דף הבית מפת האתר חוקים ותקנות כניסה לישראל דרכונים יציאה לחו"ל בטוח נסיעות לחו"ל השכרת רכב תחבורה שיט תעופה מורי דרך בתי מלון טיולים מאורגנים סוכנויות נסיעות אתרי תיירות טיים שרינג מועדוני נופש שדות תעופה עידוד השקעות הון קישורים דף קשר TOURISM LAW שונות IFTTA פורום/Forum חיפוש/SEARCH

 

תנאי העסקה עמלות למורי דרך אחריות לנזקי גוף תקנות מורי הדרך פסקי דין

מורי דרך

הסדרת פעילותם של מורי דרך בישראל

כבר בשנת 1927 הסדיר המחוקק המנדטורי את פעולתם של מורי הדרך בפלשתינה – א"י, בפקודת מורי הדרך, 1927 ואף התקין תקנות לביצועה – תקנות מורי הדרך, 1927.

ב- 1961 הותקנו תקנות מורי הדרך, התשכ"ב – 1961. בשנת 1967 תוקנו התקנות. בשנת 1978, בעקבות חקיקת חוק שירותי תיירות, תשל"ו – 1976 הוחלף שמן של התקנות לתקנות שירותי תיירות (מורי דרך), התשכ"ז – 1967.

חוק שירותי תיירות, תשל"ו – 1976 מגדיר כ"שירות תיירות" מתן שירותי מורה דרך. ברם, ההגדרה הינה הגדרה מורכבת.

"אלה שירותי תיירות:

(5) שירותי מורה דרך בתמורה או הניתנים בידי מסיע בתמורה או בידי מי שמשתתף בקבוצה של תיירי חוץ או מתלווה אליה, בכל אחד מאלה:

  1. סיור;

  2. אתר או מוסד שיש בו ענין לתייר חוץ, למעט הדרכה במוסד שניתנת מטעמו;"

מהגדרה זו יש להבין כי מרכיב התמורה בגין שירותיו של מורה הדרך הוא מרכיב עיקרי. מי שנותן הדרכה כנגד תשלום נחשב כ"שירות תיירות" והחוק חל עליו. כך אף אם מסיע מקבל תמורה עבור ההסעה ומבצע הדרכה, הוא נכנס להגדרה של "שירות תיירות".

תקנות שירותי תיירות (מורי דרך), התשכ"ז – 1967, קבעו הוראות שונות לגבי הדרכה בידי מורי דרך.

תקנות אלו קובעות:

"לא ישמש אדם מורה דרך בתמורה, לא ישמש מסיע בתמורה כמורה דרך ולא יציע אדם שירותיו כמורה דרך בתמורה, אלא אם יש בידו רשיון" (תקנה 9ג.)

יש לשים לב שבהוראות התקנה אין התייחסות להדרכה בידי מי שמשתתף בקבוצה של תיירי חוץ או מתלווה אליה (כפי שיש בהגדרת "שירותי תיירות" בחוק שירותי תיירות).

תקנה זו נדונה פעמיים בבית המשפט הגבוה לצדק, בעתירת עמותת מורי הדרך לתיירות בישראל:

בג"צ 441/87 עמותת מורי הדרך לתיירות בישראל ואח' נ' שר התיירות ואח', פ"ד מא (4) 460

בעתירה זו עתרה עמותת מורי הדרך לתיירות בישראל כנגד שר התיירות ורשויות האכיפה השונות ב- 3 נושאים:

  1. התרת הדרכה של קבוצות צליינים על ידי מי שאינם מורי דרך מורשים, אלא על ידי "רועים רוחניים";

  2. אי סבירותה של תקנה 9ג לתקנות שירותי תיירות (מורי דרך), האוסרת הדרכה על ידי מי שאינו מורה דרך, רק כאשר ההדרכה נעשית בתמורה. העותרים טענו כי התקנה היא בלתי סבירה וכי יש לתקנה באופן שתאסר הדרכה בין בתמורה ובין ללא תמורה בפעולה אשר אותה הסדיר החוק.

  3. מדיניות האכיפה של רשויות האכיפה כלפי הפרה של הוראות חיקוקי התיירות השונים.

בית המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה, על כל מרכיביה ופסק:

ההבנה העקרונית אשר הושגה בין משרד התיירות לבין הכנסיות, כי קבוצות צליינים תהינה מודרכות על ידי אנשי כמורה ודת מטעם הכנסיות בכל מקום בארץ שבו הדרכה דתית פולחנית הינה המטרה העיקרית של הביקור, הינה סבירה ואינה נוגדת את הוראות החוק והתקנות שהותקנו מכוחו.

אין מקום למסקנה כי האמור בתקנה 9ג הוא בלתי סביר, ובוודאי שאין מקום למסקנה, שקיימת אותה מידה של אי-סבירות היורדת לשורשו של עניין, שיש בה כדי להצדיק התערבותו של בג"צ.

כאשר מוגשת תלונה על הפרה של הוראה מהוראות החוק, צריכה תלונה זו להיבדק כיאות ורצוי גם שתינתן תשובה, המבהירה מהן המסקנות העולות מן התלונה שהוגשה. לאור נכונות המשיבים לפעול בכיוונים שהותוו על ידי בג"צ, אין מקום להוצאת צו-על-תנאי.

על פסק דין הוגשה בקשה לדיון נוסף:

ד"נ 27/87 עמותת מורי הדרך לתיירות בישראל ואח' נ' שר התיירות ואח', לא פורסם.

הבקשה נדחתה.

בג"צ 455/89 עמותת מורי הדרך לתיירות בישראל ואח' נ' שר התיירות ואח', לא פורסם.

בעתירה זו חזרו העותרים בבג"צ 441/87 על עתירתם. ביום 19.2.92 נדונה הבקשה למתן צו על תנאי. בית המשפט פסק:

"לא ראינו להוסיף על מה שנאמר כבר בנושא העתירה בבג"צ 441/87 (עמותת מורי דרך לתיירות בישראל נ. שר התיירות לא פורסם).

העתירה נדחית.

העותרים יישאו בהוצאותיו של המשיב הראשון בסכום של 3,000 ש"ח.

ניתן היום, ט"ו באדר א' התשנ"ב (19.2.92), בפני עו"ד לוינסון, עו"ד מזוז ועו"ד אלטבאואר".

 

ענין זה אף נדון בדו"ח מבקר המדינה (מס' 35) לשנת 1985 (בעמ' 691)