בלתי צפויה וכי היא עמדה בתנאי החוזה והובילה את הנוסעים לייעדם בהקדם האפשרי וכי לא הצליחה למצוא טיסה חלופית ולכן נאלצה להעבירם למטוס של "ארקיע".

עוד נטען כי במקרה זה חלה אמנת ורשה ופרוטוקול האג, וכי על פי סעיף 20 לאמנה המוביל לא ישא באחריות אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק.

נפסק (כב' השו' אביגיל כהן):

  1. האיחור בטיסה נבע מתקלה טכנית וברור שאין לצפות מהנתבעת להטיס נוסעים במטוס שאינו כשיר לטיסה, רק על מנת לעמוד בלוח זמנים כלשהו.

  2. מטוסי הנתבעת עוברים בדיקות תחזוקה שוטפות ומקובל עלי כי הנתבעת לא יכלה לנקוט באמצעים הדרושים למניעת הנזק כלשון סעיף 20 לאמנה.

  3. החוזה שבין הצדדים מאפשר לסטות מלוח הזמנים. "יצויין, כי לו היה מדובר בסטיה לא מוצדקת מלוח הזמנים, יכלה התובעת לטעון טענות משפטיות שונות למרות קיומו של החוזה. אך במקרה דנן, מדובר בתקלה טכנית שהתגלתה סמוך למועד המיועד לטיסה ולא היה מנוס מדחיית הטיסה".

  4. בהתאם לתנאי החוזה רשאית חברת התעופה להטיס את הנוסעים באמצעות מטוס של חברה אחרת, באופן אשר גרם להקטנת נזק הנוסעים.

התביעה נדחתה.

ת"א (ירושלים) 8664/01 סטיבן ברמן ואח' נ' מאלב - קווי תעופה הונגריים (לא פורסם) (פס"ד מיום 6.4.02).

התובעים רכשו כרטיסי טיסה בנתיב ת"א - בודפשט - ת"א. לטענת התובעים, כאשר הגיעו לנמל התעופה בבודפשט על מנת לטוס ארצה, הופתעו לשמוע כי הטיסה בוטלה עקב שביתה המתקיימת בישראל. התובעים נאלצו לדאוג לעצמם ללינה ומזון. בסופו של דבר הוטסו התובעים באמצעות חברת התעופה הצ'כית דרך פראג, והגיעו לישראל כ- 24 שעות לאחר המועד בו היה עליהם להגיע לפי המועד המקורי.

התובעים סמכו את תביעתם על סעיף 19 לאמנת ורשה וכן טענו כי הנתבעת ביטלה את הטיסה שלא כדין, ובנוסף פעלה בחוסר אכפתיות לגבי תוצאות הביטול ואף לא ניסתה בשום דרך שהיא ובוודאי שלא נקטה בכל הצעדים הדרושים על מנת לסייע לתובעים להקטין את הנזק. הם טוענים כי מעבר לפיצויים מכח אמנת ורשה הם אף זכאים לפיצויים מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973.

הנתבעת טענה כי ביטול הטיסה נעשה לאור עיצומים ושיבושים בנמל תעופה בן גוריון וכי לא ניתן היה לקבל תמונה עדכנית ומלאה באשר לשירותים הניתנים שם. לטענת חברת התעופה היה הכרח בביטול הטיסה וכי נעשה נסיון להסדיר טיסות חלופיות, אולם היה קושי בהסדרתן לאור ביטולים דומים בחברות אחרות. חברת התעופה טענה כי על פי סעיף 10 לחוק התובלה האוירית אין לתובעים כל עילת תביעה אחרת וסעיף 39 לחוק החוזים בכלל זה.

נפסק (כב' השופט ד' מינץ ):

  1. מסעיפים 19 ו- 20 לאמנת ורשה "עולה ברורות כי המוביל הוא האחראי לכאורה לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור בתובלה של נוסעים בדרך האויר, ועומדות לו מספר הגנות מוגדרות, אך נטל ההוכחה להתקיימותן מוטל עליו...".

  2. "בנסיבות העניין אכן היו רגליים לחשש מפני שביתה בנתב"ג, וההחלטה לבטל את הטיסה הייתה החלטה סבירה וצודקת".

  3. "סעיף 9 לחוזה שבין התובעים והנתבעת, כפי שמופיע על גב כרטיס הטיסה, מאפשר לנתבעת לבטל טיסה משיקולים עסקיים ובלבד שתדאג להובלת הנוסע בדרך אחרת בזמן סביר, וכי מועד הטיסה הנקובה בכרטיס וחברת התעופה האמורה בו אינם חלק מהחוזה... יחד עם זאת, בסעיף נאמר מפורשות כי על הנתבעת לעשות "מיטב מאמצים" ("best efforts") להוביל את הנוסע ו"בזמן מתקבל על הדעת" ("with reasonable dispatch"). כך שבכל מקרה, השאלה היא האם במקרה דנא, אכן עשתה הנתבעת את מיטב המאמצים להוביל את התובעים בזמן המתקבל על הדעת ?".

  4. "...נטל ההוכחה בעניין זה מוטל לפי סעיף 20 לאמנה, על הנתבעת, והיא לא הביאה כל ראיה על מאמציה בעניין זה".

  5. "כבר נקבע, כי בכל הנוגע לאמנת ורשה ניתן לפנות אל הדין המקומי כאשר קיימת באמנה הפניה מפורשת, כאשר מדובר בהיבטים שלא הוסדרו בה כלל, וכאשר יש צורך לפרש ביטויים מסויימים הנזכרים בה אשר ניתן לפרשם בדרכים שונות (ד"נ 36/84 טייכנר ואח' נ' אייר פרנס, נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא (1) 589). אמנם בנסיבות פסק הדין האמור נחלקו הדיעות באשר לתחולתן של הוראות שונות מחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 שיש בהן כדי לשנות מהוראות ההתיישנות שבאמנה, אך באשר לתחולת סעיף 39 לחוק החוזים, נראה כי אין מקום לספק, מאחר וסעיף 61 לחוק האמור, קובע מפורשות כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון [ההדגשה שלי - ד.מ.]", וחיוביה של הנתבעת לפי חוק התובלה האוירית, בכלל זה לאמור, גם לו הייתה האמנה קובעת הסדרים באשר לקיומו של החוזה, לא היה בכך כדי למנוע את תחולתו של סעיף 39 לחוק החוזים, המחייב לקיים את אותם החיובים בדרך מקובלת ובתום לב, אלא אם כן הייתה האמנה שוללת במפורש קיומו של החוזה באופן שכזה, דבר שכמובן איננו קיים, ואיננו מתקבל על הדעת. לסיכום איפוא, התובעים זכאים לפיצויים, הן מכח האמנה גופה והן מכח סעיף 39 לחוק החוזים".

  6. בנסיבות המקרה, ואגב אורחא, אין לחרוג מגבול הפיצוי הקבוע בסעיף 25 לאמנה.

התביעה התקבלה ונפסק לשני התובעים יחדיו סך של 5,000 ש"ח וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 2,500 ש"ח.

ת"ק (תל אביב) 8109/03 ברנשטיין מרדכי נ' לופטהנזה נתיבי אויר גרמניים (לא פורסם) (פס"ד מיום 6.11.03).

התובע, רופא שיניים, הגיש נגד הנתבעת תביעה על סך 3,500 . "התובע ואשתו היו אמורים לטוס בטיסת לופטהנזה מת"א לפרנקפורט ביום 4.6.03 בשעה 16:30. בסופו של דבר יצאה הטיסה באיחור של 9 שעות ועל כן הגיעו התובע ואשתו לבית המלון בברלין רק למחרת היום בשעה 08:00".

הנתבעת התגוננה בטענה כי אחריותה היא על פי אמנת ורשה "וכי באם היא אחראית לנזק כלשהו, תבוא אחריותה על פי החוק והאמנה במקום כל דין אחר. לטענת הנתבע, היא פטורה מאחריות אם תוכיח שהיא, משמשיה וסוכניה נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או שלא היתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם".

נפסק (כב' השופט הראל יחזקאל ):

  1. "הנתבעת עושה לה "חיים קלים" בכך שהיא נמנעת מלהצטייד במספרי הטלפון של הנוסעים וזאת על מנת שתוכל לגלגל את עיניה לשמים ולטעון כי לא היתה לה כל דרך להודיע לנוסעים על האיחור בטיסה, וכי באם אכן היתה דרך שכזאת הרי אין היא מעשית מבחינתה".

  2. "בנסיבות הענין, לעניות דעתי, מאחר ואין המדובר בטיסת שכר אלא בטיסה סדירה, חלה על חברת התעופה החובה, באיחורים כה ניכרים, להודיע לנוסעיה על האיחור. אמנם בתחילה, הנתבעת לא ידעה בכמה שעות תידחה הטיסה, אולם לאחר זמן מה, משברור היה לה כי יגרם איחור ניכר בטיסה, היה עליה לדאוג להודיע לנוסעיה על האיחור בטיסה ולבקשם לעמוד עימה בקשר על מנת לדעת את מועד הטיסה המשוער. משהנתבעת לא עשתה כן, לא תעמוד לה ההגנה הנטענת".

  3. "לטענת התובע, באם הנתבעת היתה מודיעה לו על האיחור בטיסה היה עולה בידיו לטפל בחוליו והוא העריך את נזקו בפריט זה בסך של כ – 2,000 ₪. לא שוכנעתי כי גם באם הנתבעת היתה מודיעה לתובע, מבעוד מועד, על האיחור בטיסה היה עולה בידיו לטפל במי מהפציינטים שלו, ועל כן איני פוסק פיצוי לתובע בפריט זה".

  4. לתובע נפסק החזר התשלום עבור לילה במלון וכן החזר חלקי של סכום שהוציאו לרכישת פריטים הכרחיים, עקב הגעתה באיחור של המזוודה.

איחור בטיסה: ייחוד העילה, הגנות, סיכול

ת"א (תל אביב) 55495/03 שעשוע אהרון נ' ק.ל.מ. נתיבי אויר הולנדיים (לא פורסם) (פס"ד מיום 27.9.04)

התובע טוען כי הזמין טיסה אצל הנתבעת אך הנתבעת לא עמדה בלוח הזמנים וגרמה לו לנזקים ולעגמת נפש בכך שהטיסה הוחלפה ליעד אחר והובטח לו שתמתין לו תחבורה יבשתית ליעדו. נציג לא המתין לו והוא נאלץ להמתין זמן רב לתחבורה וכשזו הוסדרה הוא הגיע לשדה התעופה ביעד כאשר שדה התעופה כבר היה סגור. גם טיסתו חזרה אחרצה התעכבה בכ- 3 שעות וכתוצאה מכך נגרם לו בזבוז זמן יקר וטירדה.

הנתבעת טוענת שהטיסה הראשונה בוטלה עקב תקלה טכנית וכי היא דאגה על חשבונה לטיסה חלופית ותובלה יבשתית וכי הטיסה השניה התעכבה מטעמים אופרטיביים הקשורים לצוות הטיסה וכי היא לא יכלה לצפות מראש עיכוב זה וכן לא היו בידיה פרטי התובע בהולנד ולפיכך לא יכולה היתה לאתרו ולהודיע לו על כך מראש.

לטענת חברת התעופה "אין להגיש תביעת נזק הנובעת מאיחורים ושינויים בטיסה" בהתאם לחוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980, אמנת וורשה 1929 ופרוטוקול האג, 1955.

נפסק (כב' השופט מ' קליין ):

  1. "ער אני לעובדה, כי כל נוסע, מצפה כי חברת התעופה תעמוד בזמנים וביעדים המתוכננים מראש וזאת כדי למנוע התרוצצויות מיותרות ושינויים בלוח הזמנים. מנגד בפני חברות התעופה, מתעוררים מכשולים שונים המקשים לעמוד תמיד בלוח המזנים, דוגמת תקלות בטיחותיות ואילוצים ביטחוניים והסיבות השונות הגורמות לעיכובים ושינויים בזמני הטיסות לא תמיד מגיעות לידיעת הנוסע. יתרה מזו, מעבר לאינטרסים הנוגדים של הנוסע וחברת התעופה, קיים אינטרס ציבורי שלא להכביד על פעילותם של חברות התעופה האזרחיות ולאפשר קיומם ללא הטלת אחריות כספית בכל תקלה היכולה להתעורר במהלך פעילותם".

  2. "סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע את ייחוד העילה לפי חוק זה, ומכאן שאין להזקק לכל הטענות הנוגעות להפרת החוזה בין התובע לנתבעת".

  3. את הטענה, לפיה נקטה הנתבעת בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק הנטען, אני דוחה מכל וכל. סעיף 20(1) לאמנה מטיל על המוביל את חובת ההוכחה כי נקט בכל האמצעים וכו'. לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי עשתה כל הנדרש, אלא שלא שמעתי אפילו טענה אחת מפיה על פעולה כלשהי שעשתה בנסיון לאתר את התובע ולהודיע לו על שינוי בלוח מועדי היציאה של הטיסה מאמסטרדם לתל אביב, כמו"כ לא שוכנעתי כי הנתבעת ידעה על העיכוב רק בסמוך למועד הטיסה ורק לאחר שהתובע כבר היה בדשה התעופה".

  4. "...לעומת זאת עומדת לנתבעת ההגנה של סע' 20 לאמנה "לא ישא באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"...לאור סיבת האיחור ומששוכנעתי שאיש מטעם הנתבעת לא יכלו למנוע את האיחור, הרי שבמערכות החוזיות שבינה לבין התובע, המדובר בנסיבות של פטור בשל אונס או סיכול החוזה, בלשון סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970...לפיכך, אני קובע שהנתבעת פטורה בכל הנוגע לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור ביציאה...".

  5. "התובע לא הוכיח אף אחד מההוצאות שנגרמו לו והן לא הצביע על כל הוצאה נוספת מעבר להוצאות שהיה מוציא אילו היה נוחת כחניית ביניים ברוטרדם ולא באמסטרדם...לפיכך אני דוחה את התביעה בגין ראשי הנזק הממוניים וההוצאות שנטענו ע"י התובע".

  6. "במבחן האינטרסים אני מוצא שמחד עומדת לנתבעת הגנות שבאמנת וורשה שכן הנתבעת לא הייתה יכולה למנוע את העיכוב בטיסה אך מאידך הנתבעת לא הוכיחה שעשתה הכל כדי למנוע או לצמצם את נזקיו של התובע ע"י מסירת הודעה מוקדמת על העיכוב בטיסה וכן על מסירת הודעה מוקדמת כי שדה התעופה ברוטרדם נסגר בחצות".

  7. "לכן אני קובע שהנתבעת תשלם לתובע סך 2,000 ₪ עבור עגמת הנופש שנגרמה לו מהעיכובים...וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק...".

איחור בהובלת כבודה

ת"ק (רחובות) 1119/06 גלב רסי נ' British Airways PLC (לא פורסם) (פס"ד מיום 20.3.07)  .

כבודתה של התובעת הגיעה לבוסטון האיחור של יום והגיעה כשהיא ספוגת מים.

נפסק (כב' השופטת ל' צבר ):

  1. "תביעה זו, אשר נוגעת לאיחור בהגעת כבודה ולנזק שנגרם לה כפופה להוראות חוק התובלה האווירית התש"מ - 1980 (להלן "החוק") , אשר נועד ליישם את הכללים וההסדרים אשר נקבעו באמנת ורשה ובפרוטוקולים שתיקנו את האמנה. סעיף 10 לחוק קובע את כלל יחוד העילה, לפיו אם מקרה נכנס למסגרת החוק, הרי שהתובע אינו רשאי להתבסס על הוראת חוק אחרת, ועל כן שיקול דעת בית המשפט בעניין זה מצומצם".

  2.  "סעיף 22 לאמנת ורשה, ובעקבותיו סעיף 1 לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), התשל"ט - 1978 קובע גבול מקסימאלי להיקף האחריות לכבודה, השווה ל-17 זכויות משיכה מיוחדות לכל ק"ג כבודה שניזוקה או הגיעה באיחור, סכום השווה ל-25 דולר לק"ג (כאמור בסעיף 26 לכתב ההגנה ולא נסתר על ידי הנתבעת). לא מצוין בכרטיס הטיסה שצורף לכתב התביעה משקל הכבודה, ועל כן אני מקבלת את עמדת הנתבעת, שלא נסתרה על ידי התובעת, כי משקל הכבודה שניזוקה הוא 14 ק"ג".

  3. "אשר על כן, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 350 דולר – שמחושבים לפי משקל הכבודה כפול 25 דולר, וכן סך של 55 דולר, בגין ההוצאות של הניקוי היבש – לפי הקבלות שהוצגו. סכום זה יש לתרגם לש"ח לפי השער היציג של הדולר, ואליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל".

  4. "לעניין עוגמת הנפש- לא ניתן על פי האמנה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. לפיכך רכיב זה של התביעה נדחה".

ת"ק (תל אביב) 7265/04 הראל רונן נ' איבריה (לא פורסם) (פס"ד מיום 22.8.04).

כבודתם של הנוסעים איחרה להגיע ובסופו של דבר הוחזרה אליהם. "אין מחלוקת, כי הנאתם של התובעים מנסיעתם, שובשה באופן מכריע עקב אובדן כבודתם, גם אם בדיעבד הסתבר כי הכבודה התקבלה אצלם חזרה".

נפסק (כב' השופטת ריבה ניב ):

  1. "...בנסיבות מסוג זה מוגבל ביהמ"ש בגובה הפיצוי עפ"י אמנת ורשה. אמנה זו קובעת לא רק את הסכומים המקסימליים המגיעים למי שכבודתו אבדה, אלא אף חולשים על יתר תחומי המשפט המקומי".

  2. "מטרתה של האמנה, הינה להסדיר את היחסים הבינלאומיים בין חברות התעופה השונות למדינות ולנוסעים, יתרונה, שהעלויות הנמוכות באופן יחסי משפיעות על סכומי הביטוח ובאופן עקיף גם על מחיר הכרטיס".

  3. "חסרונה, שכאשר הפגע היחיד, סכום הפיצוי איננו הולם לכאורה את סכום הנזק".

  4. "זהו מאזן של נוחיות שהמדינות החליטו לקבל ולקח על עצמן, והכף נוטה באופן כללי לטובתו".

התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בפיצוי התובע בסכום של 400$, שהוא הסכום שהנתבעת הציעה לתובע מלכתחילה.

תחולתן של תקנות האיחוד האירופי 261/2004 לגבי פיצוי ועזרה לנוסעים במקרה של סירוב להטיס או בשל ביטול או איחור ארוך בטיסות

לנוסח התקנות באתר האיחוד האירופאי

לנוסח התקנות באתר "משפט ותיירות"

ת"ק (פתח תקוה) 940/07 יוסף תרוף ואח' נ' איבריה נתיבי אויר ספרדיים (לא פורסם) (פס"ד מיום 8.7.07)

טיסתם של התובעים ממדריד לתל אביב התאחרה בכ- 13 שעות. כל אחד מהתובעים תבע 600 יורו, בהסתמך על כתבה באתר אינטרנט, לפיה יש תקנות המחייבות את חברות התעופה מהמדינות החברות באיחוד האירופי.

התובעים מבקשים לפצותם בגין אי נוחות והתרגזויות.

הנתבעת טענה כי האיחור נבע ממגבלות שעות הטיסה של הצוות, וכי דבר החקיקה עליו מסתמכים התובעים הינו חקיקה אירופית, שברי החקיקה שלה אינם חלים על ישראל. עוד טוענת הנתבעת כי סעיף 10 לחוק התובלה האוירית, תש"ם – 1980 מונע בית משפט ישראלי מלדון בראש נזק שאינו מצוי בחוק ותביעה בגין "אי נוחות והתרגזויות" אינה מצויה כראש נזק בחוק.

נפסק (כב' השופט ג' שטרסמן ):

  1. לסוגית תחולת התקנות האירופאיות: התקנות האירופאיות הינן "בבחינת דין זר שעל התובעים המסתמכים עליו היה להוכיחו בבית משפט ישראלי. התובעים לא הציגו לבית המשפט את התקנות, כלומר לא הוכיחו דבר לגביהן ורק מסיבה זו דין תביעתם להידחות ככל שהיא מסתמכת עליהן".

  2. לסוגית יחוד העילה ואי אפשרות פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש: מאז שנפסק כי סעיף 10 לחוק אינו מאפשר לפצות נוסע בראש נזק שאינו על פי חוק התובלה האוירית בבר"ע 11372/95, הפסיקה השתנתה, ובתי המשפט קבעו כי ניתן לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש שנובעת מאיחור בטיסה (ת"א (ת"א) 2267/98 בש"א 103233/98 ויסולי ואח' נ' חברת TWA; ע"א (חי') 1346/05).

  3. בהסתמך על בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל: "יחוד העילה אינו חוקתי" ולפיכך, "מי שנגרמו לו נזקים שונים מאלה הקבועים בחוק זה, רשאי גם רשאי לתבוע פיצוי לפי כל חוק אחר (במקרה זה תביעה חוזית או תביעה נזיקית".

  4. התובעים גילו חמדנות של ממש בתביעה זו. "לו פתחו בתי המשפט את שעריהם לפני כל "המתרגזים" והניחו להם לתבוע על ימין ועל שמאל, אפשר היה לסגור את יתרת התיקים מכאן ועד הודעה חדשה. הכל מתרגזים בלא לתת את דעתם לטיבו של המעשה המרגיז או למשקלו בחיי היום יום".

  5. שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט. כאשר בית המשפט פוסק בראש נזק זה עליו להבטיח, ש"צריך הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לעמוד במבחני הסיבתיות והצפיות (ע"א 348/79 כפי שהובא בע"א 611/89 דרוקר בע"מ נ' נחמיאס ואח', פ"ד מו (2), 60)".

לכל אחד מהתובעים נפסק פיצוי בסך 150$.

ת"ק (תל אביב) 9864/06 ד"ר עמירם גבע נ' איבריה נתיבי אוויר ספרדיים (לא פורסם) (פס"ד מיום 30.9.07).

טיסת התובעים ממדריד לתל אביב בוטלה. הנתבעת הסדירה לתובע טיסה חלופית כעבור כ- 14 שעות וסיפקה לו מלון לשהייה והסעות משדה התעופה ואליו. לטענת התובע, מגיע לו פיצוי בסך 600 יורו, בהתאם לפיצוי הנקוב בתקנות האירופאיות.

הנתבעת מודה באיחור, אך טוענת שהדבר נבע ממגבלות שעות טיסה של הטייסים.

"הנתבעת טוענת שלהוראות התקנון שתוקן על ידי הפרלמנט האירופי והוחל על החברות בשוק האירופי המשותף, אין תוקף מחייב בדין הישראלי. הדינים החלים על המקרה הם אלה הקבועים בחוק התובלה האווירית ואמנת ורשה. בנוסף טוענת הנתבעת, שגם לפי הוראות התקנון האירופי אין התובע זכאי לפיצוי הנטען".

נפסק (כב' השופטת יעל אילני ):

  1. "הטענה בדבר חלותן של התקנות האירופאיות לא הוכחה. מדובר, לפי הנטען, בדין זר, ולא הוכחה החלתו של הדין במשפט הישראלי. לא הוכח גם שהנתבעת נטלה על עצמה התחייבות לפצות את התובע בהתאם לאותן תקנות, בהסכם שנכרת בינה לבין התובע".

  2. "הדין החל על המקרה הא זה הקבוע בחוק התובלה האווירית, ומכוחו".

  3. הנתבעת לא הוכיחה את הטענה שהעיכוב נבע מסיבות שלא היו בשליטתה. "ביטול הטיסה או דחייתה בשל מגבלות שעות הטיסה המותרות כשלעצמן, אינם בגדר "כוח עליו" שלא ניתן לצפותו מראש ולהיערך אליו".

התובע פוצה בסך 1,500 ₪ בגין אובדן יום עבודה, על דרך האומדן.