בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

א.         מהות העתירה

 

זו עתירה עפ"י חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998, (להלן: "החוק" או "חוק חופש המידע") בה מתבקש בית המשפט ע"י העותרים ליתן צו המורה למשיבים למסור מידע המבוקש על ידם, קרי, חוזים שנחתמו בין המשיבה 1 למשיבה 2.

 

 

ב.         עובדות רלבנטיות

 

העותר 1 הנו טייס פרטי המשמש כיושב ראש עמותת האירובטיקה בישראל, היא העותרת 2.

העותר 1 וטייסים נוספים החברים בעמותה, משתמשים במסגרת פעילותם בשירותי המשיבה 1.

לאוזני העותרים הגיעה ידיעה לפיה חתמה המשיבה 1 חוזה  או חוזים חדשים (להלן: "החוזים") עם המשיבה 2 , לקראת הפרטתה.

העותרים סבורים כי חוזים אלו עלולים לפגוע בצורה לא סבירה במשתמשים אחרים בשירותי הרשות.

למסקנה זו הגיעו מפירוש סעיף 7 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז – 1977,(להלן: "חוק הרשות") לפיו כל הטבה כספית הניתנת לטייס או לחברת תעופה על ידי הרשות, חייבת להיות מכוסה תקציבית על ידי גבית תשלום נוסף מטייסים או מחברות אחרות.

העותרים רצו לוודא שהחוזים שנחתמו לא יפגעו בהם ולכן פנו ביום 25.5.03 למשיבה 1 בבקשה לקבלם לעיון.

ביום 19.06.03 שיגרה הרשות תשובה שבה סרבה לבקשה בהסתמך על סעיף 9(ב)(6) לחוק.

לטענת העותרים התשובה לא נומקה כמתחייב עפ"י דין.

ביום 06.07.03 שלחו העותרים מכתב נוסף למשיבה 1 ובו ניסו להניע אותה מהחלטתה, אך ניסיון זה לא צלח. ומשום כך הוגשה העתירה לבית המשפט.

לאחר הגשת העתירה קיבל ב"כ העותרים את החוזה שהתבקש על ידו כאשר קטעים מתוכו הושחרו, נמחקו או הושמטו.

בהסכמת המשיבה 1 ובאישור בית המשפט הוגשה עתירה מתוקנת המתייחסת למצב החדש.

כמו כן צורפה לעתירה זו חברת "אל על" בע"מ, המשיבה 2.

לטענת העותרים חסרים בחוזים נושאים רבים אשר ההצדקה למחיקתם נותרה סעיף 9(ב)(6) לחוק.

גם הפעם טוענים העותרים כי פרט לציטוט הסעיף לא התקבלו כל הנמקות למחיקות הרבות.

בעקבות טענות אלו קיבלו העותרים חומר נוסף.

עתירתם וסיכומיהם מתייחסים לחומר שטרם התקבל.

המשיבה 1 טוענת כי מאפייניה שונים ממאפייני גופים ציבוריים אחרים עפ"י פרשנותה שלה לסעיף 7 לחוק הרשות. לטענתה המחוקק קבע קו מנחה שיש בו כדי לדמות אותה בהקשר הכלכלי-עסקי, במידה רבה, לגופים עסקיים פרטיים.

המשיבה 1 מכחישה את טענת העותרים לפיה החלטותיה לא נומקו. לגישתה כתב התגובה נתמך בתצהיר של הממונה על מסחר, נכסים ופיתוח עסקי ברשות שדות התעופה, והוא מהווה נימוק מספיק.

המשיבה 2 מתנגדת לחשיפת הפרטים אשר נמחקו בחוזים. עמדתה היא כי אין חובה על הרשות למסור אותם מכוח סעיף 9(ב)(6) לחוק.

מכאן העתירה.

 

 

 

ג.          הפלוגתאות בין הצדדים

 

מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

 

-           האם ראוי היה לצרף את חברת  "אל על" בע"מ כמשיבה 2 לעתירה ?

-           החל חוק חופש המידע על המשיבות?

-           האם יש למסור את החוזים במלואם לעיון העותרים?

 

 

ד.          האם ראוי לצרף את חברת "אל על" בע"מ כמשיבה 2 לעתירה ?

 

המשיבה 2 הלינה על צירופה לעתירה זו. לטענתה העותרים אינם מתחריה ואינם דומים לה בפעילותם ולכן אין כל סיבה ממשית לבקשת המידע לגביה.

איני מקבלת טענה זו  משני טעמים:

האחד, הטענה הועלתה בסיכומי המשיבה 2 בלבד ולא נטענה בתגובתה לעתירה, ובכך יש משום הרחבת חזית אסורה.

הטעם השני מקורו בתקנה 6(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000. (להלן התקנות) שזו לשונה:

 

" 6. משיבים בעתירה

(א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה."

 

הכל מסכימים כי בחשיפת החוזים שבין המשיבה 2 למשיבה 1 במלואם, עלולה להיות פגיעה בחברת "אל על".

ברגע שהמשיבה 1 פנתה לחברת אל על בבקשה לקבל הסכמתה להגשת החוזים, וזו סירבה הופכת היא לגורם נוסף העלול להיפגע כתוצאה מגילוי המידע ולכן יכולים העותרים להפנות בקשתם גם אליה, ואף לתובעת כבעל דין חיוני.

אשר על כן אני דוחה את טענת המשיבה 2 וקובעת כי אין למחוק אותה מעתירה זו.

 

ה.         החל חוק חופש המידע על המשיבות?

 

סעיף 1 לחוק חופש המידע מעניק לאזרח זכות קנויה לקבלת מידע בעל אופי ציבורי מהרשות הציבורית.

זו לשונו:

 

"לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".

 

הוראות החוק הנן חלק מהמשפט הציבורי בישראל ובשל כך עלינו לבחון תחילה האם המשיבות בענייננו שייכות לענף המשפט הקרוי "משפט ציבורי".

בעתירה זו שתי משיבות, ולכן הדיון יתייחס לכל אחת מהן בנפרד.

 

המשיבה 1:

המשיבה 1 טוענת כי יש לדמות אותה בהקשר הכלכלי – עסקי, לגופים עסקיים פרטיים, זאת לאור סעיף 7 לחוק הרשות שזו לשונו:

 

            "קו מנחה בפעולות הרשות יהיה לנהל את כלל שדותיה, ועד כמה שניתן - כל שדה תעופה משדותיה, על יסוד חישובים כלכליים וכמפעל הנושא את עצמו."

 

המשיבה 1 סבורה כי בהיותה "מפעל הנושא את עצמו" שאינו מתוקצב ע"י המדינה הרי שיש בכך להעיד על הפן הפרטי שבאופיה וזהו הפן הרלבנטי לענייננו.

סעיף 2 לחוק מגדיר מהי "רשות ציבורית" ובהגדרה זו נכלל "תאגיד שהוקם בחוק".

רשות שדות התעופה מהווה תאגיד ציבורי, החוק המעניק לה את מעמדה הוא חוק הרשות.

אכן, נכון לומר כי רשות שדות התעופה הנה תאגיד ציבורי הנותן שירות בעל אופי עסקי, אך אין בכך בכדי להוציאה מגדרו של חוק חופש המידע.

 

כותב פרופ'  י' זמיר בספרו:

 

            "גם כאשר התאגיד עושה עסקאות בכובע של המשפט הפרטי, אין הוא מסיר מעל עצמו את הכובע של המשפט הציבורי".

(י' זמיר, "הסמכות המינהלית" (כרך א', נבו הוצאה לאור בע"מ – תשנ"ו), עמ' 401).

 

העסקאות אותן עושה הרשות בכובעה הפרטי כפופות לדינים ולהלכות של המשפט הציבורי ובכלל זה לעקרון חופש המידע.

מהאמור לעיל הרי שעל המשיבה 1 חלות הוראות חוק חופש המידע.

 

ומה באשר למשיבה 2?

במאמר מוסגר אציין כי נשוא הדיון והסיכומים הוגשו טרם מכירתה של חברת אל-על לגורם פרטי.

לטענת המשיבה 2 היא חברה מעורבת כהגדרתה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה – 1975.

אין חולק כי חברה מעורבת אינה מנויה מפורשות במסגרת סעיף 2 לחוק, אך האם יש בכך כדי לקבוע שחוק חופש המידע אינו חל עליה?

סבורני שלא. ס"ק (10) לסעיף 2 מדבר על גוף אחר הממלא תפקיד ציבורי, ומבוקר ע"י מבקר המדינה, המשיבה 2 נכנסת להגדרה זו.

במה דברים אמורים?

המשיבה 2 הנה גוף דו מהותי.

זאת ניתן להסיק מבחינת מהותה הפונקציונאלית, כפי שנקבע בבג"צ 731/86 בשג"צ 91/87 ,מקרו דף נ' חברת חשמל לישראל בע"מ ואח', (פ"ד מא(2) 44 ):

 

"לא הצורה הארגונית היא הקובעת לעניין זה אלא מהותו הפונקציונאלית של התפקיד המבוצע ע"י הגוף".

 

המשיבה 2 הוקמה בשנת 1949 כחברת התעופה הלאומית של ישראל. כיום יש לה מתחרות אחדות אך במהותה הפונקציונאלית היא החברה הישראלית הגדולה ביותר המספקת שירותי תעופה לציבור הרחב, מכאן נגזרת הגדרתה כגוף דו מהותי.

הדין החל על המשיבה 2 בהיותה גוף דו מהותי מושפע גם הוא מאופיה.

 

 

 

 

כותב פרופ' ז' סגל בספרו:

 

            " אם אופיה הדומיננטי של פעילות הגוף, הוא ציבורי מובהק, מן הראוי להחיל עליה, בהחלטה שיפוטית, את עקרונות היסוד של המשפט הציבורי – תהא צורת התאגדותו של הגוף אשר תהא.

                אף בהנחה שעל גוף "דו מהותי", לא יחול המשפט הציבורי במלוא פריסתו, הרי שדי בהחלת עקרונות היסוד שלו כדי שתחול על גופים כאלה חובת הגילוי של מידע ציבורי."

(פרופ' ז' סגל, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע" (הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין תש"ס – 2000) עמ' 134).

 

לאור כל האמור הרי שגם על המשיבה 2 חל חוק חופש המידע.

 

 

ו.          היש למסור החוזים או חלקם לרשות העותרים?

 

חוק חופש המידע פתח בפני האזרח חלון המאפשר לו להסתכל ולבחון את פעולות הרשות.

חלון זה עלול להסגר בהתקיים חריגים שונים הקבועים בחוק.

חריגים אלו מאפשרים לרשות להפעיל נוסחת איזון בין זכות האזרח לדעת לבין ההגנה על עקרונות שונים כגון: ביטחון, יחסי חוץ, סודות מסחריים ומקצועיים ועוד.

בענייננו טוענות המשיבות שחל החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6) לחוק שזו לשונו:

 

            "9 . . .

(ב)  רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

. . .

                 (6) מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לענינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי;למעט מידע שהוא אחד מאלה -

 (א) מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה;

(ב) תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד."

 

במקרה דנן המחלוקת הנה בנוגע להוראות בחוזים המתייחסות לנתונים הבאים: התמורה, דמי השימוש ודמי ההרשאה, ביטוח, דמי פיגורים, ומחיר השירות למקבל השירות, באחד מן החוזים.

ההנמקה להשחרת הוראות אלו הנה כי מדובר בהוראות אשר נקבעו על בסיס משא ומתן ומתייחסות באופן פרטני למשיבה 2, ומשכך מהוות סוד מסחרי.

יתר ההוראות שבאופיין סטנדרטיות ואינן תולדה של משא ומתן מסחרי בין הצדדים, נחשפו בפני העותרים.

הוראות נוספות אשר הושחרו הן אלו הנוגעות לתאריכים ולתקופות החוזה. ההנמקה להשחרתן גם היא שהן סוד מסחרי הנובע מאופיה המיוחד של המשיבה 2 כשוכרת השטחים הגדולה ביותר מידי המשיבה 1.

המשיבה 1 אינה מעוניינת ליצור תקדים ביחס להתקשרויות קיימות ועתידיות עם גורמים עסקיים נוספים, אשר עלול לפגוע, לטענתה, בכושר ניהול המשא ומתן שלה ובכך להביא לפגיעה בהכנסותיה.

גישת המשיבות הנה כי המידע המבוקש הנו פרי משא ומתן שהתנהל ביניהן, ועל כן מדובר במידע ו/או בעניינים מסחריים משותפים להן ושאין לעותרים זכות קנויה לראות ו/או לעיין בו.

 

נבחן האם בסודות מסחריים עסקינן ?

 

המשיבה 1:

בחוק חופש המידע לא הוגדר המונח "סוד מסחרי" פתרון אפשרי לבעיה זו הועלה ע"י פרופ' ז' סגל בספרו:

 

"הגדרה חוקית רחבה ניתנה על ידי המחוקק בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999. בחוק הוגדר המונח "סוד" או "סוד מסחרי" כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט באמצעים סבירים לשמור על סודיותו."

הגדרה זו יכולה לשמש מקור להיקש בעת עשיית איזון בין שקיפות לבין סודיות לצורך פרשנות חוק חופש המידע".

(שם עמ' 212).

 

העותרים טוענים  כי לרשות ציבורית אין סודות מסחריים, זאת משום שאינה נמצאת בתחרות עם גופים אחרים במדינה; המשיבה 1 מספקת שירותים לציבור מכוח חוק ואין לה מקבילה במדינת ישראל, פועל יוצא הוא שלא קיימת תחרות.

בשל אופיה המיוחד של המשיבה 1 איני מקבלת טענה זו.

המשיבה 1 הנה תאגיד שהוקם עפ"י חוק ועונה להגדרת רשות ציבורית. יש לה פן נוסף והוא הפן הפרטי במסגרתו מציעה היא שטחים להשכרה ועורכת חוזים עם גופים שונים.

בסיכומיה הסבירה המשיבה 1 כי היא פועלת בסביבה תחרותית מול אזורי תעשיה המציעים גם הם שטחים להשכרה, וכי גילוי פרטי החוזים עשוי לפגוע בכוח המיקוח שלה בעתיד.

האם יש בכך כדי לקבל את טענת המשיבות, שמדובר בסוד מסחרי ?

המשיבה 1 הסבירה כי הסעיפים שהושחרו משתייכים לקבוצת הסעיפים אשר נוסחם הסופי הנו פרי של משא ומתן בינה לבין המשיבה 2, בשל אופים זה סבורה המשיבה 1 כי הם בגדר סוד מסחרי שחשיפתו תביא לפגיעה בהכנסותיה.

המשיבות בחרו שלא לחשוף סעיפים רבים מתוך החוזים, סעיפים אשר ענייניהם שונים ומגוונים. סבורני כי באמירה שהסעיפים הנם פרי מו"מ אין די על מנת למנוע מהציבור לדעת. 

האמירה הנ"ל כללית ועמומה דבר המקשה ואינו מאפשר לבית המשפט לערוך את האיזון בין החריגים שבחוק לבין עקרון השקיפות .

סעיף 9(ב)(6) לחוק מתנה את מימוש החריג בהוכחה כי " . . . פרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו . . .".

אמירה כוללנית לפיה יש בחשיפת המידע לפגוע בהכנסות המשיבה 1 אינה מספיקה לצורך הקביעה שאין לחשוף את המידע.

קבע השופט מצא:

 

"טענת המערערת, כי מסירת המידע תפגע "בעיסוקה" או "באינטרסים המקצועיים והכלכליים" שלה, נוסחה בלשון כללית וסתמית. בהיעדר הסבר קונקרטי וראיות משכנעות למהותה של הפגיעה הצפויה לה, אין לייחס כל משקל לטענותיה בדבר מניעיו של המשיב. המסקנה העולה מן האמור היא, כי המדובר במידע בעל אופי ציבורי, המצוי בידי רשות ציבורית, ואשר לא הוכח כי חשיפתו תגרום לפגיעה ממשית באינטרס מוגן של המערערת. מידע כזה זכאי המשיב לדרוש ולקבל, מכוח חוק חופש המידע, מבלי שמניעיו להגשת הבקשה יועמדו למבחן".

(ע"א 6576/01, החברה לייזום מיסודה של נ' אמיר לירן, פ"ד נו(5), 817).

 

איני מתעלמת מהעובדה כי בקשת העותרים לצו למתן הסברים נדחתה על ידי (בש"א 31803/04). עם זאת אין בנתון זה כדי לשחרר את המשיבה 1 ממתן הסבר בתשובתה לעתירה.

המשיבה יכולה הייתה להסביר יותר, כיצד יש באופים של הסעיפים המושחרים כדי להוות סוד מסחרי וכיצד חשיפתו של סוד זה תפגע בה; ובמיוחד שעפ"י עמדת המשיבה מס. 2, המדובר "בלקוח" מיוחד שעמו יש יחסי מסחר מקום המדינה, השוכר שטחים רבים וכתוצאה מכך חוזיו מוארכים וההתיחסות כלפיו מיוחדת.

צא ואמור-, כיצד ניתן להסיק על תנאי הסחר מסוג יחסים כזה, לגבי מתקשרים אחרים? שאני.

המשיבה 1 ביקשה להקיש מתוצאת פס"ד שניתן על-ידי בענין קר שירותי רפואה (עת"מ 1149/02 קר שירותי רפואה נ' שר האוצר), סבורני שאין מקום לעשות כן.

באותו ענין דובר בעתירה לחשיפת תקציבי בריאות אשר באופים ובאופן יצירתם שונים בתכלית מהחוזה נשוא ענייננו.

בגיבוש תקציב כרוכה עבודה רבה המצריכה מחשבה מעמיקה שיקול דעת וידע רב. חוזה שכירות לעומת זאת, מרבית סעיפיו סטנדרטים כאשר בהתאם לענין נעשים בהם שינויים.

בקביעת תחילת וסיום התקשרות אין כל יצירתיות, כך גם לענין מועדים אחרים, קביעת התמורה וכו'.

מכאן שאין להקיש בין המקרים, כמו שאין להקיש בין התקשרות עם גוף השוכר שטחים מרובים, לתקופות ארוכות ומכאן נגזרים תנאי החוזה, לבין גוף או פרט אחר, שאינו שוכר שטחים רבים, ותקופת התקשרותו עם המשיבה 1, אינה מקום המדינה. 

נטען כי במקרה זה יחול סעיף 10 לחוק. הסעיף מורה לרשות לשקול עמדתה בדבר חשיפת מידע עפ"י קריטריונים שונים ביניהם עניינו של המבקש והציבור בכללותו במידע.

המשיבה 1 טוענת כי שיקוליה סבירים, לגרסתה העובדה כי העותרים משתמשים בשירותיה אינה מקימה להם עניין מיוחד.

התרשמותי שונה. סבורני כי לעותרים ולציבור המשתמש בשירותי התעופה בישראל, יש עניין במידע האמור, אם לא למטרת עסקיו כי אז לצורך הבדיקה, הכיצד רשות ציבורית מתנהלת.

ובנוסף, אך טבעי הוא שאדם הבא לשכור שטח מגוף זה או אחר יהיה מעוניין להשיג את המחיר הזול ביותר. המשכיר לעומתו יבקש להשיא רווחיו מעסקת השכירות. כאשר מדובר ברשות ציבורית עליה להכניס למשוואה שיקול נוסף, הוא השיקול הציבורי, ומכאן שעליה לאזן בין רצונה למקסום רווחיה לבין היותה גוף המספק שירות לציבור.

בהיות המשיבה 1 גוף מרכזי המספק שירותי תעופה ביניהם השכרת שטחים בשדות התעופה וסביבתם, הרי שלפעולותיה ולהחלטותיה עשויה אולי להיות השפעה על "הטייס הקטן".

ברור לכל, שלא ניתן להשוות בין המשיבה 2 לבין טייס בודד או ארגון טייס קטן יחסית. דומני, כי גם העותרים אינם מצפים לקבלת תנאים זהים לאלו שמקבלת המשיבה 2 (עמ' 2 שורות 19-20)  עם זאת תנאים אלו צריך שיהיו במתחם הסבירות ולא מפליגים באופן שיעלה כדי פגיעה ביתר מקבלי השירותים.

מאחר והעותרים תלויים בשירותיה של המשיבה 1 הרי שיש לתת עדיפות לאינטרס שלהם לעיין בחוזים.

אינטרס זה גובר על האינטרס העסקי לו טוענת המשיבה 1 כשראוי להדגיש שפגיעה באינטרס זה לא הוכחה.

מאחר ובשדות התעופה במדינת ישראל עושים שימוש אנשים וארגונים בנוסף לעותרים הרי שלא מדובר במידע רק לצרכים פרטיים, עובדה המחזקת את מסקנתי באשר לעליונותו של עקרון חופש המידע וזרימתו בעניין זה.

לאור האמור לעיל אני מקבלת את העתירה וקובעת כי על המשיבה 1 להציג בפני העותרים את החוזים במלואם.

למעלה מן הצורך אתייחס גם למשיבה 2 מתוקף התקשרותה עם המשיבה 1.

 

המשיבה 2:

האם יש לאסור על חשיפת המידע עקב קיומו של סוד מסחרי של המשיבה 2 ?

המשיבה 2 בסיכומיה מחזקת את טענות המשיבה 1 בנוגע להיות המידע המבוקש סוד מסחרי שלה, קרי של המשיבה 1, למעט אותו מידע שפורסם בתשקיף. אין בדברים אלו משום שינוי משמעותי או נכון יותר לומר תוספת אשר יכולה לשפוך אור על  ולהסביר בפירוט רב יותר את הסיבה לקיומו של החריג. מכאן שאיני רואה מקום לדון בטענות אלו.

המשיבה 2 טוענת כי המידע המבוקש עלול לפגוע ביתרון התחרותי שלה מול מתחרותיה וכמו כן עלול לפגום ביחסיה עם המשיבה 1 דבר שיביא לפגיעה באינטרס הכלכלי מסחרי שלה;

בנוסף טוענת היא כי החוזים אינם קניינה הבלעדי של המשיבה 1 אלא הם מידע משותף של שני הצדדים למשא ומתן ולעסקה.

דין כל הטענות להדחות מהטעמים הבאים:

בענייננו ניתן להתייחס למשיבה 2 בשני אופנים:

האחד, כחברה בע"מ שאופיה דו מהותי ובשל כך נכנסת במסגרת הגדרת "רשות ציבורית";

 השני, כגוף שלישי המתקשר עם גוף ציבורי, קרי המשיבה 1.

המשיבה 2 לא הסבירה לבית המשפט כיצד הסעיפים השונים בחוזים עלולים לפגוע בפעילותה, כפי שפורט לעיל. על מנת לעמוד בחובת ההוכחה היה עליה לפרט לפחות לגבי מקצת הסעיפים המושחרים אם לא כולם, כיצד הם מהווים סוד מסחרי וכיצד חשיפתו תביא לפגיעה בה. את תקוותי לקבל הפירוט האמור הבעתי בישיבה מיום 20.04.04 אך לצערי היא נגוזה.

יש לחזור ולומר כי טענה סתמית לפגיעה בתחרות, כשאין דמיון בין הצדדים המתקשרים, אינה מספיקה על מנת לפגוע בזכותו הבסיסית של האזרח לדעת.

יתר על כן, כאשר המשיבה 2 התקשרה עם המשיבה 1 היה עליה להביא בחשבון כי השקיפות הנדרשת מרשות ציבורית תחייב בנסיבות מסוימות גם אותה.

כפי שכבר ציינתי בעבר:

 

"כל חברה בע"מ וכל אדם פרטי המתקשרים עם המדינה בחוזה עסקי – כלכלי, צריכים לקחת בחשבון, שהתקשרותם זו ברמה הנורמטיבית עשויה להיות מוצגת בפני כל דורש, מכח הרעיון הגלום בחוק חופש המידע, קרי: שקיפות פעולות הרשות והמינהל, ובהעברת מידע שאינו פטור עפ"י הדין או שיקול הדעת לכל מבקש".

(עת"מ 2052/04 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח')

 

המשיבה 2 טוענת כי בתשקיפים המפורסמים אודות פעילותה מצויים פרטים הקשורים להתקשרותה עם המשיבה 1 ויש בכך די (נספח 3 לסיכומי העותרים).

העותרים טוענים מצידם לגבי אותו עניין כי יש בכך משום הוכחה כי אין בסיס לטענה בדבר סוד מסחרי.

בשורה התחתונה המידע שבתשקיפים גלוי ולכן איני רואה איך טענות אלו יכולות לשמש את מי מהצדדים. העותרים קיבלו בעניינים אלו את מבוקשם והמשיבה 2 אינה כופרת בזכותם לקבלת מידע זה.

המחלוקת נותרה לעניין המידע המושחר ולגביו אני קובעת כי יש להציגו בפני העותרים.

לאור כל זאת אני קובעת כי על כל אחת מהמשיבות לשלם לעותרים שכ"ט עו"ד בסכום של 12,500 ₪ + מע"מ וכן את הוצאות המשפט אותן ישום הרשם. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין.

המזכירות תמציא בהמצאה כדין את פסה"ד לב"כ כל הצדדים.

 

ניתן היום 6/2/05, בהעדר.