בתי המשפט

 

 

 

החלטה

 

האם "טיסת כייף", במסגרתה הטיס טייס את חברו ובנו של אותו חבר, טיסה שהסתיימה, למרבה הצער, בתאונה מחרידה, בה קופדו חייהם של הטייס והנוסעים, הינה בבחינת "תובלה אוירית", עליה חלות הוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בורשה בשנת 1929, כפי שתוקנה מעת לעת (להלן: "אמנת ורשה") ומשכך, מוגבלת זכות התביעה בגין התאונה, בין היתר בתקופת ההתיישנות הקבועה באמנת ורשה? על שאלה זאת התבקשתי להשיב במסגרת ההחלטה הנוכחית.

על העובדות הבסיסיות אין כמעט מחלוקת והן תפורטנה להלן בקצרה: ביום 17.10.00, אירעה תאונה בה התרסק מטוס שהוטס על ידי עמית בן דוד ז"ל. במטוס היו אותה עת ארבעה אנשים, שהיו הטייס המנוח, חברו עופר כהן ז"ל, ניצן עין דור ז"ל ובנו, רן עין דור ז"ל, שיורשיהם הם התובעים בהליך הנוכחי.

בין הטייס המנוח לבין ניצן עין דור ז"ל היתה היכרות על רקע עבודה והטיסה, כאמור בפתח ההחלטה, היתה טיסת כייף, אליה הוזמנו האב ובנו, כשהם לא נשאו בכל תשלום שהוא בגינה. אמנם נעשו ניסיונות מסויימים לטעון כי לא היה מדובר בטיסה כזאת (וזאת היתה נקודת המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים), אך מתצהיר התובעת מס' 1 ומחקירתה בבית המשפט עולה, כי אכן מדובר היה בטיסה שהמנוחים הוזמנו אליה על בסיס חברי, היא יצאה משדה התעופה בהרצליה ואליו היתה אמורה לשוב בחלוף זמן לא רב. מהראיות המעטות שהובאו עולה, כי ניצן עין דור ז"ל, היה אמור להוציא את מכוניתו מהמוסך בשעות הצהריים (הימים היו ימי חול המועד סוכות והמוסך אמור היה להסגר מוקדם). התשתית העובדתית כפי שפורטה בתצהיר התובעת מס' 1 ותוארה לעיל, לא נסתרה.

הן הנתבע מס' 1 והן הנתבעים מס' 2-7, סבורים כי יש לסלק את התובענה על הסף. לטענתם, משאירעה התאונה ביום 17.10.00, ומשהוגשה התובענה ביום 20.3.03, הרי שבשים לב להוראות חוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 (להלן: “החוק"), המחיל על תובלת פנים את הוראות אמנת ורשה ובשים לב להוראת סעיף 29 לאמנת ורשה, הקובעת תקופת התיישנות בת שנתיים, התיישנה התובענה במועד בו הוגשה, ודינה דחיה על הסף.

הטענה נסמכת בעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון בד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (להלן: "הלכת טייכנר"). בהלכת טייכנר, קבע בית המשפט העליון הלכה ברורה, לפיה יוחלו הוראות אמנת ורשה באופן דווקני מבלי שיחול עליהן הסייגים הקבועים בחוק ההתיישנות.

התובעים כאמור, סבורים שהוראות אמנת ורשה אינן רלוונטיות, באשר ברור למקרא החוק, שהוא לא בא לעסוק כלל בשאלת טיסות דוגמת הטיסה נשוא התובענה הנוכחית, ולפיכך, דין הבקשה להידחות.

התקיים דיון קצר לפני כב' השופט אזר ז"ל, בסיומו נקבע סדר הגשת הסיכומים.

מאחר וההליך כלל שמיעת ראיות קצרה, הרי שלאחר פטירתו המצערת של כב' השופט אזר ז"ל, זימנתי את הצדדים לתזכורת לפניי, במסגרתה הצעתי לנתבעים לזנוח את הטענות בעניין ההתיישנות, אך הללו הודיעו בסופו של דבר שהם עומדים על טענות אלו.

לנוכח זאת, אין מנוס מלהכריע בבקשה.

אני סבור שדין הטענות לסילוק על הסף להידחות, תוך חיוב הנתבעים שהעלו טענות אלה בהוצאות התובעים.

לדעתי, לא ייתכן ספק, שהוראות החוק אינן חלות על טיסות בדמות הטיסה נשוא התובענה הנוכחית, בה הטיס אדם את חבריו, טיסה ללא תמורה וללא כל מטרה תעבורתית שהיא למעט כאמור, "טיסת כייף".

מטרת אמנת ורשה, עליה חתומות מדינות רבות, הייתה ליצור האחדה בכללי הפיצוי החלים על טיסות מסחריות, שבהן לא אחת ריבוי נוסעים, כולם ממדינות שונות, עם שיטות משפט שונות, עם שאלות אחריות שונות, שעלולות בסופו של דבר, להביא לתוצאות אבסורדיות, לפיהן תינתנה פסיקות שונות וסותרות ביחס לאותה תאונה אווירית, בין אם בשאלות האחריות ובין אם בשאלות גובה הנזק.

הדברים פורטו בהרחבה בהלכת טייכנר, ואין צורך לחזור עליהם פעם נוספת. אותו היגיון מן הסתם, הכתיב את חקיקת החוק (שבא במקום חוק קודם משנת 1962),  והדברים עולים בצורה ברורה למקרא הצעת החוק.

לכל אורכה של הצעת חוק התובלה האווירית, תשל"ט-1979 (הצעות חוק תשל"ט, עמ' 251), מדברת הצעת החוק על סיטואציות של  טיסות מסחריות, עם כל המאפיינים המיוחדים לטיסות שכאלה.

כך למשל, בדברי ההסבר לסעיף 1 נאמר "אמנת ורשה ופרוטוקול האג, דנים ביחסים החוזיים שבין מוביל אווירי לבין נוסעים בכלי טיס ושוגרי טובין בו..."

בדברי ההסבר לסעיף 5 בהצעת החוק, מבקש המחוקק ליצור אחידות בין המצב החל על טיסות מחוץ לתחומי המדינה, לבין המצב החל בתובלת פנים, ובמיוחד יש לשים לב לאמור בסעיף 6, שמדבר על תשלום פיצויים לנוסעים.

אני סבור שכבר מדברים אלה, ברור לעין שלא הייתה כל כוונה להחיל את הוראות האמנה על הסיטואציה נשוא תיק זה.

מעבר לכך, נראה לי שגם אם הייתי אומר שהאמנה חלה, הרי שמכוח הוראה סעיף 34 לאמנה, גם אם היינו מגדירים את אותה חברה שמשכירה מטוסים לכל דורש לצורך טיסות ברחבי הארץ ובכללן אותן "טיסות כייף", כמוביל, עדיין טיסת כייף, בנסיבות כפי שעלו למשמע הראיות הקצרות שהובאו, באה בגדר הסייפא לסעיף 34, הקובעת שהוראות האמנה אינן חלות על "תובלה שבוצעה בנסיבות יוצאות מן הכלל, מחוץ לתחום העסקים של מוביל אווירי".

אינני משוכנע שיש לקבל את טענת התובעים, לפיה לא נוצרה בין הטייס לבין המנוחים מערכת יחסים חוזית, בהחלט ניתן לומר, שגם אם נוצרה מערכת יחסים שכזאת, הרי שאין מדובר במערכת יחסים של מוביל בתובלה אווירית, עם מי שהם נוסעים בטיסתו. בין החברה שהשכירה את המטוס לטייס המנוח, לבין המנוחים שיורשיהם הם התובעים אכן לא הייתה מערכת יחסים חוזית, ואילו מערכת היחסים החוזית בין המנוחים לבין הטייס, לא הייתה כזאת שהוראות אמנת ורשה חלות עליה.

אגב, מכאן גם מתחייב השוני בין התוצאה אליה הגיע בית הלורדים בעניינו של שוטר שטס במסוק, לבין התוצאה במקרה הנוכחי. העובדות שונות בתכלית, ומכתיבות תוצאה משפטית שונה.

לכל אלה יש להוסיף את הטענה הנכונה,  לפיה לא נטענה וממילא לא הוכחה כל תמורה במערכת היחסים של הטייס עם המנוחים. העובדה שבין הטייס לבין החברה שהייתה הבעלים של המטוס שהתרסק, הייתה מערכת יחסים כזו או אחרת, אינה מעלה ואינה מורידה, כפי שלמשל, לא ניתן היה להעלות טענות כלפי חברת תעופה המחכירה מטוס לחברת תעופה אחרת, ואגב שירותו אצל אותה חברה מתרסק המטוס, שאז הטענות מופנות על פי הדין, לחברת התעופה שבשירותה בוצעה הטיסה.

לאור כל אלה, מתייתר הצורך להתייחס לטענה בסעיף 16 לתגובה שהגישו התובעים, במענה לבקשה הנוכחית.

קראתי את פסק הדין שצורף לאחר הדיון האחרון, כפי שיצא מעם בית משפט השלום בהרצליה, בת.א 3356/02, בש"א 2639/03, עיט שירותי תעופה בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח ברק ליאור ז"ל ואח', שעותק ממנו צורף להשלמת הטיעון מטעם הנתבעים מס' 2-7, ואני חייב לומר שלא מצאתי בו התייחסות עובדתית לנסיבות בהן אירעה התאונה נשוא אותה תובענה, האם מדובר היה בסיטואציה עובדתית דומה לסיטואציה נשוא תיק זה, אם לאו. מכל מקום, אם מתבקש אימוץ הגישה הפרשנית כפי שהובעה בפסק  הדין האמור, בהינתן נסיבות עובדתיות זהות, הרי שאין דעתי כדעת בית משפט השלום בהרצליה, ואני סבור כאמור, בנסיבות המקרה הנוכחי, אין תחולה כלל לאמנת ורשה, מכוח הוראות החוק.

בשים לב לכל האמור לעיל, נדחית הבקשה לסילוק על הסף.

נקבע מועד לקדם משפט ליום 4/9/05 שעה 08:30.

עד לאותו מועד יושלמו ההליכים המקדמיים בתיק.

הנתבע מס' 1 והנתבעים מס' 2-7, ישלמו כל אחד לתובעים, הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד, ללא קשר לתוצאות הדיון בתיק העיקרי, בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום כ"ד בניסן, תשס"ה (3 במאי 2005) בהעדר הצדדים